צפורה במלון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.
צפורה מלה את בנה. ציור מעשה ידי פייטרו פרוג'ינו משנת 1482.

צפורה במלון או סיפור חתן הדמים מופיע בספר שמות, פרק ד', פסוקים כ"דכ"ו. זהו הסיפור היחידי במקרא בו גיבורת הסיפור היא אשת משה, צפורה. אורכו של סיפור זה הוא שלושה פסוקים בלבד.

מהלך הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה' מצווה על משה ללכת אל פרעה ולהורות לו לשחרר את עם ישראל. משה אומר לחותנו יתרו כי הוא מבקש לחזור למצרים כדי לראות האם אחיו נמצאים בין החיים. משה יוצא לדרך עם צפורה ושני בניו, ובדרכם לשם נאמר: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ". הכתוב לא מסביר את מי ביקש ה' להרוג - את משה או את בנו. צפורה ממהרת ולוקחת אבן צור וכורתת את ערלת בנה, מניחה אותה לרגלי משה ואומרת: "חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי". לאחר מעשה זה של כריתת העורלה מסופר כי "וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ" וצפורה אומרת "חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת".[1]

זיהוי הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהמפרשים תהו על דברי צפורה. דבריה ומעשיה תלויים בשאלה מי הוא החתן, ומהם אותם 'דָּמִים' שצפורה מזכירה. ניתן לפרש שמשה הוא החתן, וזאת מפני שהוא חתנה של צפורה. ניתן גם לפרש שהבן הוא החתן וזאת לפי המנהג לכנות את הבן הנולד שנימול, חתן.[2] גם את התבנית 'דָּמִים' ניתן לפרש בכמה אופנים. התבנית 'דָּמִים' הם דמי משה, שה' מבקש להורגו. וניתן לפרש שאותם 'דָּמִים' הם דמו של הילד שנימול. מכאן שאפשר לפרש את צמד המילים 'חתן דמים' בכמה אופנים:

הסיפור בשמות ד' מעלה קושי את מי ה' ביקש להרוג - את משה או את בנו. בשל פעולתה המהירה של צפורה הוא אינו עושה זאת. הסיפור בספר היובלים מבקש לתקן את הקושי, מדוע ביקש ה' להרוג את משה? הסיפור בספר היובלים יוצר הפרדה מוחלטת בין אלוהים לבין 'שר המשטמה' אשר בספר היובלים הוא זה שביקש להמית את משה. כך פותר בעל ספר היובלים את הסתירה בין שמות ג'-ד' בו ביקש ה' ממשה לצאת לשליחות לבין שמות, ד', כ"ד, בו הוא מבקש להורגו. בספר היובלים מסופר כי הסיבה לרצונו של שר המשטמה להרוג את משה היא למנוע ממשה לצאת לשליחות שהטיל עליו ה'. "ואתה ידעת את אשר אמר לך בהר סיני ואת אשר ביקש לעשות עמך שר המשטמה בשובך מצריימה... הלא בכל כוחו ביקש להורגך ולהושיע את המצרים מידך בראותו כי נשלחת לעשות שפטים ונקמה במצרים". בסיפור זה עולה בידי מחבר ספר היובלים ליצור סיפור שיש לו רצף מהסיפור הקודם, סיפור הסנה הבוער.[3]

גם ספר הישר מבאר בדרכו את הסיפור ותולה את ניסיון הפגיעה בבן משה בשליח ה': "ויהי בדרך במלון וירד מלאך האלהים ויבקש ממנו (משה) תואנה. ויאמר להמיתו על דבר בנו בכורו אשר לא מל אותו, ויעבור על הברית אשר כרת ה' את אברהם. 'וגו ותרא גמורה את מלאך יי מבקש תואנה ממשה, ותדע כי בעבור אשר לא מל את גרשום בנה היה הדבר הזה לילד. ותמהר צפורה ותיקח מחדודי הצורים אשר שמה, ותמל את בנה ותמלט את אישה ואת בנה מיד מלאך האלהים.[4]

רבי חסדאי קרשקש טוען כי המילה באה "אלא להצלה ממשחית ממשי בעולם הזה". רח"ק טוען כי האיום הפיזי הושת על בנו: "מצאנו שהמל תינוק מצילו מן המיתה ... שנאמר 'ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" — לתינוק, מפני שנתעצלה במילתו ולא מלה אותו."[5] כמו רח"ק גם אברהם אבן עזרא, מסביר כי 'חתן הדמים' הוא בנו של משה: "ובעבור שאחזתו רעדה (ידי משה רעדו מחמת מחלה שהביא עליו ה') 'לא יוכל הוא למולו, ומלה אותו צפורה, כי הוא גלה לה זה הסוד (שהחולי הוא מחמת דחיית המילה)"[6].

בתלמוד הבבלי[7] נאמר "תניא ר' יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שכל זכויות שעשה משה רבנו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר: וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה', וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" . אמר רבי: חס וחלילה שמשה רבנו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר: אמול ואצא - סכנה היא, שנאמר :"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים.."(בראשית, ל"ד, כ"ה) אמול ואשהה שלושה ימים - הקב"ה אמר לי: 'לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם'(שמות, ד', י"ט), (אלא מפני מה נענש משה? מפני שנתעסק במלון תחילה, שנאמר: 'וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן' (שמות, ד', כ"ד) . רשב"ג אומר: לא למשה רבנו ביקש שטן להרוג אלא לאותו תינוק, שנאמר: ' כי חתן כמים אתה לי. ' צא וראה מי קרוי חתן - הוי אומר זה התינוק . דרש רבי יהודה בר ביזנא: בשעה שנתרשל משה רבנו מן המילה, באו אף וחמה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו, מיד 'וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ'.(שמות, ד', כ"ו) מיד חוו ממנו - באותה שעה ביקש משה רבנו להרגן, שנאמר: 'הֶרֶף מֵאַף, וַעֲזֹב חֵמָה? (תהילים, ל"ז, ח').

מגמתו של הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הסוברים כי סיפור זה בא לכוון את משה לייעודו כמנהיג. זוהי הפעם היחידה בה מוזכרת צפורה כדמות פעילה במדבר. משה שומע כי מתו האנשים אשר מבקשים להורגו והוא יכול לשוב בחזרה למצרים. הוא מעוניין לשוב כאדם פרטי ולא כמנהיג משחרר בני ישראל מעבדות. בדרכו למצרים פוגש בו ה' ומורה לו להעביר מסר לפרעה: "וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם. כב וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר ה', בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ."[8] ניתן להתייחס לפסוקים אלו כדברי ה' המורה למשה מה לאמר לפרעה. אך אפשרי להבין את פשט הסיפור כמסר של ה' למשה. ה' מזכיר למשה כי מאן לצאת לשיחות למען שחרור בני ישראל, וכדי לשכנע אותו בחשיבות השליחות ולהמחיש בפניו את הסכנה שבה נתון עם ישראל - אשר ה' רואה בו את בנו בכורו - ה' רוצה לפגוע בבנו של משה. צפורה, שנחלצת מיד ומצילה את בנה, מראה בפעולתה המהירה למשה, את הצורך במעשה מיידי למען הצלת חיים - הצלתו של עם ישראל. לאחר סיפור זה משה עוזב את משפחתו ופונה לתפקיד אותו ייעד אותו ה' והוא שחרור והצלת עם ישראל ממצרים. בסיפור זה מילאה את תפקידה האימהי כמודל להצלתו של בנה. מסיפור זה אינה ממלאת תפקיד כלשהו בסיפור שחרור העם מעבדות והמסע במדבר לארץ המובטחת. משה הוא זה שפונה לתפקידו במשפחתו המורחבת והציבורית -עם ישראל. הנשים בחייו של משה ובכללן צפורה מהוות מודל חיקוי עבורו לתפקידו כהורה אם (אמא) שיועד אליו "גידולו" של עם ישראל.[9]

אחרים סוברים כי סיפור זה הוא סיפור אטיולוגי, בעל אופי דמוני, שבא להסביר כי תכלית ברית המילה היא להגן ולהציל ממוות.[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • John T. Willis, Yahweh and Moses in Conflict: The Role of Exodus 4:24-26 in the Book of Exodus (Bible in History), Bern: Peter Lang, 2010, ISBN 9783035200041

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צפורה במלון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שמות, פרק ד', פסוק כ"ו
  2. ^ מרדכי ברויאר, מקראות, ירושלים, מכללת הרצוג, 2009, עמ' 44.
  3. ^ מיכאל סיגל, ספר היובלים: שכתוב המקרא, עריכה, אמונות ודעות, ירושלים, מאגנס, 2008, עמ' 163-162.
  4. ^ עמנואל בן-גוריון, שבילי האגדה : מבוא לאגדת עם של העמים ושל ישראל, ירושלים, מוסד ביאליק, 1970, עמ' 107.
  5. ^ מיכאל צבי נהוראי, עקדת יצחק כמוטיב מנחה בתודעתי הדתית של ר' חסדאי קרשקש עורכים: משה חלמיש, חנה כשר ויוחנן סילמן בתוך : אברהם אבי המאמינים: דמותו בראי ההגות לדורותיה, בר-אילן, 2003, עמ' 167
  6. ^ אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 192.
  7. ^ נדרים לא, ע"ב ; לב, ע"א
  8. ^ ספר שמות, פרק ד', פסוקים כ"אכ"ג
  9. ^ שולמית מוטרו, "אנכי עומד בין ה' וביניכם" תפקידן של הנשים בעיצוב מנהיגותו של משה, בתוך: השמיעיני את קולך : עיונים במעגל השנה ובפרשות השבוע, רחל קרן עורכת, ירושלים, 2009 עמ' 135
  10. ^ ניסן רובין, ראשית החיים: אנתרופולוגיה של התלמוד, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 87.