קהילת הפחם והפלדה האירופית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קהילת הפחם והפלדה האירופית
European Coal and Steel Community
תחום צרפת, גרמניה, איטליה, הולנד, בלגיה, לוקסמבורג
מטה הארגון לוקסמבורג, בריסל
מייסדים בלגיה, לוקסמבורג, הולנד, איטליה, צרפת, גרמניה המערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
יושב ראש ז'אן מונה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1952–2002 (50 שנה) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
המדינות החברות בקהילת הפחם והפלדה האירופית
המדינות השותפות בקהילת הפחם והפלדה האירופית בשנת הקמתה (1952)

קהילת הפחם והפלדה האירופית (בראשי תיבות: ECSC) הייתה ארגון שמטרתו הייתה לאחד את תעשיית הפחם והפלדה האירופי תחת ארגון בינלאומי בין ממשלתי של אינטגרציה אזורית, שעתיד להפוך לגוף על לאומי. הוגה הרעיון היה רובר שומאן, בהשראת מסמך שהגיש לידיו ז'אן מונה בשנת 1950. שומאן, בהשראת מונה, ביקש ליצור סולידריות בין המדינות על ידי ארגון משאבים אלו, לאחר מלחמת העולם השנייה. קהילת הפחם והפלדה כוננה באמנת פריז בשנת 1951 ונכנסה לתוקף 23 ביולי 1952. האמנה נחתמה על ידי צרפת, מערב גרמניה, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. הקהילה מנתה מוסדות שונים אשר ישבו בלוקסמבורג. בשנת 2002 אמנת פריז הגיעה לסופה וקהילת הפחם והפלדה התייתרה לאור השינויים הטכנולוגיים והתעשייתיים ועלייתו של האיחוד האירופי[1] הקהילה ביקשה לשקם את הכלכלות של המדינות החברות בה, לחזק שוק משותף וסחר חוץ, לכונן קהילה חזקה ורחבה. בנוסף, היא הייתה אחת מהגורמים המשפיעים על החזרת גרמניה המערבית לחברה ולחיזוק כלכלות שהיו במערב אירופה[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינטגרציה האירופית הייתה תהליך ארוך שנעשה על ידי משא ומתן, אמנות והסכמים בין מדינות. ניתן להצביע על כך שקיומה של מלחמת העולם השנייה הייתה אחת מן הגורמים המרכזיים שהניעו את האינטגרציה. אחרי מלחמת העולם הראשונה האווירה ששררה באירופה הייתה אווירה של שבר וכישלון, אך התחושות האלו לא הספיקו בשביל להוציא צעדים בפועל למען האינטגרציה. לאחר מלחמת העולם השנייה, תחושות השבר הקשות שהיו הפכו לתובנות, לקבלת הגורמים שגרמו להרס ביבשת ולרצון לפעול בנושא. כך התחילו תנועות, מנהיגים ומפלגות להזכיר ולהעלות את הרעיון לאינטגרציה האירופית. קהילת הפחם והפלדה הייתה דריסת הרגל הראשונה באינטגרציה האירופית. אחת ממטרותיה הייתה הצלחה כלכלית למדינות החברות שלה, הצלחה כלכלית שבסופו של דבר תחזיר את הלגיטימיות שאבדה למדינות במרוץ השנים.[3]

מטרה נוספות בהקמת קהילת הפחם והפלדה הייתה הבאת תמריץ למדינות לשתף פעולה ביניהן לאחר משבר ביחסים, משום שלאחר המלחמה היה פיצול ביבשת; בין המזרח והמערב. ההבנה הייתה שאם יהיה תחום מסוים שבהן המדינות יצטרכו לקבל החלטות משותפות ולהיות תלויות אחת בשנייה, היריבויות יופסקו ותהיה הצלחה בשיקום היחסים. לכן, ההצעה הייתה להתמקד בתחום הפחם והפלדה שכן זה תחום שלמדינות יש עניין בו, יש את הציוד המתאים, חוסר בתלות בגורמים חיצוניים ורצון לשקם את עצמן בעזרת משאבים אלו.[4]

הצהרת שומאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצהרת שומאן הייתה תוכנית לשיתוף פעולה כלכלי אירופי אשר הוצגה במסיבת עיתונאים ב-9 במאי 1950 בפריז, על ידי רובר שומאן. ההצהרה כללה מספר צעדים שנועדו ליצור מיזוג אינטרסים וסולידריות בקרב מדינות מסוימות ובנוסף לכך, שיתוף פעולה אשר יתרחב עם הזמן לעוד תחומים. חלק מהצעדים היו ניהול משאבי הפחם, פלדה, הברזל והמתכת של צרפת, גרמניה ועוד מדינות שיבקשו להצטרף על ידי הרשות הבין לאומית. דבר זה היה ביקש להביא לתוצאה של אספקה שוטפת של המשאבים לקהילת המדינות, מודרניזציה ותנאי עבודה מטיבים יותר.

הצהרה זו היוותה אבן דרך ראשונה ליצירה של עידן בו נוסדים מוסדות על לאומיים בעלי יכולות התערבות ותכנון נרחבות אשר ייצרו תשתית מסוימת להקמת פדרציה שתשמור על השלום באירופה שלאחר שתי מלחמות עולם.[2]

אמנת פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'אן מונה, יוזם ומוביל אמנת פריז

הצהרת שומאן הובילה לחתימה על אמנת פריז, בשנת 1951. אמנת פריז נכנסה לתוקף ב-23 ביולי 1952 ונמשכה חמישים שנה. האמנה הקימה בפועל את קהילת הפחם והפלדה האירופית[5] בתקופה בה הוצעה קהילת הפחם והפלדה, המדינות האירופיות פחדו מהמחסור של המשאבים ביבשת ופחדו כי גרמניה תנצל זאת ותשפיע לרעה על הכלכלה שלהן. ז'אן מונה חשב על האמנה והגה אותה מתוך ההבנה שהקהילה תוכל לחתור למגע בין לאומי, להקים מגזר שלם ובכך לפצות על המחסור של המשאבים[6]. התוכן של אמנת פריז, והמסמך שניסח ז'אן מונה שהיה הכוח המניע מאחורי האמנה, ביטאו דעות חלוקות בין המדינות השונות. המדינות קיימו משא ומתן ארוך שנמשך מ-20 ביוני 1950 עד אפריל 1951. חילוקי הדעות לגבי אמנת פריז נגעו בהרכבי המוסדות אך הבעיה העמוקה יותר הייתה קשורה בכך שהתעשיינים של צרפת ומערב גרמניה סלדו מהרעיון של ארגון על לאומי הקשור בפחם ובפלדה.[5]

במהלך המשא ומתן על הקמת הקהילה, המדינות לא הביעו רצון להקים מגזר משותף, אלא הביעו עניין במשאבים שיעזרו להן לבנות עצמן מחדש. כל מדינה משכה את המשא ומתן לכיוון שלה ולצרכיה; יצרנים צרפתים ביקשו גישה למשאבי גרמניה, חברות בלגיות, איטלקיות והולנדיות ביקשו זמן הסתגלות בשביל לבנות את התעשיות שלהן מחדש, וההולנדים דרשו להקים מועצת שרים שתפקח על הרשות העליונה של הקהילה.[6]

לבסוף הקמת קהילת הפחם והפלדה התממשה למרות ההתנגדויות שעלו בגלל האינטרסים השונים של התעשיינים. זאת משום שהייתה תמיכה פוליטית מארצות הברית, צרפת, ומערב גרמניה. בסוף המשא ומתן שש מדינות חתמו על האמנה, והן - בלגיה, צרפת, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, איטליה, לוקסמבורג והולנד. האמנה כוללת הקדמה וסעיפים חשובים שמכסים את המשימות ואת המטרות של קהילת הפחם והפלדה, קווים מנחים בנוגע לכלכלה ולחברה, סידורים הקשורים למוסדות ועוד הוראות כלליות.[5]

האמנה קבעה שקהילת הפחם והפלדה תימשך 50 שנה, ובהמשך ניתן לראות כיצד הקהילה סיפקה פלטפורמה ארגונית ליוזמות על-לאומיות דומות, כמו הקהילה הכלכלית האירופית, שנוצרה בשנת 1958. למעשה, אמנת פריז קבעה את האופי העל לאומי של קהילת הפחם והפלדה, בעלת האחריות לניהול שוק משותף למגזרי הפחם והפלדה. היא ייסדה את היחסים החדשים בין צרפת למערב גרמניה לאחר המלחמה וקבעה את התשתיות למערכת טרנס אטלנטית חדשה.[5]

מוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות קהילת הפחם והפלדה היו הרשות העליונה שלצידה היה הייתה את הוועדה המייעצת, האספה המשותפת, מועצת השרים המיוחדת ובית המשפט לצדק.


  • הרשות העליונה: הרשות הורכבה מתשעה נציגים. שמונת הנציגים הראשונים ברשות מונו על ידי ממשלות המדינות החברות בהסכמה משותפת מתוך אזרחיהן. הנציג התשיעי נבחר על ידי הנציגים כאשר הוא קיבל לפחות 5 קולות. נציגים אלו נשבעו להיות נאמנים לחבר המדינות, ולא כל אחד למדינה שלו. הנציגים לא היו רשאים לעסוק בעיסוקים אחרים או להיות בעלי אינטרסים אישיים. כל אלו הבטיחו את האופי העל לאומי של הרשות העליונה. תפקידה היה להבטיח שהמטרות של האמנה מושגות והיה עליה לוודא ששוק הפחם והפלדה המשותף מתפקד כראוי ושהקהילה כולה מתנהגת בהתאם לאמנה.
  • האספה המשותפת: האספה כללה 78 נציגים מתוך המדינות החברות, חלקם נבחרו על ידי בחירות כלליות וחלקם נבחרו על ידי פרלמנטים לאומיים. תפקיד האספה היה לפקח על הנעשה כפי שהוקנה לה באמנה.
  • הועדה המייעצת: הוועדה המייעצת כללה בין 30–50 חברים והם התחלקו באופן שווה לעובדים, יצרנים, צרכנים וסוחרים ממגזר הפחם והפלדה שמונו לשנתיים. הוועדה המייעצת הייתה בנויה מאספה, לשכב ונשיא. הרשות העליונה הייתה מתייעצת עם הוועדה מתי שראתה את הצורך, אך היו גם מקרים מסוימים לפי האמנה שהיא הייתה חייבת להתייעץ עמה. בנוסף לכך הרשות העליונה הייתה מדווחת לוועדה על התוכניות והמטרות שלה.
  • מועצת השרים המיוחדת: מועצת השרים הורכבה מנציגי המדינות החברות, כל מדינה בחרה נציג מטעמה. כל שלושה חודשים נציג אחר היה נשיא המועצה, לפי סבב אלפביתי של המדינות. אחריות המועצה הייתה להתאים את פעולת הרשות העליונה לממשלות שהיו אמונות על המדיניות הכלכלית של מדינותיהן. מועצת השרים גם נתנה חוות דעת בהחלטות שרשות העליונה ביצעה.
  • בית המשפט לצדק: בית המשפט כלל שבעה שופטים למשך שמונה שנים. המינוי היה בהסכמה משותפת על ידי המדינות החברות מאנשים מקצועיים שהיה בכישוריהם לבחור אנשים לתפקיד זה. בית המשפט נעזר בנוסף לכך בשני עורכי דין כלליים. תפקיד בית המשפט היה לדאוג על שמירת החוק בפרשנויותיו, ביישום האמנה ותקנותיה.[7]

בנוסף למוסדות, אמנת פריז קבעה מסגרת של כללים כדי שהשוק יתחזק ויבנה אופי תחרותי.

  • שקיפות במחירים - אפליית מחירים נאסרה וחברות חויבו לפרסם את המחירים שהן מציעות
  • השקעות – לרשות העליונה הייתה אפשרו לעזור במימון או לאסור השקעות. זה נקבע בשביל למנוע מצד של סבסודים לא חוקיים בתעשייה.
  • קרטלים - הקרטלים היו אסורים והרשות העליונה היה מפקח ומאשר שהמיזוגים שנעשו בתעשייה, נעשו במטרה להגביר את היעילות של השוק ולא למען מטרות אחרות.
  • ביטול הסבסוד - היו אישורים חריגים במקרים מסוימים, כל עוד הם צומצמו בהדרגה.
  • מדיניות העבודה - הוראות ברורות על מדיניות העבודה שנועדו ליצור שקיפות והוגנות.
  • תחבורה - תעריפי הובלה שווים על כל חברות הפלדה, שפורסמו לכולם, ללא הבדלי לאום.
  • יחסי חוץ – הרשות העליונה בעלת יכולת לקיים משא ומתן ויחסים דיפלומטיים הקשורים בפחם ובפלדה עם מדינות זרות, תחת השגחה ופיקוח של מועצת השרים.
  • משבר - כאשר יש מצב של "משבר גלוי" הרשות העליונה תהיה אחראי לקבוע מכסות.[6]

הישגים וקשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיה הראשונות של קהילת הפחם והפלדה, הציפיות ממנה היו גבוהות. העולם הזדקק לכלכלות חדשות אחרי המלחמה, היה ביקוש למשאבי הפחם והפלדה משום שמשאבים אלו עזרו לצרכים של העולם המפותח. כמו כן הייתה ציפייה סמלית; מדינות אשר מתחברות לקהילה בין לאומית המבוססת על משאבים מייצגות כוח ועוצמה. הביקוש לפלדה גדל בשני העשורים הראשונים של הקהילה. העולם חווה בניה מחודשת לאחר המלחמה ולכן לפלדה היה משקל חשוב בכלכלה הבין לאומית. ייצור הפלדה עלה בצורה משמעותית ושיתוף פעולה בין מדינות או חברות העלו זאת גם כן. בנוסף היו קהילות כלכליות קטנות בתוך קהילת הפחם הצליחו להרוויח משיתוף הפעולה בתחום ולהקים חברות גדולות. שש המדינות החברות היוו ביחד 16% מהייצור העולמי של פחם, ו-20% של ייצור פלדה. כמו כן, סחר החוץ, ייצוא וייבוא לעולם זכה להצלחה רבה לאחר שהיה שפל בתחום אחרי המלחמה. המדינות החברות עברו תהליך של הדרגה: עם השפל של הסחר הן סמכו על עצמן, לאחר מכן התחילו לסחור ביניהן, ועם הזמן החלו לפתוח את מדיניות הסחר לשאר העולם.[8]

בנוסף, קהילת הפחם והפלדה חיזקה והראתה את היתרונות הקיימים במיזוג בין לאומי כלכלי, גרמה לכך שיש מעמד חדש המכיל תעשיינים ואנשי עסקים שהפכו להיות כוח מניע דומיננטי בתהליך המיזוג. וכן, אחד ממוסדות הקהילה, בית המשפט, יצר בסיס משפטי לקידום העתידי של המיזוג האירופי.[2]

אך, למרות ההצלחה בתחומים מסוימים והציפיות הגבוהות ממנה, קהילת הפחם והפלדה חוותה מספר קשיים בעשור הראשון שלה; בשנת 1958 צרפת שינתה את סביבתה הפוליטית והפסיקה לקבל את סמכותה העל לאומית של הקהילה, מגזר הפחם עבר משבר ונוצרו קהילות חדשות באקלים הפוליטי כמו סוכנות האטום האירופית והקהילה הכלכלית האירופית, קהילות שאיימו על קהילת הפחם והפלדה והיא הייתה צריכה לבסס את מעמדה מולה. במקביל לכל אלו הקהילה סבלה גם מחוסר לכידות בין חבריה ואף את עזיבתם של פקידים מתפקידם בקהילה למען ועדות של סוכנות האטום האירופית והקהילה הכלכלית האירופית.[9]

בסוף המלחמה היה מחסור בפחם באירופה, אך בסוף שנות החמישים מצב זה השתנה משום היה ייצור עודף של פחם. בין 1950–1970 צריכת הפחם ירדה והוחלפה בשימוש של פחמנים. בנוסף, בגלל הפחתה של העלויות של ההובלה הטראנס אטלנטי, נוצר מצב בו יותר משתלם וזול להשתמש בפחם אמריקאי ולכן המכירות של הפחם האירופי ירדו באופן משמעותי. כל אלו יצרו מצב של משבר במגזר הפחם שגרם להשלכות רבות. חלק מן ההשלכות היו פיטורים, סגירת מכרות וכורים שנאלצו לחפש הכשרה חדשה.[9]

משבר זה השפיע עמוקות על שש המדינות החברות, מה שגרם לרשות העליונה להיות זהירה במיוחד בצעדיה וזה השפיע על יחסיה עם מדינות צד שלישי. הרשות העליונה התמודדה עם משבר זה בכך שביקשה להכריז עליו כמשבר גלוי, ובכך האמנה אפשרה לה לעשות מגבלות על ייבוא ממדינות צד שלישי, לקבוע מכסות ייצור וצעדים נוספים על מנת לייצב את המצב. בשביל לנקוט בצעדים הללו הראשות העליונה הייתה צריכה את האישור של מועצת השרים. לאחר משא ומתן, בשל חוסר הסכמה של הממשלות השונות בביצוע פעולות, כאשר כל ממשלה הייתה עם דעה שונה ומשכה לכיוון שלה, מועצת השרים סירבה לאפשר את ההכרזה על המשבר הגלוי ואת השינויים שהרשות העליונה הציעה. בשל הסירוב של מועצת השרים, הרשות העליונה לא הצליחה לנקוט בצעד משותף עבור המדינות חברות והיא נתנה רק מספר המלצות לצעדים בנושא המשבר. בעקבות ערעור הממשלות של המדינות החברות על צעדי הרשות העליונה וסירובם של מועצת השרים בנקיטת פעולות שהוצעו על ידי הרשות, תפקידה ויעילותה של הראשות העליונה הוטלה בספק.[9]

סיום תוקפה של האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 ביולי בשנת 2002 האמנה שהקימה את קהילת הפחם והפלדה הגיעה לסופה. ההיסטוריה עברה רבות מאז חתימת האמנה אך עדיין פג תוקפה מהווה נקודת ציון להיסטוריה של אירופה. אמנת קהילת הפחם והפלדה ייצגה את הניסיון הראשון ליצור קהילה גדולה והיוותה תשתית ומודל להקמת ארגונים על לאומיים. לפי החוק הבין לאומי, המדינות החברות המייסדות יכלו לקבל החלטה ולהאריך את משך זמן האמנה, אך ההחלטה שהתקבלה הייתה להגיע לקיצה. למרות שהאמנה הגיעה לסיומה, היא לא נכחדה לגמרי ועדיין ניתן לראות חלקים ממנה בקהילות אירופאיות שונות[10]

בתחילת שנות ה-90, כאשר תאריך התפוגה של האמנה התקרב, הייתה חשיבה על התמודדות ופתרון למצב זה. הפתרון שהוצע לסיום האמנה היה מעבר הדרגתי של פעילויות מגזרי הפחם לקהילה האירופית (EC). בהסכם ניס בשנת 2001 נקבע שכל הנכסים והמשאבים של קהילת הפלדה והפחם יועברו לקהילה האירופית בתאריך הסיום שלה. נקבע כי הנציבות תטפל בנכסים האלו באופן נפרד, ושכל ההכנסות מהנכסים האלו יוקדשו למחקר על קהילת הפחם והפלדה[11]

נשיאי הרשות הגבוהה של קהילת הפחם והפלדה האירופית, 1952-1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קהילת הפחם והפלדה האירופית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ European Coal and Steel Community (ECSC) | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 שרה קאהן ניסר, האיחוד האירופי: היסטוריה, מוסדות ומדיניות, 2016
  3. ^ קראו בכותר - האיחוד האירופי: ניסוי בדמוקרטיה על־לאומית, באתר kotar.cet.ac.il
  4. ^ רובר שומאן, למען אירופה, 2020
  5. ^ 1 2 3 4 Desmond Dinan, The Treaty of Paris, 2020-02-28, ISBN 978-0-19-022863-7. (באנגלית)
  6. ^ 1 2 3 Sophie Meunier, Kathleen R. McNamara, Making History: European Integration and Institutional Change at Fifty, Oxford University Press, 2007, ISBN 978-0-19-921867-7. (באנגלית)
  7. ^ The Treaties establishing the European Communities, CVCE.EU by UNI.LU, ‏2016-08-07 (באנגלית)
  8. ^ Nicholas Hudson, The European Coal and Steel Community: the Path Towards European Integr opean Integration, Portland State University, 2016
  9. ^ 1 2 3 The ECSC in difficulties, CVCE.EU by UNI.LU, ‏2016-08-07 (באנגלית)
  10. ^ Alfredo De Feo, A history of budgetary powers and politics in the EU : the role of the European Parliament. Part I : The European Coal and Steel Community 1952-2002, 2015, ISBN 978-92-823-6653-0. (באנגלית)
  11. ^ The expiry of the ECSC Treaty, CVCE.EU by UNI.LU, ‏2016-08-07 (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קהילת_הפחם_והפלדה_האירופית&oldid=37135338"