קונסטנטין ציולקובסקי

קונסטנטין ציולקובסקי
Константин Эдуардович Циолковский

צילום מ-1924
לידה	5 בספטמבר 1857 (יוליאני) Izhevskoe, פלך ריאזאן, האימפריה הרוסית
פטירה	19 בספטמבר 1935 (בגיל 78) קלוגה, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, ברית המועצות
ענף מדעי	אסטרונאוטיקה, ballooning, rocket dynamics
מקום קבורה	קלוגה
מקום לימודים	Vyatka men's gymnasium
פרסים והוקרה	עיטור הדגל האדום של העמל (1932) היכל התהילה הבנילאומי של החלל (1976) אות מסדר אנה הקדושה אות המסדר אנה הקדושה, דרגה 3 מסדר סטניסלב הקדוש מסדר סטניסלב הקדוש, דרגה 3
תרומות עיקריות
חתימה

קונסטנטין אדוארדוביץ' ציולקובסקי (ברוסית: Константин Эдуардович Циолковский; ‏ 5 בספטמבר 1857 – 19 בספטמבר 1935) היה מדען רוסי וסובייטי, נחשב לאבי הפיתוח התאורטי בתחום האסטרונאוטיקה הטילים וחקר החלל. יחד עם ממשיכי דרכו הגרמני הרמן אוברט והאמריקני רוברט גודרד, הוא נחשב לאחד האבות המייסדים של תחום הטילים והאסטרונאוטיקה. עבודתו השפיעה בהמשך על מהנדסי טילים סובייטיים מובילים כמו סרגיי קורולייב וולנטין גלושקו והייתה לו תרומה מכרעת להצלחתה של תוכנית החלל הסובייטית. בעקרונות אותם פיתח משתמשים עד היום בפיתוח טילים למסעות חלל.

שנותיו הראשונות

ציולקובסקי נולד ביזהבסקויה (רוסיה, כיום במחוז ספאסקי, אובלסט רייאזאן) כילד החמישי מבין 18 ילדים שנולדו למשפחה ענייה, לאב ממוצא פולני שעסק בעבודות שונות ולאם רוסיה בעלת השכלה. בגיל 9 לקה ציולקובסקי במחלת השנית וכתוצאה ממנה הפך חירש למחצה. בגיל 13 מתה אמו.

בגיל 14 הושעה מהלימודים בבי"ס לאחר שקיבל רק שנים ספורות של השכלה פורמלית אך למד בבית באופן עצמאי. כילד שאהב להתבודד בביתו הוא העביר את מירב זמנו בקריאת ספרים והחל להתעניין במתמטיקה ופיזיקה. כנער מתבגר כשהוא מושפע ככל הנראה מסופרי מדע בדיוני מוקדמים כגון ז'ול ורן החל לשקול בדעתו את האפשרות של מסעות בחלל שהסעירה את דמיונו. ציולקובסקי בילה את מרבית שנותיו בבקתת עץ דלה בפרברי קלוגה, עיר השוכנת כ-200 ק"מ דרום מערבית למוסקבה. כטיפוס מסתגר ומתבודד מטבעו הוא נחשב עוף מוזר בקרב תושבי עירו.

לאחר שהחל מפגר בלימודיו בגיל 16 נרשם ציולקובסקי לספריית מוסקבה שם למד במשך שלוש השנים הבאות כאשר הוא מלווה על ידי ניקולאי פיודורוב ששימש לו כמעין חונך. בשלב מאוחר יותר החל לדגול ביישוב החלל וגרס כי בעתיד יוביל יישוב החלל את הגזע האנושי למצב אוטופי בו יתקיימו טיפולים רפואיים בחינם לכל דורש וחיי נצח.

כשהוא מושפע מספרו של ז'ול ורן מהארץ לירח, חישב שהשיטה של ז'ול ורן לשימוש בתותח ענק על מנת לירות חללית אל הירח, המופיעה בספרו, תגרום לכוחות תאוצה כאלה שיהרגו את הנוסעים בחללית. בהשראת כתביו של ז'ול ורן החל ציולקובסקי מפתח תאוריה שכללה אספקטים נרחבים של המסע בחלל והנעת-דחף של רקטות חלל. הוא נחשב לאבי הטיסה בחלל ולאדם הראשון שהגה את הרעיון של מעלית חלל, לאחר שצפה במבנה החדש של מגדל אייפל שנחנך בפריז ב-1895.

על אף הידע הרב שהצטבר אצל הנער, אביו דאג שהוא לא יוכל לקיים את עצמו מבחינה כלכלית כמבוגר והחזיר אותו לביתו משום שחשש שהוא מעביד את עצמו יתר על המידה וסובל ממצב תזונתי ירוד. בעקבות כך (קרוב לוודאי בהשפעת האב) ניגש ציולקובסקי לבחינות הסמכה להוראה אותן עבר בהצלחה והחל לעבוד כמורה למתמטיקה בעיר בורובסק ליד מוסקבה. בהמשך התחתן עם וארוארה סוקולובייה. על אף היותו "תקוע" בעיר קטנה המרוחקת ממרכזי ההשכלה החשובים, הצליח ציולקובסקי להגיע לתגליות מדעיות מרובות בכוחות עצמו.

שני העשורים הראשונים של המאה ה-20 לוו אצל ציולקובסקי בטרגדיות אישיות. בנו איגנאטי שם קץ לחייו ב-1902, וב-1908 חלק גדול מכתביו המדעיים אבד בשיטפון. ב-1911 נעצרה בתו ליובוב בשל השתתפותה בפעילות מהפכנית.

הישגים מדעיים

ציולקובסקי עצמו ציין כי הוא פיתח את תאוריית הטילים רק כתוספת למחקר הפילוסופי בנושא. הוא חיבר יותר מ-400 עבודות, שרובן כמעט אינן ידועות לקורא הכללי. במשך חייו הוא פרסם כ-90 עבודות על המסע בחלל ונושאים קרובים. בין עבודותיו תוכניות ושרטוטים לבניית רקטות עם מדחפי היגוי, מאיצים רב שלביים, תחנות חלל, מנעלי אוויר, מערכות מיחזור ביולוגי המיועדות לספק מזון וחמצן למושבות חלל וחליפות חלל בעלות לחץ אטמוספירי.

עבודתו המדעית הראשונה מתוארכת לשנים 1880–1881. הוא פרסם מאמר בשם "התאוריה של הגזים", בו הוא התווה את הבסיס לתאוריה הקינטית של הגזים, אך לאחר שהגיש אותה לאגודה הפיזיקלית-כימית הרוסית (RPCS), התבשר שתגליותיו כבר התרחשו לפני 25 שנה. ציולקובסקי לא אמר נואש בעקבות דחיית המאמר ופרסם מאמר נוסף בשם "המכניקה של האורגניזם החייתי". מאמר זה התקבל ביתר אהדה והוא התקבל לאגודה. עבודותיו המרכזיות של ציולקובסקי לאחר 1884 עסקו ב-4 תחומים מרכזיים: הרציונל המדעי מאחורי בניית בלון מכוסה מתכת (דיריג'בל או צפלין), מטוסי סילון ורכבות סילון, רחפות וטילים למסע בין-פלנטרי.

ב-1892 הועבר ללמד כמורה בעירו – קלוגה שם המשיך במחקרו. במשך אותה תקופה, החל לעבוד על בעיה שהחלה מעסיקה את מרבית זמנו במשך השנים הבאות – ניסיון לבנות ספינת אוויר כל-מתכתית (צפלין) שתוכל להתרחב ולהתכווץ בגודלה.

ציולקובסקי בנה את מעבדת האווירודינמיקה הראשונה ברוסיה בדירתו. ב-1897, הוא בנה את מנהרת הרוח הרוסית הראשונה עם חלל מבחן פתוח ופיתח את שיטת המחקר הנהוגה בה. ב-1900, בעזרת מענק מהאקדמיה למדעים, ערך מחקר כשהוא משתמש במודלים של הצורות הפשוטות ביותר ובדק את מקדמי הגרר של ספרות, צלחות שטוחות, צילינדרים, חרוטים וגופים אחרים. עבודתו של ציולקובסקי בתחום האירודינמיקה שימשה כמקור לרעיונות עבור המדען הרוסי ניקולאי זוקובסקי, אבי האירודינמיקה וההידרודינמיקה המודרניים. ציולקובסקי תיאר את זרימת האוויר מסביב לגופים בעלי צורות גאומטריות שונות, אך מאחר שה-RPCS לא סיפק כל תמיכה פיננסית לפרויקט הוא נאלץ לממן את מרביתו מכיסו הפרטי.

ציולקובסקי חקר את המכניקה של מכונות מעופפות מונעות שכונו "דיריג'בלים" (המונח ספינת אוויר או "צפלין" טרם הומצא). ציולקובסקי היה הראשון שהציע כיצד ניתן לבנות את הדיריג'בל הכל-מתכתי ואף בנה דגם שלו. המאמר הראשון על ספינות אוויר נקרא "בלון מטאלי ניתן לשליטה" (1892), בו הוא ביסס את הרציונל הטכני והמדעי לעיצוב של ספינת אוויר עם כיסוי מתכתי. הרעיון של ציולקובסקי היה מתקדם לתקופתו והוא לא קיבל כל תמיכה או מענק מחקר לנסות ולממש את רעיונותיו. גם פנייה למטה האווירי הכללי של צבא רוסיה לא הביאה כל תוצאות.

ב-1892 הוא פנה לתחום החדש והבלתי נחקר עד אז של בניית כלי טיס כבד מהאוויר. הרעיון של ציולקובסקי היה לבנות מטוס עם מסגרת מתכתית. במאמרו משנת 1894 "כלי טיס או מכונה מעופפת דמוית ציפור" ישנם תיאורים ושרטוטים של מטוס חד-כנפי, שבמראהו ובאווירודינמיקה שלו חזה את העיצוב של המטוס שייבנה 15–18 שנה מאוחר יותר. במטוס זה לכנפיים היה עיצוב אווירודינמי של פרופיל עבה עם קצה קדמי מעוגל שהקנה להם כוח עילוי (כתוצאה מחוק ברנולי) ותרם ליציבות המטוס. אך העבודה על המטוס ועל ספינת האוויר שתכנן, לא קיבלה הכרה על ידי הנציגים הרשמיים של המדע הרוסי, ומחקריו העתידיים של ציולקובסקי לא זכו לתמיכה מורלית או כספית. בקונגרס השנתי של אסטרונאוטיקה שהתקיים בסנקט פטרבורג ב-1914, הציג את הדגמים הכל-מתכתיים של ספינות האוויר שפיתח אך זכה בתגובות צוננות.

לנוכח אכזבתו הרבה מתוצאות הקונגרס, ויתר ציולקובסקי על העיסוק בחקר החלל ובאסטרונאוטיקה ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפנה מרצו לעיסוק בבעיות העוני הגובר עם הימשכות המלחמה. נושא זה העסיק את מירב זמנו עד פרוץ המהפכה הרוסית ב-1917.

חקר החלל

החל מ-1896, ציולקובסקי החל לחקור באופן שיטתי את התאוריה של תנועה של מנועי סילון. מחשבות לגבי עקרון הפעולה של רקטות חלל הובעו על ידיו כבר ב-1883, ותאוריה מפורטת של הנעת-דחף פותחה על ידיו ב-1896. ציולקובסקי ניסח את המשוואה הקרויה נוסחת ציאולקובסקי המגדירה את היחסים בין:

• מהירות הטיל בכל רגע
• מהירות פליטת הגזים מן המנוע
• המסה של הטיל בהתחלה ($\ m_{0}$) ובסוף ($\ m$)

$v_{f}\ =v_{0}+v_{e}\ln {\frac {m_{0}}{m}}$

לאחר שניסח את המשוואה רשם לפניו את התאריך: 10 במאי 1897. באותה שנה פרסם המתמטיקאי הרוסי משצ'רסקי את הנוסחה לתנועת גופים במסה משתנה. עבודתו החשובה ביותר שפורסמה ב-1903 נקראה "חקר החלל הקוסמי באמצעים של התקני תגובה" (ברוסית: (Исследование мировых пространств реактивными приборами. הוא חישב באמצעות משוואת ציולקובסקי, שהמהירות האופקית הנדרשת להביא טיל במסלול המעגלי הכי קרוב לכדור הארץ היא 8,000 מ'/שנייה (28,800 קמ"ש) ושניתן להשיג זאת על ידי שימוש בטיל רב שלבי המתודלק על ידי חמצן או מימן נוזלי.

ב-1903 הוא פרסם את המאמר "חקר מתקנים רקטיים של החלל החיצון", בו הוכח בפעם הראשונה כי הרקטה מסוגלת לבצע טיסת חלל. בעבודה זו ומאמרי המשך (1911 ו-1914), הוא פיתח מספר רעיונות לגבי טילים והשימוש במנועי רקטות על בסיס דלק נוזלי. התוצאה של הפרסום הראשון הייתה בניגוד מוחלט לציפיותיו של ציולקובסקי. שום מדענים זרים לא העריכו באותה תקופה את מחקריו שמשמשים כיום כדיסציפלינה מדעית מרכזית בתחום החלל, למעשה ניתן לומר כי הוא הקדים את זמנו. ב-1911 פרסם את החלק השני של מאמרו "מחקר של התקנים רקטיים של החלל החיצון". ציולקובסקי העריך את האנרגיה הנדרשת להתגבר על כוח המשיכה, קבע את המהירות הנדרשת להניע את המתקן לעבר מערכת השמש (מהירות המילוט) ובחן את חישובי זמן הטיסה. הפרסום של מאמר זה עורר גלים בעולם המדע, וזכה לתמיכה נלהבת ממדענים עמיתים.

ב-1926–1929 ציולקובסקי מצא פתרון מעשי לבעיית השימוש בדלק הנוזלי על מנת להגיע למהירות מילוט מכדור הארץ. הסתבר שהמהירות הסופית של הרקטה תלויה בקצב זרימת הגז ממנה וביחס בין משקל הדלק ההתחלתי וירידת המשקל של הטיל תוך כדי שהוא נפטר מהדלק. ציולקובסקי פיתח מס' רעיונות בהם השתמשו בטכנולוגיית הטילים. הם כוללים:

• מייצבי גז (גרפיט) לשליטה בטיסת הטיל ושינוי המסלול של מרכז המסה.
• שימוש ברכיבי הדלק על מנת לקרר את המעטפת החיצונית של החללית (בזמן הכניסה לאטמוספירה)
• מערכת שאיבה להזנת רכיבי הדלק
• זווית השיפוע האופטימלית של החללית בחזרה לאטמוספירה ועוד.

בתחום מנועי הדחף, ציולקובסקי חקר מספר רב של חומרי דלק מחמצנים וחומרי דלק בעירה והמליץ על שילוב בין חמצן נוזלי למימן או לחלופין חמצן עם פחמימנים. ציולקובסקי ביצע עבודה פורייה ביותר בתחום התאוריה של מטוסי סילון, והמציא מנוע מבוסס טורבינת גז. ב-1927 הוא פרסם תאוריה ותכנון של רכבת הנוסעת על גבי משטח אוויר (הבסיס לרחפת). על פיתוח זה הוא עבד מאז שנת 1921, ופרסם עליו מאמר חשוב בשנת 1927 שכותרתו, "התנגדות אוויר ורכבת האקספרס" (ברוסית: Сопротивление воздуха и скорый поезд). ב-1929 ציולקובסקי כתב ספר בשם "רכבות חלל רקטיות" (ברוסית: (Космические ракетные поезда והציע לבנות רכבות המונעות בצורה דומה לטילי חלל רב שלביים.

ציולקובסקי קידם את הרעיון של מגוון החיים ביקום והיה התאורטיקן ואיש המדע הראשון שקידם בהתלהבות את חקר החלל על ידי האנושות.

שנותיו האחרונות

רק בשלב מאוחר יותר בחייו קיבל ציולקובסקי הוקרה על עבודתו החלוצית. הוא תמך במהפכה הקומוניסטית, והממשל הסובייטי החדש בניגוד למשטר הצאריסטי פעל במרץ לקידום המדע והטכנולוגיה. ב-1918 נבחר ציולקובסקי כחבר באקדמיה הסוציאליסטית. ציולקובסקי עבד כמורה למתמטיקה בתיכון עד פרישתו ב-1920 בגיל 63. ב-1921 זכה בפנסיה לכל החיים. עם זאת נתקל בעוינות מסוימת מצד הממסד הפוליטי בעיקר בשל תמיכתו באאוגניקה. עם זאת, החל מאמצע שנות ה-20 החל הממסד הסובייטי להכיר בחשיבותה של עבודתו בתחומים אחרים, הוא קיבל אותות כבוד ואף תמיכה כספית להמשך מחקריו. הסופרים יעקב פרלמן וניקולאי רינין היו בין אלה שתרמו במיוחד לעלייה הניכרת בפופולריות שלו בברית המועצות בשנים 1931–1932 והפיכתו לסוג של גיבור לאומי.

ציולקובסקי מעולם לא בנה רקטת חלל או טילים מסוג כלשהו אולם השפיע על הדורות הבאים של מדעני חלל ומהנדסים. בין מסמכיו של ורנר פון בראון מדען הטילים הגרמני, שהיה ממייסדיה של תוכנית החלל האמריקאית ושיגורו של האדם הראשון לירח, נמצאו כתביו של קונסטנטין ציולקובסקי. הטילים המוצעים של ציולקובסקי תודלקו בתערובת של מימן וחמצן נוזליים, אותה תערובת בה השתמשו במעבורות החלל, זאת על אף שהמימן עבר ניזול בפעם הראשונה רק ב-1898.

ציולקובסקי מת בשנת 1935. פחות מרבע מאה לאחר מותו ראה העולם את הצלחת רעיונותיו ותוכניותיו, עת שוגר לחלל ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון של הארץ.

ראו גם

• המוזיאון הממלכתי לתולדות החלל על שם ציולקובסקי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קונסטנטין ציולקובסקי בוויקישיתוף

• ביוגרפיה מקוצרת (באנגלית) באתר Russianspaceweb
• היסטוריה קצרה של רקטות וטילים, המאור הקטן, איתי נבו, אתר רשת ב', יולי 2014.
• קונסטנטין ציולקובסקי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קונסטנטין ציולקובסקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)