צלמיות במזרח הקרוב ובעולם האגאי הקדום
בארכאולוגיה, צלמית היא פסלון קטן ממדים בצלם אדם או בעל חיים. צלמיות יוצרו מחומרים שונים בעיקר טין, אבן ומתכת. על פי הצלמיות ניתן ללמוד על מנהגי פולחן, אורחות חיים ומנהגים של התרבויות השונות לאורך ההיסטוריה. מקום הימצאן הפיזי בחפירה ארכאולוגית והקשרן (בבית, במצבור אשפה, במבנה פולחני וכדומה) מאפשר הסקת מסקנות לגבי תכליתן, כגון חפצי קדושה, פוריות וקמע מזל.
הצלמיות הקדומות ביותר במזרח הקרוב הופיעו במהלך התרבות הנאטופית, כ-15,000–11,500 שנה לפני זמננו, וביתר שאת בתקופה הנאוליתית קדם-קרמית (מחצית האלף ה-9 לפנה"ס – ועד סוף האלף ה-6 לפנה"ס). באירופה ובצפון אסיה נמצאו צלמיות המתוארכות לתקופה הפלאוליתית העליונה (18,000-43,000 לפנה"ס) הנקראות צלמיות ונוס. אלה צלמיות של אישה שמנה או בהיריון מתקדם. משמעותן התרבותית אינה ידועה.[1] מהתקופה הפרהיסטורית ועד התקופה הרומית, התפתחו צלמיות החרס באופן שונה מאזור לאזור. במאה ה-5 חדל ייצור צלמיות החרס כמעט לחלוטין, ככל הנראה בעקבות השתלטות הנצרות וזיהוי הצלמיות עם האלילוּת.
השימוש בצלמיות - רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
יכולתו של האדם ליצור דמות בחומר השפיעה על תרבותו, במיתולוגיות רבות מתוארת בריאת האדם מן האדמה. בשומר ובבבל האמינו שאת האדם יצרו אלות-אם או אֶנְכִּי, אל החכמה. לפי גרסה בבלית אחרת, האדם נוצר בידי אֶנְלִיל, ראש האלים. לפי אמונה מצרית יצר חְ'נוּם את האדם על אובניים של קדר. החתים האמינו שהאלה-האם חָנָחָנָה יצרה את האדם. לפי המסופר במקרא (בראשית ב, ז) נוצר האדם מעפר:”וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויִפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה”.
בחפירות ארכאולוגיות נמצאו אלפי צלמיות בבתים, במבני ציבור, בקברים ובמקדשים. צלמיות נמצאו אף בבורות גניזה, שהיו קשורים למקומות פולחן. שכיחותן של הצלמיות בממצא מעידה על הפופולריות הרבה שלהן בעת העתיקה. הצלמיות היו זולות, פשוטות יחסית לייצור ונוחות לנשיאה. לאורך ההיסטוריה הן שימשו פסלונים להקדשה במקדשים, בפולחנים ביתיים וכמנחות קבורה. כן שימשו צלמיות צעצועי ילדים ואף חפצי נוי. בתרבות היוונית, שאחד מסממניה המובהקים היה התיאטרון, נמכרו צלמיות שתיארו דמויות מן המחזות המפורסמים. מלבד תיאורי אדם וחי נמצאו גם דגמי חרס של מבנים ושל רהיטים ששימשו את האדם בחייו. דגמים אלה נמצאו בעיקר בקברים והם נועדו לשרת את הנפטר בעולם הבא. בתקופות מסוימות ובתרבויות מסוימות שימשו צלמיות תחליף לקורבנות אדם ובהמה. יש צלמיות שנעשו בפיסול "חופשי", ויש שהיו אלמנט עיטורי של כלי חרס, לרוב כלי קיבול ששימשו בפולחן.
צלמיות שנמצאו במקדשים ובבורות גניזה הובאו למקומות המקודשים בידי המאמינים. בבבל ובאשור נמצאו צלמיות ולוחיות חרס ועליהן לחשים שנועדו להגן על הבית ועל המשפחה מפני כוחות רעים. אלה ככל הנראה התרפים המוזכרים במקרא, שהיו גם קשורים להגדת עתידות (בראשית לא, לד; יחזקאל כא, כו; זכריה י, ב). בבראשית רחל לקחה את התרפים מבית אביה לבן שם נאמר ”וְרָחֵל לָקְחָה אֶת-הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת-כָּל-הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא”. המילה היא במקורה חתית (tarpi). המילה ייצגה בתחילה את הרוח המגנה, ואחר-כך כוונה גם לחפץ שייצג אותה, הצלמית או הפסל.
צלמיות בדמות אברי מין נועדו להגביר את פריון האישה ואת כוח הגברא והיו קשורות לפולחן הפוריות של האלה אִינַנָ-אִשְתָר. צלמיות בצורת אברי גוף אחרים הונחו במקדשים בתקווה שיסיעו לרפא מחלה הקיימת בהם, או כמנחת תודה על ריפוי האיבר. צלמיות שהוטמנו ביסודות מבנים נועדו להגן על דרי הבית ולהעניק להם שפע וברכה.
צלמיות במזרח הקרוב הקדום[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצלמית מברכת רם[עריכת קוד מקור | עריכה]
בברכת רם נמצאה צלמית קדומה, אחת משתי הצלמיות העתיקות ביותר בעולם. ונוס מברכת רם צלמית הפולחן נמצאה באתר הארכאולוגי בבריכת רם שברמת הגולן. יש המשייכים את האתר בו נמצא הפסלון לתרבות האשלו-יברודית. היא גולפה מאבן סקוריה אדומה, אורכה 3.5 ס"מ. השכבה הארכאולוגית שבה נמצאה הצלמית תוארכה לתקופה שבין 800,000 ל-233,000 שנים לפני זמננו.
צלמיות מהתרבות הנאטופית עד ראשית האלף ה-2 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצלמיות הקדומות ביותר במזרח הקרוב הופיעו במהלך התרבות הנאטופית, לפני כ-15,000 שנה. צלמיות אלה, המציגות דמויות אדם ובעלי חיים, יוצרו במספרים קטנים וללא קונבנציה אחידה על ידי ציידים-לקטים במערת הנחל, נחל אורן, עינן וככל הנראה גם בעין סח'רי.[2] השימוש הנפוץ יותר בצלמיות מתועד במזרח הקרוב הקדום בתקופה הבאה, התקופה הנאוליתית הקדם-קראמית, בה החלה החקלאות והופיעו הכפרים הראשונים. בתקופה זאת נוצרו צלמיות מגושי טין שעוצבו ביד לכדי צורת אדם בתנוחת ישיבה או בעל-חיים. תפוצתן של הצלמיות, בעיקר אלה שבדמות אדם, גברה בתקופה הנאוליתית הקראמית (ראשית האלף ה-6 עד אמצע האלף ה-5 לפנה"ס). בתקופה זאת התגבשה דמות האדם באמנות הפיסול, וצלמיות עם סממנים דומים הופיעו ברחבי המזרח הקדום. מתקופה זאת נמצאו צלמיות שנצרפו בטמפרטורה של עד 800 מעלות צלזיוס, ככל הנראה באש פתוחה. הצלמיות מתקופה זאת נחשפו במבנים ובבורות בסביבתם, אך הגדרתם התפקודית של המבנים אינה ברורה. נראה שאפשר ללמוד על משמעותן הפולחנית של הצלמיות מן הממצא בשרידי הכפר הנאוליתי שנחשף בצ'טלהויוק, שבטורקיה. באתר נחשפו מבנים שפורשו כמקדשים על סמך סצנות פולחן שצוירו על קירותיהם. במבנים אלה נמצאו גם צלמיות אדם, ששימשו ככל הנראה בפולחן הקבוע במקום, או שהובאו בידי המאמינים. עם זאת, המחקר הנוכחי באתר מפרש מבנים אלה כבתי מגורים, פירוש המשליך גם על תכלית הצלמיות.[3] באתר הארכאולוגי עין ע'זאל שבירדן נחשף מטמון של צלמיות מהתקופה הנאוליתית הקדם קראמית ב מהאלף ה-6 לפנה"ס שכלל דמויות אדם ובעלי חיים המעידים על פולחן ואמונה דתית. נמצאו גם צלמיות פריון של נשים עם כרס תפוחה ושדיים גדולים.[4]
בארץ ישראל באלף השישי לפנה"ס בתקופה הנאוליתית קרמית התקיימה התרבות הירמוכית שממצאיה כוללים מאות צלמיות אדם וצלמיות בעלי חיים, רובן מטין מיעוטן מאבן גיר ומחלוקי נחל. הצלמיות חולקו למספר סוגים: דמות יושבת, דמות כורעת, צלמיות חלוקים וצלמיות מאבן. הסוג הנפוץ ביותר הן צלמיות טין של דמות רחבה גדולה יושבת עם נטייה להגזמה עם עיניים גדולות ובולטות[5]
באלף ה-5 וה-4 לפנה"ס הופיעו במסופוטמיה צלמיות גסות בתנוחת עמידה שעוטרו בדגמים המעטרים את כלי החרס לשימוש יומיומי. בעת ההיא גברה תפוצתן של צלמיות בדמות גברים ולצדם דגמי מרכבות. צלמיות הנשים הן מופשטות ומודגשים בהן אברי המין, התסרוקות והתכשיטים. צלמיות הנשים קטנות דיין לאחיזה, והן נמצאו בעיקר בקרבתם של בתי מגורים.
באמצע האלף ה-3 לפנה"ס הופיעו בדרום מסופוטמיה דמויות של נשים עירומות מעוצבות כחלק של ידיות כלי אגירה, ששימשו אולי לאחסון דגן. כלים אלה נמצאו בין היתר בקבורה, ויש להניח שמוצגת בהם דמות האלה איננ-אִשתָר, שאחד מתפקידיה היה שמירה על מחסני האגירה העירוניים. לקראת סוף האלף ה-3 וראשית האלף ה-2 לפנה"ס הופיעו בדרום מסופוטמיה לוחיות חרס ועליהן דמויות נטורליסטיות בתבליט: יצורים מיתולוגיים וגם דמויות של גברים ונשים. על רבות מהלוחיות מתוארת דמות נשית עירומה, אולי האלה איננה-אִשתָר. הלוחיות נעשו בתבנית פתוחה בייצור המוני, ונמצאו בבתים פרטיים, בחצרות וברחובות.[6]
צלמיות בכנען[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה הירמוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחפירות באתר הארכאולוגי בשער הגולן נמצאו כ-300 פסלונים מהתרבות הירמוכית בדמות אשה שהיקף ירכיה גדול כמעט פי ארבעה מממדי גופה. כל הפסלונים מעוצבים בתנוחה דומה - יד אחת מונחת על החזה והשנייה מונחת על האגן הרחב. פסלונים דומים נתגלו במספר מקומות נוספים בבקעת הירדן, בלבנון ובנחל הירקון בתל אביב. לדברי פרופ' יוסף גרפינקל, הזהות בין הדמויות מוכיחה כי הפסלון שימש למטרות פולחן ולא כחפץ אומנות בלבד.[7] ממצאים מחפירות שער הגולן מוצגים לעשר שנים במוזיאון הלובר בפריז ובמוזיאון המטרופוליטן לאמנות בעיר ניו-יורק.
במחצית השנייה של האלף ה-2 לפנה"ס, בתקופת הברונזה המאוחרת, הופיעה שיטת הייצור בתבנית בכנען, תבליט על גבי לוחית פתוחה. תקופה זאת עשירה יותר מקודמותיה בצלמיות ובפסלים.[8] צלמיות אלה היו זולות לייצור ולכן גם עניי העם יכלו לרכוש אותן, כתוצאה מכך הפכו הצלמיות לחפץ המוני שלא נמצא רק בידי בעלי האמצעים, שיכלו לרכוש צלמיות של ברונזה וזהב.[9] בצלמיות הכנעניות ניכרת השפעה מצרית לצד השפעה מסופוטמית, וזאת באה לידי ביטוי בעיקר בפרח הלוטוס שאוחזת הדמות, ובעיצוב שיערה המזכיר את תסרוקתה של האלה המצרית חתחור. הדמויות הנשיות מתוארות ניצבות או שרועות על מיטות, וידיהן מונחות לאורך הגוף, או תומכות בשדיים, או מכסות את איבר המין, מונחות על הבטן או אוחזות בתינוק. הצלמיות, שהכילו כנראה את דמויותיהן של אלות הפריון קֶדֶש ועשתרת, היו קמעות לפריון וללידה מוצלחת. צלמיות החרס, המתארות נשים, הן אחד המוצרים האופייניים ביותר בכנען בתקופה זאת. ייצור צלמיות בתבנית פתוחה התמיד במזרח מאות שנים ובכלל זה בתקופה הרומית.
בסוף האלף ה-2 ובמחצית הראשונה של האלף ה-1 לפנה"ס הופיעו בכנען כני חרס, מהם בדמות היכלים, מעוטרים בצלמיות אדם ובעלי-חיים.
תקופת הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]
תפוצתן של צלמיות הנשים נמשכה גם בתקופת הברזל אחד הנושאים שרווחו בצלמיות נשים מתקופה זאת הוא נגינה בתוף. צלמיות בדמות נשים מתופפות נחלקות לשני סוגים עיקריים: צלמיות לוחית, וצלמיות דמויות פעמון.
- צלמיות הלוחית - הממשיכות את מסורת הייצור בתבנית פתוחה, הן בדמות נשים, האוחזות בידיהן חפץ עגול, תוף ככל הנראה. הן מוצגות עירומות, בלבוש חלקי או מלא, וראשן מכוסה על-פי-רוב בכיסוי ראש, אולי צעיף או הינומה. הדמויות עונדות תכשיטים, כמו מחרוזות וצמידים. בצלמיות העירומות מודגשים החזה, איבר המין והבטן התפוחה, המסמלת ככל הנראה היריון. הצלמיות מצטיינות בעיצובן האנטומי של אברי הגוף ובעיצוב מפורט של הלבוש, התכשיטים והתוף. הצלמיות הללו הופיעו במאות ה-10 עד ה-7 לפנה"ס בממלכת ישראל, בנגב המזרחי ובעבר הירדן. הצלמיות נעשו בתבנית, וזאת תיארה את חזית הדמות בלבד. צדה האחורי של הצלמית הוחלק בעזרת כלי חד. צלמיות מטיפוס זה נחשפו בבתים פרטיים, במבניים ממלכתיים, במבנים שהוגדרו פולחניים ובקברים. זיהוי הדמויות המוצגות בצלמיות וזיהוי החפץ העגול שהן אוחזות שנויים במחלוקת. יש הסבורים שהדמויות מייצגות אלות פריון, דוגמת אִשתָר הבבלית או עשתרת ואשרה הכנעניות.[10] רות עמירן סברה שהחפץ העגול הוא "גלגל חמה" וקשרה את הדמות לפולחנה של "מלכת הַשָּׁמַיִם" שהיה נהוג בממלכת יהודה,[11][12] לדעת אחרים הדמויות מייצגות נשים, כוהנות או מאמינות, שהשתתפו בטקסים שהתקיימו במקדש. אשר לחפץ העגול, רוב החוקרים סבורים שזהו תוף מסגרת קטן. ייתכן מאוד, שכדמויות המייצגות את אלות הפריון שימשו הלוחיות הללו בפולחן ביתי, ככל הנראה בזיקה לפריון הנשי.
- צלמיות דמויות פעמון - אלה צלמיות תלת-ממדיות שצורתן פעמונית, עשויות בדמות נשים לבושות שמלה ארוכה ואוחזות בידיהן תוף. גופן החרוטי והחלול נעשה באובניים, והראש נעשה בתבנית. הידיים, הצוואר, התוף והתסרוקת נעשו ביד. לאחר עיצובם חוברו כל אלה אל הגוף, ומקום החיבור אוחה בעזרת טין. בסיסו הרחב של חרוט הגוף משמש לתיאור השמלה ולעמידתה החופשית של הצלמית. רוב הצלמיות בעלות הגוף הפעמוני נמצאו באתרים לאורך החוף הפניקי בחופי לבנון, ונראה שזה מקורן. צלמיות דומות נחשפו במקדשים בקפריסין, אלא שהן מאוחרות בזמן מאלה שמהחוף הפיניקי. נראה שהצלמיות עצמן או טכניקת ייצורן הובאו לאי בידי סוחרים פיניקים. ייתכן מאוד שבתי המלאכה ששימשו לייצורן של הצלמיות בקפריסין היו בתחום המקדש, והמאמינים קנו אותן והקדישו אותן לאלוהות הנערצת. נראה שהצלמיות הללו מייצגות נשים שהשתתפו בפולחן המקומי. צלמיות מטיפוס זה נמצאו בארץ ישראל בעיקר בקברים, אולם בחוף הפיניקי ובקפריסין הן נמצאו גם במכלולים ציבוריים ופולחניים. מאחר שרובן נמצאו בקברים שהיו בשימוש תקופה ממושכת, תיארוכן המדויק של הצלמיות בעייתי. עם זאת, במקרים שנמצאו הצלמיות במכלולים מוגדרים כרונולוגית, אפשר לתארך את הופעתן למאות ה-9 עד ה-7 לפנה"ס.[13]
במאות ה-8 עד ה-7 לפנה"ס נפוצו ביהודה צלמיות פרשים. צלמיות הפרשים היו ככל הנראה קשורות לפולחן השמש שהונהג בתקופה זאת בבית המקדש והן עוצבו ביד. בספר מלכים ב, כג, יא המספר על הרפורמה הדתית של המלך יאשיהו נכתב ”וַיַּשְׁבֵּת אֶת-הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית-ה' אֶל-לִשְׁכַּת נְתַן-מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת-מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ.” חלק מהחוקרים סברו שצלמיות אלה גם שימשו בפולחן הביתי למטרת הענקת הגנה וברכה.[14]
צלמיות הנשים מתקופה זאת חולקו לשתי קבוצות:
- צלמיות העמוד המכונות גם "צלמיות עשתרת" - עשויות בדמות נשים, התומכות את שדיהן בידיהן. יש שהן אוחזות כלי נגינה או יונה, המסמלת את אלת הפריון עשתרת. הן עוצבו בצורת גליל חרס המתרחב כלפי מטה כדי ליצור בסיס לעמידתן החופשית. מטיפוס זה ידועות שתי קבוצות של צלמיות. האחת, שיוצרה ביד, מתארת דמות נשית שפניה צבוטים – על ידי צביטת הטין נוצרו העיניים והאף. שרידי צבע שנמצאו עליהן מסמנים חלקים אנטומיים אחרים שלא עוצבו בטין.
- צלמיות שנעשו טכניקות מעורבות - חלקי הצלמית השונים נעשו בתבנית, אובניים וביד. הגוף (גליל החרס) נוצר באובניים. הראש נוצר על ידי הטבעתה של פיסת טין בתבנית פתוחה ויצירתו של דפוס שהכיל את תיאור הפנים ואת הפאה שחבשה הדמות. שאר חלקי הגוף, כגון הידיים והשדיים, עוצבו ביד. לאחר שהטין התייבש, חוברו כל החלקים יחדיו. על צלמיות אלה נימצאו סמני צביעה. צלמיות מטיפוס זה נפוצו בעיקר בממלכת יהודה, והן נמצאו במערת פולחן בירושלים, במערות קבורה, בבתי מגורים, בבורות ובמפעלי מים. לפי הדעה הרווחת במחקר, צלמיות אלה שימשו בפולחן הפריון של האלות הכנעניות עשתרת ואשרה. הימצאות שברי צלמיות בבורות אשפה יחד עם שברי כלי חרס שהיו בשימוש יומיומי מעידות כנראה על מחירן הזול. ייתכן מאוד שהצלמיות גם שימשו קמעות הגנה, או סגוּלות להבטיח את פריון המשפחה.[15]
באזור מישור החוף הדרומי אזור מושב הפלשתים נמצאו צלמיות שנעשו במסורת אגאית מתוארכות למאות ה-8-7 לפנה"ס. הן נעשו ביד ותיארו קבוצות אדם חוגגות, מתאבלות או מנגנות יחדיו.
בתקופה ההיא גם נפוצו צלמיות מטיפוס מיוחד, הן בישראל והן בעבר-הירדן, עשויות בדמות אדם בעל סממנים זכריים ונקביים גם יחד. סביר להניח שצלמיות אלה שימשו בפולחן פריון כלשהו. במאה ה-7 לפנה"ס נפוצו גם כלי חרס בדמות אדם ודמות בעלי-חיים, וכן דגמים מיניאטוריים של הריהוט הביתי, ובכלל זה ספות, כיסאות ושרפרפים. דגמים אלה הונחו בקברים ונועדו לשמש את הנפטר בחיים שלאחר המוות.
התקופה הפרסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצלמיות מהתקופה הפרסית שהתגלו בארץ ישראל ובחוף הפיניקי מציגות מגוון רחב של סגנונות אמנותיים. במאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס התהדקו הקשרים התרבותיים בין מזרח הים התיכון ומערבו, וניכרת עלייה בהשפעה היוונית על האמנות באזור, המבשרת את ראשיתה של התקופה ההלניסטית. בצלמיות מתקופה זאת ניכרים מאפייניה של האמנות הפניקית, שהורכבה מסגנונות אמנותיים שנפוצו בעיקר במזרח. הן יוצרו ביד או בתבנית, ויש עדויות להמשך המסורת מתקופת הברזל לייצר צלמית אחת בשילוב שתי השיטות. בצד הצלמיות שנעשו ב"יד חופשית" נמצאו גם לוחיות חרס שנעשו בתבנית, וכן מסכות חרס. הצלמיות נמצאו במקדשים, במבנים ובקברים. רובן נחשפו בבורות גניזה, ובכמה מקרים יחד עם פסלוני אבן.
הצלמיות מתקופה זאת נחלקות מבחינת הסגנון לשתי משפחות עיקריות: "מזרחית" ו-"מערבית":
- הצלמיות ה"מזרחיות"- מתאפיינות בסגנון מעורב: פיניקי, מצרי, פרסי, בבלי ויווני. בקבוצה זאת מופיעות צלמיות בדמות גברים מזוקנים, יושבים או עומדים, מהם עם כתרו של האל המצרי אוזיריס לראשם. טיפוס אחר של צלמיות הוא דמות "הפרש הפרסי", שנפוץ בכל האימפריה הפרסית. הפרש מזוקן, לראשו כובע בד מחודד והסוס בחלק מן הצלמיות עוטה מגן חזה. צלמיות הנשים בסגנון זה העירומות והלבושות, ממשיכות בסגנונן את מסורת האמנות העממית שרווחה בארץ ישראל בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל. יחד עם שיטות ייצור חדשות הופיעו מגוון טיפוסים בעיצוב נטורליסטי יותר. בתקופה זאת הופיעה קבוצת צלמיות של נשים הרות או של נשים אוחזות תינוק בזרועותיהן. צלמיות מטיפוס זה נמצאו בעיקר לאורך החוף הפיניקי. יש מהן עם הטבעה של סמל האלה תנית, מה שמחזק את הדעה שיש לצלמיות אלה זיקה לעולם האמונות הפיניקי-המערבי.[16]
- הצלמיות ה"מערביות" - מתאפיינות בדמויות גברים, נשים, נערים וילדים בלבוש ובסגנון האמנות היוונית הקלאסית. הגברים מופיעים בעירום והם אוחזים בידיהם גלימה. צלמיות אחרות מתארות כנראה נערים ששירתו במקדש. בין צלמיות הנשים מטיפוס זה בולטת קבוצת צלמיות בדמות נשים, אולי אלות, לבושות, יושבות על כיסא. יש צלמיות המתארות דמויות הקשורות לפולחן אל היין היווני דיוניסוס בהן צלמיות גברים ונשים בתנוחת הסבה, צלמיות בדמויות גרוטסקיות עם כרס ואבר מין גלוי וכן צלמיות בדמות סאטירים. צלמיות אלה שימשו בפולחנים של הפיניקים בתקופה הפרסית. הדת בתקופה זאת ידועה בעיקר מכתובות, מהן ניתן ללמוד שלכל עיר היה אל מגן שלשמו צורפה הקדומת "בעל" שהיה האל הראשי בדת הפיניקית.
הצלמיות בעולם האגאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעולם האגאי הופיעו הצלמיות כאלף שנה לאחר ראשית הופעתן במזרח. הן ידועות מן התקופה הנאוליתית (האלף ה-7 עד ה-4 לפנה"ס) ואילך. בראשית התקופה הופיעו צלמיות בדמות נשים עירומות מלאות התומכות את שדיהן בידיהן. צלמיות אלה נעשו ביד באופן סכמטי. במחצית השנייה של התקופה נפוצו צלמיות בדמות נשים מלאות כפופות או יושבות. פריטי הגוף הוספו בחריתה. בתקופה זאת גם הופיעו צלמיות שטוחות, ואלה בישרו את הופעתו של פיסול השיש שנפוץ לאחר מכן באיים הקיקלאדיים. רק לקראת סוף התקופה הופיעו צלמיות עשויות טין צרוף.
המידע על פיסול בחרס מתקופת הברונזה הקדומה (האלף ה-3 לפנה"ס) בעולם האגאי דל ביותר, וידועות בעיקר צלמיות המחקות את הפסול בשיש שרווח באיים הקיקלאדיים. בכרתים ידועות מתקופה זאת בעיקר צלמיות בדמות אדם וחיה, שהתפתחו מן הצלמיות הנאוליתיות, וכן כלי חרס בדמות אדם.
צלמיות בכרתים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתקופת הברונזה התיכונה (המחצית הראשונה של האלף ה-2 לפנה"ס) ידועות בעיקר צלמיות מכרתים, וניכרת בהן התגבשות של סגנון אמנותי אחיד. רובן נמצאו באתרים מקודשים וכן בקברים. הצלמיות עשויות ביד ומתארות בעיקר דמויות אדם ובעלי-חיים. הגברים מתוארים לרוב לבושים בסוג מסוים של תחתונים ולמותניהם חגורה ופגיון. הנשים מופיעות בשמלות עם אזור החזה חשוף, ועל ראשן כובעים מפוארים. בתקופה זאת הופיעו בכרתים גביעי יין בדמות שוורים, חלקם עם דמויות של אקרובטים.
בתקופת הברונזה המאוחרת נפוצות בכרתים צלמיות נשים שגופן, שעוצב כגליל על האבניים, שימש גם דימוי לשמלה שלבשה הדמות. ידיה של הדמות נישאות מעלה בתנוחת תפילה. צלמיות אלה, מן המאות ה-14 עד ה-12 לפנה"ס, נמצאו בהיכלים, בארמונות ובבתים פרטיים, וייצגו ככל הנראה דמות של אלה המגנה על הבית. כן נמצאו צלמיות עשויות ביד, ומהן שתיארו סצנות מורכבות: נשים רוקדות, מאמינים מקריבים קורבן ונשים לשות בצק. נמצאו גם כלי חרס בדמות בעלי-חיים, כגון גביעי יין בדמות שוורים. ייחודם של גביעי היין מתקופה זאת הוא בכך שהם נעשו בתבנית, וזאת העדות הקדומה ביותר לשיטת ייצור זאת בעולם האגאי.
צלמיות בתרבות המיקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת סוף המאה ה-15 לפנה"ס נפוצות צלמיות גם באזורי התרבות המיקנית, שפרחה ביוון. הצלמיות עשויות ביד ומתארות בעיקר נשים ובעלי-חיים. במאות ה-14 - 13 לפנה"ס נתקבעה צורתן האחידה של הצלמיות המיקניות והן נפוצו מסיציליה במערב ועד סוריה במזרח. צלמיות מיקניות נמצאו בקברים, במקדשים ובבתים. ידועות בעיקר קבוצת נשים עומדות, קבוצת נשים יושבות וקבוצה המתארת מרכבות ורכבים. כל הדמויות סכמטיות.
טיפוס הצלמיות הגדול ביותר הוא זה המתאר דמות נשית, אולי אלה, במצב עמידה, שהופיע במאות ה-14 עד ה-12 לפנה"ס. צלמיות נשים אלה מכונות במחקר על-פי אותיות יווניות, שאותן הן מזכירות בצורתן. הצלמיות נחלקות לקבוצות הבאות:
- קבוצת ה"פִי" [Φ] - מהמאה ה-14 לפנה"ס לערך, קבוצת נשים בעלות כובע שטוח, המתוארות עם ידיים על החזה, אולי בתנוחת הנקה. הידיים צוירו על גבי הצלמית או שהוצגו באופן מופשט.
- קבוצת ה"טַאוּ" [T] - מהמאות ה-13-14 לפנה"ס. קבוצת נשים עם כובע גבוה, המתוארות עם ידיים שלובות על החזה.
- קבוצה ה"פְסִי" [Ψ] - מהמאה ה-13 לפנה"ס. קבוצת נשים החובשות כובע גבוה, ומתוארות עם ידיים מורמות מעלה בתנוחת תפילה.[17]
נמצאו גם צלמיות מיקניות שנעשו ביד ובאובניים. בין אלה יש לציין קבוצה של דמויות נשיות שגופן הגלילי נעשה באובניים ושאר האיברים עוצבו ביד. באופן דומה נעשו צלמיות גדולות (עד 40 ס"מ) בדמות בעלי-חיים, שנפוצו במאות ה-12 עד ה-11 לפנה"ס ביוון ובכרתים.
סמוך לשנת 1100 לפנה"ס הגיעה התרבות המיקנית לסיומה. המידע על ייצור צלמיות בעולם האגאי במאות ה-11 עד 9 לפנה"ס קטן.
התקופה הארכאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת התקופה הארכאית (התקופה המזרחית) המאה ה-8 לפנה"ס נקלטו באמנות היוונית השפעות אמנותיות מן המזרח. עם הסגנון האמנותי החדש הופיעה בתקופה זאת גם טכניקת הייצור בתבנית, שהגיעה ליוון מן המזרח דרך כרתים. תחילה יוצרו ראשי הצלמיות בשיטה זאת בהשפעת הסגנון המצרי, ותיארו פנים שטוחים, ושיער מסודר בגדילים ומכסה את צדי הפנים. במהלך המאה התעדנו פני הדמות, מה שהקנה להן חיות מסוימת. תקופה זאת מתייחדת בכך שכל אזור אימץ לעצמו ייחוד סגנוני. בצד השימוש בתבנית המשיכה מסורת ייצורן של צלמיות סכמטיות שנעשו ביד.
במאה ה-6 לפנה"ס נפוצו ביוון ומחוצה לה בקבוקי בושם בדמות אדם ובדמות בעלי-חיים. בקבוקים אלה הם אבות-הטיפוס של הצלמיות החלולות מן התקופה המאוחרת יותר. צלמיות הבקבוק והצלמיות הרגילות נעשו בתבנית כפולה, וכך תוארה הן החזית והן החלק האחורי של הדמות. בקבוצה זאת נכללות צלמיות בדמות נשים יושבות, סאטירים, יצורים מיתולוגיים ובעלי-חיים.
התקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-5 לפנה"ס פרחה התרבות היוונית הקלאסית. אתונה בהנהגתו של פריקלס הפכה למרכז אמנותי ותרבותי בולט. בתקופה זאת נפוצו צלמיות בדמות אישה, ככל הנראה אלה, יושבת ועל ראשה כתר; היא לבושה כיתון (שמלת פשתן) ובחלק מן הצלמיות היא אוחזת בידיה קערת מנחה (ביוונית phiale). צלמיות אלה נעשו בתבנית. קבוצת צלמיות מבויאוטיה, ששימשו אולי צעצועים, מתארת אנשים במלאכתם ובהם נגר, ספר, מורה ואופה. צלמיות אלה עוצבו ביד ויש מהן שנעשו בדמות בעלי-חיים. הצלמיות האתונאיות במאה ה-5 הושפעו מעבודותיהם של הפסל פִידִיאָס ובעלי המלאכה שפעלו תחת שרביטו בהקמתו של הפרתנון באתונה.[18]
במאה ה-4 לפנה"ס הופיעו בעולם היווני צלמיות שנוצרו על-פי תקן מסוים. בתקופה זאת נוצרו צלמיות שתיארו דמויות מן המחזות שהועלו על בימות התיאטרון היווני. צלמיות אלה, שנוצרו בראשונה באתונה, נמכרו ככל הנראה בקבוצות נושא לפי הצגה, כך שכל צלמית ייצגה דמות בהצגה. במאה זאת גם נפוצו בובות חרס (מריונטות). בובות כאלה נפוצו ביוון כבר בתקופות קדומות יותר, ובהן בובות מן המאות ה-10 ו-8 לפנה"ס עשויות בצורת פעמון, שהוצמדו אליו רגליים ניידות. לבובות אלה הייתה גם משמעות פולחנית. ביום האחרון לחג האתונאי לכבוד דיוניסוס – האָנְתֶסְטֶריה – נהגו לתלות בובות אלה על עץ. היוונים האמינו שבכוח סיבובן על העץ יש כדי לטהר את מקדישי הבובות.
באמצע המאה ה-4 לפנה"ס התפתחו באתונה צלמיות בסגנון נטורליסטי. ניכרת בהן בעיקר השפעתו האמנותית של הפסל האתונאי פרקסיטלס. הצלמיות נמצאו בבתים פרטיים, בחנויות, בקברים ובמקדשים. מאתונה וסביבתה יוצאו הצלמיות לכל חלקי העולם היווני ואף מחוצה לו. בסוף המאה ה-4 ובמאה ה-3 לפנה"ס התקיימה באזור טנאגרה שבחבל בויאוטיה תעשיית צלמיות, הדומה בשיטת הייצור, בהיקפו ובאיכות המוצר לתעשיית הצלמיות באתונה. תעשיית הצלמיות באתונה נפסקה בסוף המאה ה-3 לפנה"ס, אך השפעתה הוסיפה להתקיים באזורים אחדים עוד כ-250 שנה.
התקופה ההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית התקופה ההלניסטית (סוף המאה ה-4 לפנה"ס) החלה יצירת צלמיות מחרס בסגנון ריאליסטי שניכר ברמתו הביצועית הגבוהה. בתקופה זאת הופיעו צלמיות "טנאגרה" שזכו לפופולריות רבה בעולם היווני. הן נחשפו לראשונה בבית הקברות של טנאגרה, ומרביתן מתוארכות לשנים 200-330 לפנה"ס. המאפיין אותן הוא הצגת דמויות מחיי היום יום במקום דמויות מיתולוגיות. רוב הצלמיות הן בדמות של נערות או נשים המתוארות בעת משחק, ריקוד או נגינה. יש כאלה האוחזות בידיהן מניפה. צלמיות אחרות הן בדמות ילדים ונערים. יש גם צלמיות של דמויות מן התיאטרון ובהן דמויות גרוטסקיות. הנטורליזם בצלמיות אלה בא לידי ביטוי בעיקר בעיצוב הדימוי של קפלי הבד ובמתיחתו על הגוף. הנשים לבושות כִיתוֹן ומעליו הִימָטְיוֹן, ראשן חשוף ומציג את תסרוקתן, או שהוא חבוש כובע חרוטי רחב שוליים. נשים המתוארות בלי כובע, שיערן לרוב אסוף ומסתיים בפקעת באחורי הראש. יש שהן עטורות זר או נושאות אותו בידיהן. צלמיות הגברים הן בעיקר בדמות נערים לבושים הימטיון או כְלָאמִיס, ועל ראשם פֶטָאסוֹס (מן כובע רחב שוליים). צלמיות אחרות הן בדמות נערים בלבוש צבאי–שריון ומגפיים. יש גם צלמיות בדמות ארוס מכונף. הצלמיות הגרוטסקיות הן בדמות נשים מבוגרות עירומות. צלמיות אחרות, שהושפעו מהקומדיות של המחזאי היווני מנאנדרוס, הן בדמות נשים מבוגרות כפופות אוחזות תינוק.
במאה ה-3 לפנה"ס התפתחה תעשיית צלמיות בדמויות ריאליסטיות מחיי היומיום, דוגמת זקנות וזקנים, מהם דייגים, וכן דמויות של שיכורות, רוכלים ועבדים. כן נעשו צלמיות בדמויות של בעלי מומים, כמו גיבנים וננסים. נושא זה היה התפתח בעיקר בעיר סמירנה שבאסיה הקטנה, ובמצרים. נעשו גם צלמיות בדמות אנשים שהתפרנסו ממופעי רחוב, כמו שחקנים, רקדנים, להטוטנים, נגנים ואתלטים. גיבנים וננסים שימשו הן בטקסי פולחן, בשל תכונות מקודשות שיוחסו להם, והן במופעי בידור במשתאות, נוהג שהיה קיים במצרים זה דורות. שימושן של יצירות אמנות שנוצרו בסגנון זה עדיין לא הוברר, אבל על חשיבותן מעידה העובדה, שפסלי שיש של איכרים, דייגים, רוכלים וזקנות שיכורות הוקדשו בידי בעלי הממון למקדשים. הצבתם של פסלי שיש וברונזה במקדשים מעלה את האפשרות שהמקדישים ראו בדמויות המפוסלות דמויות מגִנות. ועם זאת, ייתכן שהצלמיות, מקצתן לפחות, אינן מציגות דמויות ריאליות, אלא תיאטרליות, ואולי הן נרכשו בקרבת התיאטראות.
צלמיות בתקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
תעשיית הצלמיות שהגיעה לשיא התפתחותה בתקופה ההלניסטית, ממשיכה גם לתקופה הרומית. יש מקרים שקשה לתארך במדויק את הצלמיות מהתקופות האלה. ייצורן של צלמיות נמשך בעיקר בחלקה המזרחי של האימפריה. אך על מקומן התחרו כעת פסלוני הברונזה, שהפכו זולים יותר.
בחפירות שנעשו בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 בבית נטיף, זוהו לראשונה קבוצה של צלמיות מהמאה ה-3 וראשית המאה ה-4 שנפוצו בארץ ישראל באותה תקופה. הקבוצה כונתה "צלמיות בית נטיף". צלמיות אלה מתאפיינות בעיצוב פנים סכמטי וחסר הבעה. פרטי לבוש או פרטים אנטומיים הוספו לצלמיות בצבע לאחר צריפתן. ברוב המקרים הצבע לא שרד. הצלמיות הן בדמות נשים ובדמות נערים, וכן יש צלמיות בדמות פרשים. צלמיות אחרות מקבוצה זאת מתארות דמויות ניצבות על כן מוגבה, ובולטים בהן עיצוב השיער ומדליון שעל צווארן. צלמיות הפרשים מתארות לרוב דמות גבר על גב סוס. הפרשים חבושים כובע חרוטי שקצהו מעוגל או קטום, הדומה לזה של פרשים המתוארים בצלמיות פרתיות בנות זמנן. הדמיון בסגנון העיטור בין הצלמיות לנרות מטיפוס בית נטיף מחזק את הדעה שהצלמיות והנרות נעשו באותו בית מלאכה. עם זאת, השוני בגון החרס של צלמיות אחדות מעיד שכמה בתי מלאכה עסקו בייצור צלמיות. סגנונן האמנותי של צלמיות בית נטיף מציג את מגמת ההתרחקות מן הקו הקלאסי, מגמה שרווחה במזרח במאות אלה. סגנון אמנותי זה נגד את עקרונות האמנות ההלניסטית-הרומית והושפע מהיסודות האמנותיים המזרחיים. שינוי זה בא לידי ביטוי בעיצובן הסכמטי של הדמויות ובהבלטת הפרטים החשובים או בעלי המשמעות ביצירה. סגנון אמנותי זה נוצר על רקע הטפותיהן של קבוצות רוחניות שדגלו בחיי פשטות ובזניחת חיי הוללות.[19]
במאה ה-5 חדל ייצור צלמיות החרס כמעט לחלוטין, ככל הנראה בעקבות השתלטות הנצרות וזיהוי הצלמיות עם האלילוּת.
יצור הצלמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אין כל מידע על אמני יצור הצלמיות עד התקופה ההלניסטית. בתקופה זאת נמצאה חתימה של אמנים מאנטוליה עם השם ביוונית koroplathos שחתימתם הופיעה על תבניות או צלמיות.
הצלמיות היו זולות ליצור וסביר שייצורם לרוב היה מקומי. מקום הייצור של הצלמיות נקבע על פי הרכבו הכימי של החרס המלמד על מוצאו הגאולוגי, צבע הטין, וסגנון אמנותי. בתי יוצר באזורים שלא היה בהם חומר גלם מתאים ייבאו את הטין. עיבוד הטין נעשה באגנים גדולים, שבהם היה נשטף ומסונן. במקרים מסוימים הועשר הטין במינרלים שהפכוהו לפלסטי וראוי לעיבוד. במקרים אחרים הוספו לטין פיגמנטים ששינו את צבעו.
תפוצתן הרחבה בתקופה הקלאסית של צלמיות העשויות בתבנית, מעידה על כך ששיטת הייצור הזאת הייתה נפוצה בתקופה זאת. הימצאות תבניות הרחק ממקום ייצורן מעידה על מסחר בהן בין מרכזי הייצור. ייצור התבנית נעשה על ידי הצמדת טין אל צלמית ראשונית ובכך יצרו נגטיב ששימש כתבנית. לאחר שהתבנית נשחקה יוצרה תבנית חדשה.
בתקופה ההלניסטית והרומית רוב הצלמיות היו חלולות. הייצור שלהן נעשה על ידי הצמדת פיסות טין לתבנית. לצלמיות תלת־ממדיות השתמש האמן בשתי תבניות לפחות אחת לחזית הצלמית ואחת לחלקה האחורי. לאחר ייבוש הטין, הוצמדו שני חלקי התבנית ונצרפו בכבשן תוך השארת פתח לפליטת הגזים בעת הצריפה.
עיצובן של צלמיות בתבנית בתקופות שקדמו לתקופה ההלניסטית היה פשוט למדי, משום שהדמות הוצגה לרוב במצב סטאטי. בתקופה ההלניסטית ניסו האמנים לחדש וליצור יצירות מורכבות, שלהפקתן נדרשו לעיתים עד 15 תבניות. בשיטה זאת היה אפשר ליצור דמויות שאבריהן ומלבושיהן הוצגו בזוויות שונות ויצרו תחושה של תנועה. הצלמיות נצרפו בכבשנים בטמפרטורה של 750–950 מעלות צלזיוס. במקרים שהצלמית נועדה להיראות מלפנים בלבד, נאטם חלקה האחורי בלוחית חרס שנוצרה ביד על ידי הצמדתן של פיסות טין לאורכה או לרוחבה של הצלמית. בצלמיות תלת-ממדיות עוצב צד הגב בתבנית באופן דומה לזה של החזית.[20]
שימושים בצלמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיאונים ואוספים פרטיים רבים ברחבי העולם עשירים בממצא צלמיות. רובן נרכשו בשוקי העתיקות, מקום הימצאן המקורי אינו ידוע ואין יודעים לְמה שימשו. גם במקרים שצלמיות נחשפות בחפירות ארכאולוגיות קשה לרוב לדעת מה היה השימוש המקורי שלהן מאחר שרבות מהן נמצאו בבורות אשפה או לא באתרן. אין תעודות כתובות רבות שמהן אפשר ללמוד מהן על התפקיד אותן מלאו.
צלמיות שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות, נמצאו בבתים פרטיים, במבני ציבור, במקדשים, בבורות גניזה, בקברים ובבורות אשפה יחד עם כלי חרס יומיומיים. המחקר מנסה להבין את תפקידן של צלמיות בהקשר למקום בו הן נמצאו. תפקידן של צלמיות עשוי להיות שונה ממקום למקום ומחברה אחת לאחרת.
- צלמיות במקדשים - צלמיות רבות נמצאו במקדשים מכל התקופות. הערכה היא שהן שימשו בפולחן ושימשו כמנחה של המאמינים. בצלמיות שנמצאו בתקופה ההלניסטית כמו אלה מהמקדש בטאנגרה. הערכה היא שהצלמיות ייצגו את המאמינים עצמם. נמצאו צלמיות מתפללות או נושאות חפצי פולחן בתהלוכה.
- צלמיות בקברים - הערכה היא ששימשו בטקסי מעבר מעולם החיים לעולם המתים. בקברים בממלכת יהודה מסוף תקופת הברזל ב נמצאו דגמים זעירים של ריהוט ביתי, ספות, כיסאות ושרפרפים שנועדו כנראה לשמש את הנפטר לאחר המוות. לדעת ובסטר הצלמיות ביוון שימשו בעיקר כחפצי נוי ולכן היו נפוצות, הימצאותן בקברים מלמדת על הרצון להעניק למתים את אותה תחושת הנאה.[21]
- צלמיות במבני מגורים - צלמיות לוחית רבות ממסופוטמיה וכנען מהאלף ה-2 לפנה"ס נמצאו בקרבתם של מבני מגורים. רבות מהן מתארות דמות נשית עירומה ונראה שהן שימשו לפולחן נשי ביתי. נמצאו גם לוחיות המתארות נשים אוחזות ילד או מניקות. לוחיות אלה שימשו כנראה לקמעות פריון ולידה מוצלחת. צלמיות נשים מתופפות נחשפו בארץ בבתים פרטיים ובמבנים ממלכתיים מתקופת הברזל ב, ייתכן וניקנו בבתי המלאכה שנמצאו בבעלות המקדשים ושימשו לפולחן ביתי. צלמיות רבות מהתקופה ההלניסטית נמצאו בבתים פרטיים ביוון (דלוס, ארטריה) ואסיה הקטנה (אפסוס). הן שימשו בפולחן ביתי ואולי גם כחפצי נוי. צלמיות בדמות שחקני תיאטרון ומסיכות חרס נמצאו בהקשרים חילוניים בבתים פרטיים. במצרים נמצאו צלמיות מהתקופה ההלניסטית והרומית בבתים פרטיים. יוחסו להן כוחות הגנה על יולדות וסגולות פריון. נמצאו גם צלמיות בדמות האלים "הַרְפוֹקְרָאטֶס" ו"בֶּס" שנחשבו מגני הילדים. צלמיות בדמות אפרודיטה וארוס זכו לתפוצה רחבה בתקופה ההלניסטית והרומית. לדעת החוקרים שימשו צלמיות אלה ביטוי למושגים חילוניים של אהבה ורומנטיקה ולא כצלמיות פולחן. בכך באו לידי ביטוי הרעיונות שהופיעו במשנתו של אפיקורוס.
- צלמיות ששימשו צעצועים - במצבות קבורה באתונה ובציורי כלי חרס מסוף המאה החמישית לפנה"ס מופיעות נערות מחזיקות בובות הדומות לצלמיות. ציורים אלה הביאו את החוקרים להשערה שחלק מהצלמיות שימשו בובות או צעצועים. לדעת החוקרים בקביעת יעודן של צלמיות כצעצועים יש לקחת בחשבון את ממדי הצלמית, התאמתה לגודל ידו של ילד ורמת המירוק של הצלמית.[22]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אבשלום זמר, צלמיות חרס בעת העתיקה, חיפה: המוזיאון הימי הלאומי, 2009
- מרים תדמור, "על צלמיות נשים בכנען בתקופת הברונזה המאוחרת", קדמוניות 57, 1982, עמ' 10-2
- עמיחי מזר, "לוחיות טין המתארות אלה הניצבת בחזית מקדש", קדמוניות 60, 1982, עמ' 115-113
- אפרים שטרן, צלמיות חרס פיניקיות באוסף מוזיאון הכט, מכמנים 19, 2005, עמ' 15-5
- נ' מסיקה, צלמיות חרס מעכו בתקופה הפרסית וההלניסטית, עבודת מוסמך האוניברסיטה העברית, 1996
- ק' זינגר, צלמיות חרס אנתרומורפיות בארץ ישראל בשלהי התקופה הרומית ובראשית בתקופה הביזנטית, עבודת מוסמך אוניברסיטת תל אביב, 1994
- יוסף גרפינקל, שער הגולן - אמנות קדומה בעמק הירדן, ירושלים: החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2002, עמ' 162-107, מסת"ב 9652210498
- ג'ו עוזיאל, "הצלמיות כביטוי לפולחן בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת: הבדלים ודמיון", ארץ ישראל - ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2011, עמ' 352–356
- מרים תדמור, "הצלמית מרבדים - מינקת או יולדת", ארץ ישראל - ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2011, עמ' 419
- Higgins R. A.,Catalogue of the Teraacottas in the Department of Greek and Roman Antiquities, ' British Museuom, Vol 1: Greek, 730-330 B.c., London, 1954
- Bailey D. M., Catalogue of the Terracottas in the British Museum IV:Ptolomaic and Roman Terracottas from Egypt, London, 2008
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
- צלמית פריון כנענית מתל מיקנה(הקישור אינו פעיל) באתר מוזיאון ישראל
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Reading the body: representations and remains in the archaeological record By Alison E. Rautman
- ^ ראו לוח בעמוד 167 של: Bar‐Yosef, O. (1998). The Natufian culture in the Levant, threshold to the origins of agriculture. Evolutionary Anthropology 6(5), 159-177.
- ^ Balter, M. (2010). The Goddess and the Bull: Catalhoyuk: An Archaeological Journey to the Dawn of Civilization. Free Press.
- ^ ארי א' רולפסון, "היישוב הנאוליתי בעין-ע'זאל", קדמוניות, שנה כח, חוברת 110, תשנ"ו, 1995 עמ' 76-67
- ^ שער הגולן - אמנות קדומה בעמק הירדן, עמודים 119-107
- ^ צלמיות חרס בעת העתיקה, עמוד 49
- ^ שירות הידען, "הנשים השמנות" מקיבוץ שער הגולן יוצגו במקביל במוזיאונים הידועים בעולם, באתר "הידען", 8 ביולי 2003
- ^ מרים תדמור, "על צלמיות נשים בכנען בתקופת הברונזה המאוחרת", קדמוניות 57, 1982, עמ' 6
- ^ מרים תדמור, "על צלמיות נשים בכנען בתקופת הברונזה המאוחרת", קדמוניות 57, 1982, עמ' 10
- ^ אבשלום זמר, שקמונה וצפונותיה, המוזיאון הימי הלאומי, חיפה, 2008, עמוד 49
- ^ רות עמירן, "הערה לטיפוס הצלמית המחזיקה חפץ עגול" ארץ ישראל, כרך ח עמ' 99–100, תשכ"ז
- ^ ירמיהו, מ"ד, י"ח–י"ט, וּמִן-אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ-לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ. יט וְכִי-אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים.
- ^ אבשלום זמר, שקמונה וצפונותיה, המוזיאון הימי הלאומי, חיפה, 2008, עמוד 47
- ^ Othmar Keel & Christoph Uehlinger, Gods, goddesses, and images of God in ancient Israel, 1998, p. 343-344
- ^ Raz Kletter, The Judean pillar-figurines and the archaeology of Asherah Oxford : Tempus Reparatum, 1996, p. 81
- ^ צלמיות חרס בעת העתיקה, עמ' 22-21
- ^ צלמיות חרס בעת העתיקה, עמוד 28
- ^ צלמיות חרס בעת העתיקה, עמוד 29
- ^ צלמיות חרס בעת העתיקה, עמודים 40-39
- ^ צלמיות חרס בעת העתיקה, עמודים 44-41
- ^ Webster, T. B. L. (Thomas Bertram Lonsdale), Greek terracottas, Middlesex, Eng. Penguin Books, 1950, p.7
- ^ צלמיות חרס בעת העתיקה, עמודים 48-45
