צבי מצוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןצבי מצוי
מצב שימור
מצב שימור: בסכנת הכחדהנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
מצב שימור: בסכנת הכחדה
סכנת הכחדה (EN)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
סוג: צבי
מין: צבי מצוי
שם מדעי
Gazella gazella
פאלאס, 1766
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
צבאים במדבר דובאי
צבי ארץ ישראלי בעמק הצבאים

צבי מצוי המכונה גם צבי ההרים (שם מדעי: Gazella gazella), הוא מין של אנטילופה בסוג צבי, החי במזרח התיכון ובכלל זה גם בארץ ישראל. זהו אחד משני הצבאים החיים בישראל, לצד צבי הנגב.

תיאור המין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבאים חיים בארץ במדבר יהודה ובנגב, צבאיים ממשפחה אחרת חיים גם בצפון, ברמות יששכר. שטחי המחיה שלהם לרוב פתוחים ושוממים, עובדה שמקשה עליהם להסתתר מטורפים.

לצבי רגליים דקות ומערכת שרירים מפותחת, בזכותה הצבי מיטיב לרוץ ולדלג. במצבי מצוקה בכוחו לדלג מעל מכשולים בגובה שלושה מטרים ויותר[דרוש מקור], ולרוץ במהירות המגיעה עד 80 קמ"ש. הדבר הופך את הצבי לטרף שקשה לתופסו. הטורפים העיקריים שלו הם נמר המדבר, זאב הודי וצבוע מפוספס. פרטים צעירים יכולים להיטרף גם בידי עיטים או תנים.

הצבי המצוי ניזון מעשבים, בפרט דגניים, מעלים של שיחים ועצים וכן ממזון אחר מהצומח - ככל שיימצא בסביבה.

לצבי זוג קרניים קצרות יחסית לאלה של אנטילופות אחרות, כגון אנטילופה הודית או דישון מקראי. הן משמשות זכרים להגנה ולבדיקת יריבם, ומצויות גם אצל הנקבות. הנקבות משתמשות בקרניהן להגנה על עצמן ועל עָפריהן. קרני הנקבות קצרות וצרות מאלו של הזכרים. בנוסף לקרניים, קיימת גם דו-צורתיות זוויגית בגודל הגוף, כאשר משקל זכר בוגר 17-29.5 ק"ג ונקבה בוגרת 16-25 ק"ג.

הצביה ממליטה עופר אחד אחרי חמישה חודשי הריון, כשהיא מרוחקת מהצבאים האחרים. בימיו הראשונים, העופר, הפגיע לטורפים, ייוותר לבדו, חבוי בצמחייה וחסר תנועה, בשעה שהאם מחפשת מזון. האם תחזור אליו כדי להיניקו ולשמור עליו. כעבור כמה שבועות יצטרף אל אמו בשעה שהיא מחפשת מזון. בגיל שלושה חודשים בערך, האם והעופר יחברו לעדר אמהות. עפרה נקבה עשויה להישאר יחד עם אמה עד מותה, אך עופר זכר יעזוב את אמו בגיל 6 חודשים בקירוב ויצטרף לעדר של עופרים זכרים. בערך בגיל שנתיים, ייפרד הצבי מהעדר של "הרווקים" ויעבור ל"חדר משפחה" משלו. הוא יקבע לעצמו שטח מחיה, שאותו יסמן בעזרת גללים.

הצבי המצוי בתרבות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציטוטים מהמקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

”וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה” (ספר שמואל ב', פרק ב', פסוק י"ח)

”וְכִצְבָאיִם עַל-הֶהָרִים לְמַהֵר” (ספר דברי הימים א', פרק י"ב, פסוק ט')

"יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי - לעשות רצון אביך שבשמיים". (פרקי אבות)

וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְרַבּוֹת יִכָּשֵׁלוּ וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן (דניאל יא, מא) 

התנ"ך מרבה להציג את הצבי כסמל לעוז והדר במצבי מלחמה. בספר שמואל, למשל, זוכה הצבי לדמות גיבורי מלחמה רבים, שכמוהו נלחמים על חייהם.

כשרות הצבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבי נזכר שתים עשרה פעמים במקרא, והוא השני ברשימת החיות הכשרות לאכילה. נראה כי הצבי והאייל, המוזכר ראשון ברשימה, היו חיות הבר השכיחות ביותר במזונו של האדם בישראל בתקופת המקרא. הממצא הארכאוזואולוגי מחזק טענה זו, שכן עצמות צבאים נמצאו בשבעים ושניים אתרים מתקופה זו[2].

עדויות לאכילת בשר צבאים מופיעה במקרא[3] ובמקורות חז"ל. עד לקום המדינה השתמרה מסורת כשרות ואכילת בשר הצבי בקרב יהודי ארצות האסלאם, ובעת החדשה נהגו גם היהודים בארץ ישראל לאכול צבאים. בנוסף, יהודי בבל נהגו בעבר לכתוב ספרי תורה על גוויל העשוי מצבאים, ומהם נותרו מאות ספרים בכל רחבי הארץ. ספרי תורה נכתבים על עורות של בעלי חיים טהורים[4] והשימוש הפעיל בהם עד היום מהווה אפוא עדות ומסורת חיה ומתמשכת חזקה לגבי כשרותם[5].

תת-מינים ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי ארץ ישראלי בעמק הצבאים
צבי בפסיפס הציפורים בקיסריה
צבי ארץ ישראלי בעל קרניים גדולות שצולם ליד אלון מורה

היה נפוץ בעבר צבי סיני (gazella arabica). אולם, החוקרים חלוקים בדעתם לגבי תת-מין זה. יש הרואים בו מין נפרד שנכחד, בעוד אחרים רואים בו תת-מין (שגם הוא נכחד) שממנו התפצלו ושרדו התת-מינים:

מניין אוכלוסיית הצבאים המשתייכים למין זה מונה כ-15,000 פרטים.

תת-מין אזור התפוצה גודל אוכלוסייה
G. g. cora חצי האי ערב והמפרץ הפרסי כ-10,000
צבי ארץ ישראלי ישראל, סוריה ולבנון כ-5,000
G. g. farasani האי פארסאן בים סוף כ-1,000
G. g. muscatensis עומאן כ-250
צבי השיטים דרום הערבה בישראל, בשמורת טבע סגורה בחי בר סמוך ליוטבתה 20-30 פרטים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צבי מצוי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבי מצוי באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ זהר עמר, רם בוכניק וגיא בר עוז, "זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו-זואולוגיה", קתדרה 132, תשס"ט, עמ' 54-33
  3. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים ט"וכ"ב; ספר מלכים א', פרק ה', פסוק ג'
  4. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ל"ב, סעיף י"ב
  5. ^ זהר עמר וארי צבי זיבוטפסקי, "כשרות האיל והצבי", תחומין כט, תשס"ט, עמ' 172-162