צו מעצר
צו מעצר הוא הוראה כתובה וחתומה בידי שופט, שמורה למשטרה לעצור אדם שלדעת מבקש הצו, יש חשד סביר או ראיות לכאורה לכך שהוא ביצע עבירה פלילית.
צו מעצר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
את צו המעצר, מבקשת התביעה בהליך פלילי (תובע מטעם משטרת ישראל או תובע מטעם פרקליטות המדינה), כצעד מינהלי.
יש מקרים בהם הצו מוצא על ידי השופט עצמו (ללא בקשת התביעה), כדי שמשטרת ישראל תביא בפניו אדם (עד מפתח במשפט או נאשם) שלא הגיע לדיונים קודמים, למרות שקיבל הזמנה כדין.
צו המעצר מבוצע על ידי המשטרה הקרובה למקום מגוריו של החשוד.
ברוב המקרים, ניתן צו המעצר לתביעה רק מהסיבות הבאות:
- נכשלו צעדים קודמים לעצור את החשוד;
- החשוד קיבל הזמנה להגיע אל בית המשפט במועד מסוים, אבל לא התייצב למשפטו באותו יום;
- מתוך חשש של התביעה כי החשוד ינסה לשבש הליכי חקירה;
- עלול לסכן את ביטחון המדינה או ביטחון הציבור.
הכנסת קבעה בחוק "חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996" - מעצר אדם יהיה בצו של שופט (להלן - צו מעצר), אלא אם כן הוענקה בחוק סמכות לעצור בלא צו.
צו מעצר בין-לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכרה הדדית שיפוטית באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – עקרון ההכרה ההדדית
בשנת 2002 יושם העיקרון לראשונה על צווי מעצר ארופאים (EAW) והליכי הסגרה. על פי עיקרון זה, ההמלצה היא שההליכים הפורמליים בנוגע להסגרה החלים במדינות החברות יבוטלו ובמקומם יחילו מנגנון פשוט להעברת פושעים בין מדינות. מכיוון שמנגנונים אלה עשויים להיות בעלי השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע לזכויות אדם, הם מהווים אבן פינה לכל עקרון ההכרה ההדדית שיפוטית בנושאים פליליים.[1] אחת הבעיות היא שאין מנגנון אירופאי לפיקוח כי אכן המדינות החברות מקיימות את העקרונות של חירות, דמוקרטיה, הגנה על זכויות אדם ועקרון החוקיות. יתרה מזו, דוח משנת 2002 הדגיש כישלונות של מדינות חברות בתחום הגנה על זכויות יסוד ובכל זאת עקרון ההכרה ההדדית לא התערער.
העיקרון תפס תנופה בעקבות אירועי 11 בספטמבר 2001 והצורך של האיחוד להוכיח את יכולתו להילחם בעבירות בין-לאומיות. יחד עם זאת, הפרלמנט האירופי ציין כי אירועים אלה לא היוו בסיס לבקשת הליכים דחופים כיוון שההצעה כללה מספר עבירות פליליות ולא רק אלה הנוגעות למניעת טרור.
הצעת הנציבות לצו מעצר אירופי נתקבלה בפחות משלושה חודשים ואומצה על ידי המועצה ביוני 2002.[2] ההחלטה מחייבת ביחס לתוצאה אך האופן שבו יגיעו לתוצאה נתון לשיקול דעת רשויות כל מדינה עצמה. ההחלטה אינה דורשת אשרור בפועל ומרגע שאושר על ידי המועצה, פרלמנטים לאומיים מחויבים לאשר שינויים נדרשים בחוקים הלאומיים לצורך יישום ההחלטה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Susie Alegre and Marisa Leaf, Mutual recognition in European Judicial Cooperation: A Step too far too soon? Case study- the European Arrest Warrant. Pg 201
- ^ Luxembourg JHA Council, Council Framework Decision on the European arrest warrant (and surrender procedures between member states), (2002/584/JHA) OJ L 190/1 of 18.7.02
