צורי שגיא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צורי שגיא
שגיא, פברואר 2014
שגיא, פברואר 2014
לידה 4 באוגוסט 1934 (בן 89)
הרצליה, פלשתינה (א"י)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות 19521984 (כ־32 שנים)
דרגה תת-אלוף  תת-אלוף
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
פעולות התגמול
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מלחמת לבנון  מלחמת לבנון
עיטורים
יקיר רמת גן (2012) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צורי שגיא (שינקין) (נולד ב-4 באוגוסט 1934) הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת תת-אלוף, שכיהן כמפקד חטיבה 317, חטיבת צנחנים במילואים, וכמפקד מרחב שלמה. הוא ידוע בעיקר בשל ביצועיו הצבאיים יוצאי הדופן כיועץ למורדים הכורדים בעיראק; אלו היו גורם מרכזי בהקמתה של האוטונומיה הכורדית בשנות השישים, ובהתמודדותה היעילה עם הצבא העיראקי בשנות השבעים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגיא נולד בהרצליה, בנם של מרדכי ופרומה שנקין, ממקימי קיבוץ שפיים. גדל במושב עין ורד.

עם גיוסו לצה"ל בשנת 1952 התנדב לצנחנים. בצנחנים עבר שגיא מסלול הכשרה כלוחם וקורס מ"כים חי"ר. בהמשך עבר קורס קצינים, ועם סיום הקורס מונה למפקד מחלקה בגדוד הצנחנים 890. השתתף בפעולות התגמול, ובמלחמת סיני היה מפקד פלוגה ג' בגדוד והשתתף בקרב המיתלה[1]. בשנים 19601959 שימש שגיא כמפקד סיירת צנחנים[2]. לאחר מכן שימש שגיא קצין המודיעין של החטיבה, שהה בשליחות המדינה באתיופיה לשם אימון והדרכת קציני הצבא האתיופי. עם שובו ארצה נתמנה לסגן מפקד גדוד הנח"ל המוצנח. בשנים 19651963 פיקד שגיא על גדוד 890[3]. מאוחר יותר, נשלח שגיא לאיראן וסייע לארגן את כוחות השאה בהגנה על מתקני הנפט במפרץ הפרסי. בהמשך נשלח לכורדיסטן כדי לסייע למורדים בהנהגת מוסטפא ברזאני במלחמתם במשטר העיראקי. במלחמת ששת הימים היה בכוח מוטס שנועד לכבוש את שארם א-שייח' (המקום נתפס לבסוף ללא לחימה על ידי חיל הים). לאחר המלחמה היה סגן מפקד חטיבת הצנחנים והשתתף בפעולת כראמה, שימש קצין אג"ם של פיקוד המרכז.

ב-1971 מונה למפקד חטיבה מרחבית 820, תפקיד אותו מילא עד אוקטובר 1973 בטרם הוחלף על ידי צבי בר, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. במלחמה קיבל את הפיקוד על מחוז מירון בגבול לבנון מהר דב מערבה[4] ובהמשך כמפקד חטיבה 317, חטיבת צנחנים במילואים, בעת שלחמה במלחמת ההתשה במובלעת הסורית. לאחר מכן שב לכורדיסטן וסייע לכורדים בלחימתם. עם שובו ארצה מונה למדריך במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. בשנים 19801977 שימש שגיא כמפקד מרחב שלמה[5]. בתפקידו האחרון היה שגיא מפקד אוגדה 81 (אוגדה מרחבית) בדרגת תא"ל. בשנת 1984 השתחרר מצה"ל. שגיא נשא את ציפה, ונולד להם בן יחיד, יאיר[6]. ב-2012 זכה לאות יקיר העיר רמת גן.

תרומתו למרד הכורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו ימי טהראן מקדיש יעקב נמרודי פרק שלם לצורי שגיא, שכותרתו "צורי שגיא מנצח את הצבא העיראקי"[7]. על פי הספר, בשנת 1964 ביקש ראש המודיעין האיראני מנמרודי, שפיקד על תחנת אמ"ן בטהראן, לסייע לאיראן בהכשרת יחידת קומנדו הררית מקרב הכורדים. המטרה הייתה להכשיר יחידה שתבצע פעולות חבלה, שיסיטו כוחות צבא עיראקיים לכורדיסטן, ובכך תצומצם האפשרות של מתקפה עיראקית על חבל ח'וזיסטן (כפי שאכן אירע במלחמת איראן–עיראק)[8]. הקורס נפתח בספטמבר 1965[9] והועבר תחילה לאנשי יחידות מיוחדות של הצבא האיראני. הקורס עסק בעיקר בחבלה במתקנים אסטרטגיים; שפת הלימוד הייתה אנגלית עם תרגום לפרסית. בעקבות הצלחת הקורס, נפתח לאחר מספר חודשים קורס דומה לאנשי המחתרת הכורדית עצמם.

בשלב זה גילה שגיא כי למעשה אין ללוחמים הכורדים צורך בלימוד לוחמה זעירה אלא בהערכות לקראת התקפה עיראקית, שכן הצבא העיראקי כבר הציב שש חטיבות בשטחים הכורדים, ועמד לפתוח במתקפה עם הפשרת השלגים[10]. שגיא פיתח תורת לחימה שהתאימה לניסיונם ונטיותיהם של הלוחמים הכורדים, והכשיר אותם ללחימה הקרבה ובאה, כהתמודדות גלויה עם צבא סדיר. תוכניתו התבססה על הפעלה נרחבת של צלפים, והכשרה של עתודה בת שני גדודים לקרב הסתערות. תוכניתו של שגיא התקבלה על אף חילוקי דעות עם מוסטפא ברזאני, בעיקר בזכות תמיכת בניו של ברזאני[11]. אימוני העתודה המסתערת בוצעו בישראל, בסביבות צומת אליקים ודליית אל-כרמל[12].

שש החטיבות העיראקיות תקפו במאי 1966. הן התקדמו באופן מבוקר, והכורדים גבו מהן מחיר בהתאם לתוכנית המערכה. לאחר שהעיראקים צברו מספר הישגים, משך שגיא את חטיבה 4 העיראקית למלכודת על שלוחה של הר ההנדרין. שם הסתערו עליה גדודי העתודה, בסיוע של מרגמות 81 ו 120 מ"מ וארבעה תותחי 25 ליטראות. הקרב ארך כשעה, ובסיומה הושמדה חטיבה 4. נמרודי מעריך כי בצד העיראקי נפלו כ 3,000 חיילים. עקב אי הבנה בפיקוד העיראקי באשר להיקף ההרג בקרב, הופנו כוחות לחילוץ חטיבה 4, וגם כוחות אלו ספגו אלפי הרוגים[13]. החטיבות העיראקיות האחרות ויתרו על הישגיהן וחזרו לנקודות הכינוס.

שגיא עבר לשלב הבא בתוכניתו: כיבוש והערכות על הר קוראק, השולט על מיצר גלי עלי-בק, שבתורו מהווה את הכניסה והיציאה היחידה לאזור ראוואנדוז, בו התרחשה הלחימה. כיבוש הקוראק לכד את צבא המשלוח העיראקי כולו בראוואנדוז, ואיים בחיסולו המלא. לתיאורו של נמרודי, בשלב זה שלחו העיראקים ג'יפים נושאי דגל לבן, שהודיעו על הסכמה עקרונית לתביעה הכורדית לאוטונומיה. שגיא ראה בהשמדת חטיבה 4 מעין סגירת מעגל, היות שבנעוריו הייתה זו חטיבה 4 שאיימה על תל-מונד, בהיותה חלק מחיל המשלוח העיראקי במלחמת העצמאות[14].

האוטונומיה קמה, והמגעים המדיניים נמשכו כשמונה שנים, עד לשנת 1974. בשנה זו החלו האיראנים לחשוש שוב מפני כיבוש עיראקי של חבל ח'וזיסטן. משכך, הניעו את הכורדים לפתוח במתקפות גרילה שהפרו את הפסקת האש[15] הצבא העירקי נערך שוב למתקפה. בפעם זו הכוחות הוגדלו בהרבה, וכללו שתי אוגדות שריון ו-12 חטיבות חי"ר, עם סיוע כבד של ארטילריה וחיל אוויר. לרשות הכורדים עמדו הפעם חמישה גדודים איראניים: שלושה גדודי תותחנים, גדוד מרגמות 120 מ"מ וסוללת נ"מ[16].היחידות הכורדיות הטמיעו גם נשק שלל ישראלי שנשבה במלחמת יום הכיפורים. בנוסף לנשק, שלחה ישראל גם את צורי שגיא.

בדטמה לסבב הקודם, שגיא פיתח מערכת הגנה גמישה שהתמודדה עם השריון העיראקי ועיכבה את התקדמותו[17]. העיראקים זכו להישגים מקומיים, אולם, שוב בדומה לקרבות בשנות השישים, שגיא משך אוגדה עיראקית למארב משוכלל. הקרב תוכנן על סמך אנלוגיה בין המדרונות התלולים של רכסי ההרים בראוואנדוז ובין יעד מבוצר (במילים אחרות: שגיא השתמש בארטילריה כדי לרתק את האוגדה, בעודו מניע יחידות מסתערות דרך הערוצים שבין שלוחות ההר). האוגדה העיראקית ספגה אבדות רבות חדלה מלתפקד. לפי נמרודי, שגיא חזר על שיטה זו מספר פעמים. לאחר מכן עבר לשימוש מסיבי בנ"ט (טילי סאגר שהועברו מישראל), תוך שהוא משמיד שתי אוגדות עיראקיות נוספות[18].

כתוצאה מהאבדות הכבדות לצבא העיראקי, חתם סדאם חוסיין, ששימש כ"מספר שתיים" במשטר העיראקי (ושליט המדינה בפועל) על הסכם אלג'יר עם השאה האיראני, בו הוסדרו גבולות איראן ועיראק. הסכם זה היה שונה עד מאד מההסכמות שהובילו תהקמת האוטונומיה הכורדית. בעיקר, איראן הפסיקה לתמוך בכורדים, וכך גם ארצות הברית וככל הנראה גם ישראל[19]. הצבא העירקי תקף שוב ב1975. ללא התמיכה החיצונית, שכללה את שירותיו של שגיא, מוטט חוסיין את המערך הכורדי בתוך שבועיים. מאות אלפי כורדים נטבחו וגורשו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גדוד חי"ר מוצנח 890 פלוגה ג' מחזור 1956, מתוך אתר "הצנחנים העשור הראשון 1948-1958".
  2. ^ צור שגיא - 1959-1960, מתוך אתר סיירת צנחנים.
  3. ^ הגדודים וחטיבות הצנחנים, מתוך אתר "הצנחנים העשור הראשון 1948-1958".
  4. ^ דני אשר, הסורים על הגדרות, הוצאת מערכות, 2008, עמ' 55, 200
  5. ^ נתן זהבי, חיליק הנהג, באתר nrg‏, 12 במאי 2006
  6. ^ אבנר אברהמי, רלי אברהמי, מצב משפחתי משפחת שגיא, אילת, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2009
  7. ^ יעקב נמרודי, ימי טהראן, ספרית מעריב, תל אביב 2010 עמ' 135 - 167
  8. ^ נמרודי, עמ' 138 - 139.
  9. ^ נמרודי, עמ' 143
  10. ^ נמרודי, עמ' 146 - 147.
  11. ^ נמרודי, עמ' 153.
  12. ^ נמרודי, עמ' 148.
  13. ^ נמרודי, עמ' 154 - 155.
  14. ^ פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה: עלייתו ונפילתו של הצבא העיראקי בעת החדשה, מעלות 2009, עמ' 86.
  15. ^ נמרודי, עמ' 159.
  16. ^ נמרודי, עמ' 160.
  17. ^ נמרודי, עמ' 160 - 161.
  18. ^ נמרודי, עמ' 167.
  19. ^ רן אדליסט, המודיעין הישראלי בעיראק: דמיון ומציאות, באתר ynet, 21 ביוני 2004.
צורי שגיא - תבניות ניווט