קדרות
קַדָּרוּת היא אומנות של יצירת כלי חרס, קרמיקה וחרסינה מחומר/חֵמָר (נכתב גם חימר). את הצורה מקנים כאשר החומר (החימר) במצב כיורי (פלסטי). לאחר ייבוש מלא מכניסים את הפריטים לשרפה בתנור, בחום גבוה, הגורם להקשחתם, ואז החומר הופך לחרס. בהמשך, הקדרים שיפרו את הטיפול בחימר, עד קבלת כלי קרמיקה לסוגיהם. מקור המונח קדרות הוא במילה "קדרה". אדם העוסק בקדרות נקרא "קדר".
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קדרות הייתה אחת האומנויות הראשונות בהן עסק האדם. ישנן השערות שונות לגבי גילוי תכונות החימר וניצולן. המקובלת בהן היא שהאדם הקדמון שם לב לטביעת כף רגלו ב"בוץ" וגילה שאחרי התייבשות הקרקע, התבנית נשתמרה. כך, כנראה, עלה בדעתו לעצב בחימר[1]. הפריט העתיק ביותר עשוי חימר נקרא ונוס מדולני וייסטוניצה. הוא נמצא ביישוב פרהיסטורי קטן, ליד ברנו, בצ'כיה והוא צלמית אישה, שהיה כנראה פריט פולחני, ותוארך ל-28,000 שנה לפני הספירה (התקופה הפלאוליתית). באותו מקום נמצאו מאות צלמיות של חיות מעידן הקרח. בסין נמצאו כלי חימר שתוארכו ל-18,000 שנה לפני הספירה. בתקופה זו, במזרח אסיה שרר מזג אוויר קר מאד, למשך תקופה ארוכה. כדי לשרוד, האנשים באזור היו חייבים לנצל את מזונם בצורה מקסימלית, והם עשו זאת באמצעות בישול המזון העמילני והבשר בתוך כלי החימר[2]. הידע והמיומנות עברו ליפן ולאזורים באגן הנהר אמור, ברוסיה. הממצאים שם תוארכו ל-14,000 לפני הספירה[3]. כ-10,000 שנה לפני הספירה, בתקופה המזוליתית, התחילה פעילות קדרים גם באפריקה, במאלי. התוצרים שימשו ככלי קיבול למזון ומים ופריטי פולחן. 8,000 שנה לפני הספירה התחילה הקדרות של התקופה הנאוליתית. אומנות הקדרות המשיכה להתפשט ולהשתכלל. עדויות לעבודות קדרות מתגלות בקוריאה, במזרח התיכון, מסופוטמיה, ויוון. כ-5,000 שנה לפני הספירה התחיל עיסוק בקדרות בשתי האמריקות. זו גם התקופה אליה משתייכות עבודות הקרמיקה הראשונות, במצרים. במקביל, מיוון הקדרות התפשטה בתוך אירופה, לאזור הים־תיכוני והאדריאטי. כ־4,500 שנה לפני הספירה, במזרח התיכון, הומצאו האובניים הראשוניים. בין האלף הרביעי לאלף השלישי לפני הספירה, במסופוטמיה, שוכלל גלגל האובניים ותנור השרפה, ויוצרו כלים מצופי גלזורה. הקדרות הפכה לאומנות החשובה ביותר באזור. בשנת 1000 לפני הספירה התחילה התקופה הקלאסית העתיקה והייתה פריחה של הקדרות ביוון, אך היא דעכה בסוף התקופה הקלאסית[4]. יצירת הקדרות החשובה ביותר של אותה תקופה היא צבא הטרקוטה, אשר נוצרה בסין. במאה הראשונה לספירה הקדרות הסינית הובילה בראש, מבחינת איכות החומר וטיב אמנותי. בסין פותחו גם תנורים אשר הגיעו לטמפרטורות של 1,350 מעלות צלזיוס, ואיפשרו את יצירתם של כלי הפורצלן הראשונים. הקדרות הסינית המשיכה להתפתח ובמאה הארבע עשרה, בתקופת שושלת מינג, הסגנון הנפוץ היה חרסינה בכחול-לבן. זו הגיעה לאירופה והפכה לאופנתית ביותר. באירופה, בתקופת הרנסאנס, הקדרות התמקדה בעבודות טרקוטה ובהמשך עברה לעבודות קרמיקה, להן יש גלזורה שקופה או צבעונית, בשריפה יחידה או כפולה. אחרי מאמצים רבים, במאה ה-17 הצליחו לייצר גם באירופה חרסינה דומה לזו הסינית. הקדרות התפצלה לשני ענפים – הענף התעשייתי, המייצר פריטים בפסי יצור המוניים והענף האמנותי, היוצר בעבודת יד פריטים ייחודיים, חד פעמיים, תוך שיחזור תהליכים מסורתיים.[5]
תהליך העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימות טכניקות רבות ליצירה בחימר (ידוע גם כחומר)[6] וישנן וריאציות רבות של חומרי גלם. נהוג אף ערבוב חומרי גלם שונים, לשם קבלת חומר עם תכונות ייחודיות.
לפני העיצוב יש צורך לסלק כיסי אוויר הלכודים בחומר. ניתן לעשות זאת במכבש ואקום ("ואקום פאג") או באופן ידני על ידי לישה. לישה תפקידה ליצור תכולת לחות אחידה בגוף החומר ולמנוע היווצרות סדקים בעבודה המוגמרת. בשלב הבא מתבצע עיצוב על ידי מגוון רחב של טכניקות. ניתן להשתמש באובניים, המאפשרים לאמן לעצב את היצירה תוך כדי סיבוב. אפשרות אחרת היא עיצוב החומר בידיים או בעזרת כלי עבודה שונים, כמו כליה, חוט דיג, מסורית, גלגלת, סכין, מחט, שיפוד, מכחול וכו'. לאחר העיצוב מייבשים את גוף החימר.
אחרי הייבוש מגיע שלב השרפה בכבשן. ישנו מגוון רחב של תנורים לשרפה, הכולל תנורים חשמליים ותנורים לשרפה בעץ. בשיטה הנקראת "אנגמה" (ana – אחד, gama – תנור), ובעברית "מנהרה", מדובר במבנה מדורג, ההולך ומתכנס לכיוון הארובה. יש תא בעירה עיקרי בקדמת התנור ואחריו מדרגות, עליהן עורמים את הכלים לשריפה.[5]. יש קדרים חובבים אשר עדיין משתמשים בשיטה הקדומה של שריפה בתוך בור באדמה[7]. שרפה ראשונה נקראת "שרפת ביסקויט (ביסק') (אנ')". היא מתבצעת בטמפרטורה שבין 900 ל-1,000 מעלות צלזיוס וגורמת להתקשות וקביעת הצורה הסופית של החומר, משום שהוא משנה את מבנהו המולקולרי ומתגבש. שינוי זה הוא בלתי הפיך.
תהליך השרפה הראשונה נמשך בממוצע כ-8 שעות, לאחריהן נותנים לכלים ולתנור להתקרר כ-12 שעות טרם פתיחתו. התהליך צריך להתבצע בהדרגתיות ובקצב מבוקר ואיטי. לצורך כך מצוידים מרבית התנורים המודרניים בווסת ממוחשב, המאפשר שליטת האמן בטמפרטורה הכללית, בקצב עליית החום, בקביעת היעד הסופי אליו רוצים להגיע ובזמן השהייה בטמפרטורה המבוקשת. לאחר שהכלים התקררו, הם הופכים לעמידים יותר. בשלב זה ניתן לזגג את הכלים בגלזורה, שמעניק לכלים מרקם חלק וגם צבעים וטקסטורות שונות. אם הכלים מיועדים להכיל מזון ושתייה, הזיגוג הוא חיוני, לפחות בחלקם הפנימי, הבא במגע עם המזון. מעבר לתרומה האסתטית, הגלזורה מאפשרת ניקוי קל יותר של הכלים. השרפה השנייה מתבצעת בטמפרטורה שבין 1,000 ל-1,300 מעלות. בסיום השרפה מתקבל כלי קרמיקה מוגמר.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רבקה גונן, כלי חרס עתיקים, ספרייה ארכאולוגית, הוצאת כתר, 1979
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ביתן הקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל - היסטוריה של הקדרות וסיור וירטואלי בתצוגה
- מילון למונחי קדרות (1950), באתר האקדמיה ללשון העברית
- קדרות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ -, Larousse, Inventeurs et inventions, Bucuresti: Editura Tehnica, 2001. (בצרפתית)
- ^ צוות האתר, The History of Pottery, Deneen Pottery
- ^ greek 200, Ceramic and Glass Materials’ Role in Civilization, The American Ceramic Society, 2022
- ^ צוות האתר, Encyclopedia of Visual Art-Pottery Timeline, Visual Arts Cork
- ^ 1 2 מאיר, חגיגה של קרמיקה, באתר wabi-sabi
- ^ צוות האקדמיה, חומר וחימר, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ David Ballart, how-to-pit-fire-pottery-without-a-kiln, http://davidballart.com/, יולי 2013
