צבי דקל

צבי דקל
	צבי דקל בביתו, 2015
לידה	10 בינואר 1929 (בן 95); תל אביב, פלשתינה (א"י)
תקופת הפעילות	מ-1956
תחום יצירה	אדריכלות
יצירות ידועות	פארק הירקון, פארק וולפסון
פרסים והוקרה	פרס קרוון, פרס רוקח

צבי דקל (נולד ב-10 בינואר 1929) הוא אדריכל נוף ישראלי.

נולד בשם צבי דלבקוביץ' בתל אביב וגדל בה. היה חבר בתנועת "השומר הצעיר", ובמסגרתה היה ממייסדי קיבוץ הראל (1949). ב-1950 נשא לאשה את חייה לוסקי ולהם בת וארבעה נכדים. שימש כמזכיר קיבוץ הראל מ-1953 עד פירוקו ב-1955. עם הקמת מועצה אזורית גיזו באפריל 1954 מונה לראש המועצה. ב-1956 נסע לברזיל שם למד אצל אדריכל הנוף רוברטו בורלה מרקס (Roberto Burle Marx). ב-1960 חזר ארצה וחבר לאדריכל הנוף יוסף סגל ופתח איתו את משרד "סגל-דקל". ב-1966 נפרדו דרכיהם ודקל עבד לבדו עד שבשנת 1972 חבר שנית ליוסף סגל והקים את משרד "תכנון נוף". בהמשך הצטרף אליו אדריכל הנוף שלמה זאבי עמו הוא עובד כיום.

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי דקל נולד בתל אביב ב-1929 להורים שעלו מפולין בשמם הקודם – דלבקוביץ'. דקל למד בבית הספר היסודי "תל נורדאו" והמשיך ממנו לתיכון ב"גימנסיה שלווה". מילדותו גילה דקל עניין בטבע ובסביבה, ונהנה גם לצייר. מורה שהבחינה בכישרונו, סידרה לו מלגה והפנתה אותו בגיל 12 ללמוד ציור בסטודיו של אהרון אבני. בסטודיו למדו נערים מוכשרים נוספים, כגון: דן צור, דני קרוון, דן קידר, איצ'ה ממבוש (את חלקם יפגוש דקל גם בבגרותו). דקל התנסה ברישום ובציור בצבעי שמן, ועבר מלימוד ציור פיגורטיבי לציור מופשט. לאחר מספר שנים החליט דקל כי מיצה את הכיוון ועזב את לימודי הציור. בילדותו, ובמהלך כל שנות נעוריו היה דקל חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר", בה הפך למדריך. בתחילת מלחמת השחרור גויס עם מכסת המדריכים לטיפול בתנועות הנוער, ובהמשכה עבר לשרת במטה הפלמ"ח.

הקמת קיבוץ הראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הגרעין בתנועה אליה השתייך דקל עלו בשלהי מלחמת השחרור, בסוף 1948, על גבעה בשוליו של הכפר הנטוש בית ג'יז, והקימו עליה את קיבוץ "השומר הצעיר" הראל. דקל נשא שם לאשה את חיה לוסקי, ושם נולדה ביתו סמדר. בתחילה חשב להביא בקיבוץ למימוש את האמן והיוצר שבו. הוא הביא איתו רעיון לעסוק בנגרות - לבנות מודלים או תבניות לאלמנטים מיוחדים. הוא אף העביר בקיבוץ חוג קטן של ציור. אלא שאז פנה לאהבה אחרת שלו - גידול צמחים. דקל, שהביא עמו מוניטין של טיפוח גינת הירק בבית הספר התיכון, נשלח, בראשית דרכו בקיבוץ, לעבוד בחקלאות, ואף הגיע להישגים יפים. על אף הצלחתו בחקלאות הוא העדיף להיות גנן. בקיבוץ נעתרו לו והוא יצא לקיבוץ שער העמקים לתקופה של חצי שנה, להתנסות בעבודת גננות. בתום התקופה חזר דקל לקיבוצו, התחיל לעבוד שם לסירוגין כגנן והחל לבנות את נוף הקיבוץ, ללא תוכניות מסודרות. לצורך כך הוא נעזר אז בעצותיו הטובות של אברהם קרוון, שהיה בא לבקר בקיבוץ את בנו דני קרוון. במקביל היה דקל נוסע בקביעות לאוניברסיטה בירושלים להרצאותיו בבוטניקה של פרופסור מיכאל זוהרי.

בין 1953 ל-1956, תקופת פירוקו של קיבוץ הראל, שימש דקל כמזכיר הקיבוץ. על רקע קיפוח היישובים החדשים שהוקמו סביב הקיבוץ, הוא יזם היפרדות מן המועצה האזורית, ואת הקמתה של מועצה אזורית חדשה -"גיזו" (כיום חלק מן המועצה האזורית "מטה יהודה") ובראשה עמד עד ל-1956. לקבוצת החברים בהראל היה "פרופיל גבוה" של מעורבות חברתית ופוליטית. הקבוצה נחשדה על ידי הנהגת התנועה של מפ"ם בנטייה קיצונית לשמאלה של המפה הפוליטית, ועל רקע העימות האידאולוגי החליטה ההנהגה על פירוק הקיבוץ. בני הקבוצה התפזרו איש לדרכו, אך נשארו קשורים ומגובשים כ"קבוצת הראל" גם בהמשך. על הקבוצה נמנים המפיק ואיש התקשורת יעקב אגמון, וחברו מילדות של דקל, האמן דני קרוון.

נסיעה לברזיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקל ידע שעליו ללמוד אדריכלות נוף, או בשמה דאז "אדריכלות גנים". פירוק הקיבוץ יצר את ההזדמנות. דקל חזר לתל אביב, ועבד כגנן בעירייה. על הפרק עמדו לימודי אדריכלות נוף בלונדון, אך אברהם קרוון, שהתרשם מעבודותיו של האמן ואדריכל הנוף רוברטו בורלה מרקס בברזיל, יעץ לדקל לנסוע דווקא אל מרקס וללמוד ממנו את רזי המקצוע. דקל נסע לריו דה ז'ניירו, והתקבל שם אצל בני משפחה. דקל נפגש עם מרקס בסטודיו שלו והביא איתו ציורים ואישור מעיריית תל אביב, שעבד בה כגנן. מרקס התרשם מן הצעיר הנלהב מישראל, קיבל אותו לעבודה ובמהרה סוכם כי יישאר לעבוד לצידו. משהוחלט כי הוא נשאר, הצטרפו אליו אשתו ובתו לברזיל.

בסטודיו של מרקס עבדו אז עוד 17 מתכננים מרחבי העולם. בשלוש וחצי השנים הבאות דקל השתלב היטב בעבודת הסטודיו. בין מרקס לדקל נוצר קשר הדוק, והוא אף מונה לאחראי על פרויקטים. המשרד עבד על שורה של פרויקטים גדולים בוונצואלה, ודקל התבקש להצטרף לשלוחה של המשרד שם. דקל הבין שזאת מבחינתו צומת דרכים - קריירה בדרום אמריקה או בישראל ולבסוף החליט לחזור לישראל.

הקמת משרד בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1960 חזר דקל לישראל, מצויד במטען הידע והניסיון שרכש במשרדו של מרקס. דקל עבר בחינה מקצועית אישית, שהכינו עבורו בטכניון ובפקולטה לחקלאות ברחובות, התקבל כחבר באיגוד אדריכלי הנוף בישראל, ואף שימש בהמשך כמזכירו. צבי ביקש להצטרף למשרדו של יוסף סגל, שעבד אז יחד עם אביו, יחיאל סגל, מראשוני אדריכלי הנוף בארץ. בהמשך הפך לשותף מלא במשרד, ושמו שונה ל-"סגל-דקל". ב-1966 נפרדו השניים, ודקל פתח משרד משלו. שורה של פרויקטים תכנן אז, אשר זכו לחשיפה תקשורתית ניכרת, וכמה מהם קיבלו אף אותות הוקרה ופרסים מקצועיים.

ב-1972 חברו יוסף סגל ודקל מחדש למשרד משותף, ולאחר צירופו של אדריכל הנוף, אורי מילר, שינה המשרד את שמו ל "תכנון נוף". המשרד היה לאחד משלושת המשרדים הגדולים בישראל, והעסיק מתכננים רבים. משרד "תכנון נוף" עסק בשלל פרויקטים בכל קני המידה ברחבי הארץ. שלושת השותפים, נהגו לחלק ביניהם את האחריות על הפרויקטים, כך שאת רובם ניתן היה לשייך לאחד מן השלושה. עבודות תכנון רבות בהן עסק המשרד בתקופה זו זכו בסיקור תקשורתי, ובהערכה מקצועית, כמו הפארק הלאומי בתמנע, מערכת השטחים הפתוחים בים המלח הכוללת טיילות המציעות מבטים אל הים, ומערכת השטחים הפתוחים של שכונת פסגת זאב בירושלים.

ב-1996 הצטרף למשרד אדריכל הנוף שלמה זאבי והפך בהמשך לשותף. לימים, יוסף סגל ואורי מילר פרשו מן המשרד. המשרד במתכונתו החדשה (לאחר איחוד עם משרד האדריכלים "יאיר אביגדור") ממשיך לעסוק בטווח רחב של פרויקטים נופיים, ומתמחה גם בפרויקטים מתאריים. המשרד המשיך לעסוק בפרויקטים מושכי עניין, אשר אחד מהם באחריותו של דקל, הוא פרויקט השיקום של גן העצמאות בתל אביב. כאן נסגר מעגל - דקל זכה לשקם את הגן שתכנן במקור אברהם קרוון, אביו של חברו הטוב דני קרוון, ומי שהיה לו בעצמו מדריך ומלווה בראשית צעדיו המקצועיים.

סגנון אדריכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות השראה והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקל הושפע רבות מרוברטו בורלה מרקס. מרקס היה איש צמחייה, אמן יוצר ואספן נלהב של אמנות ילידית של אמריקה הלטינית. "החווה" (sitio) שבנה לעצמו הייתה מימוש של שלוש אהבותיו הגדולות. היא הייתה מרכז של איקלום צמחייה טרופית, סטודיו בו יצר את האמנות שלו ומקום בו ריכז את אוסף האמנות העשיר שלו. גם עבודתו כאדריכל נוף הייתה שילוב של מעשה אמנות, של שימוש ייחודי בצמחייה, ושל מחוות לאמנויות ולסגנונות מקומיים. הוא יצר סגנון אדריכלי משלו, שאפשר לכנותו אולי "מודרניזם טרופי", אבל שלא כמודרניזם האירופי, גם רומנטי ומחובר לעבר ולמסורות עממיות, וכזה שאיננו נצמד לפונקציונליזם מחמיר. מרקס היה אמן השימוש היוצא מן הכלל בצמחייה, תוך הבלטת האיכויות העצמיות של כל צמח והפיסוליות שבו. בחלק מעבודותיו הוא יצר קומפוזיציות מורכבות המבליטות את אופיים של הצמחים. מרקס בלט גם בהקבצה של עצים מאותו המין לקבוצות מגובשות, ובעיקר התפרסם בכתמים הגדולים של צמחייה מאותו המין, כתמים צבעוניים וקווים בצורות חופשיות דמויות ציור, אשר הקנו לו את הכינוי "צייר בצמחים". את היכולות האלו הביא איתו דקל כשחזר לעבוד בארץ. במעבר מברזיל לישראל הוא היה צריך, אמנם, להחליף לגמרי את אופי הצמחייה, ולעבור מ"פאלטה" עשירה וצבעונית לזו המקומית, הצנועה יותר. גם את אופן השימוש בעצים הביא דקל, כשהשתמש בקבוצות מגובשות, גדולות או קטנות, של עצים מאותו המין. לדקל הייתה משיכה לאמנות עוד לפני נסיעתו לברזיל. העבודה המשותפת עם מרקס חיזקה אצלו את הקשר שבין אדריכלות לאמנות, והוא שאף לשלב אמנות בעבודותיו גם בישראל.

מאפיינים סגנוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו ישיר מחבר בין סגנונו של דקל לבין זה של מרקס. דקל מרבה להשתמש באלמנטים גאומטריים מובהקים בתוכניותיו. השפה נעה מעיגולים ומקווים מעוגלים, לקווים ישרים אלכסוניים ולשאר מצולעים. בכל אחת מן העבודות ישנה בחירה עקבית באחת מן השפות העיצוביות האלו. ברובע אבישור בערד, בו העמדת כל הבניינים היא אורתוגונלית (אדריכלים דויד בסט ואדם איל), שבר דקל את האורתוגונליות כשעיצב את קווי הפיתוח בין הבניינים. על מנת לייחד את החללים השונים, וליצור עניין בין בתי השיכון האחידים, הוא קבע לכל חלל שפה עיצובית משלו: אלכסונים, משושים או עיגולים. גם הקירות התומכים המלווים את בתי השיכון הארוכים בקווים אורתוגונליים, מקבלים שם קיטום פינות ביחידות אלכסוניות, ופניהם העליונים מקבלים גם הם אלכסונים כשהם מלווים מהלכי מדרגות.

מודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקל מגדיר עצמו כמודרניסט ותופש את עבודתו כביטוי של מודרניזם. על מנת לתאר את היסודות המודרניסטיים בעבודתו של דקל, ראוי לבדוק מהו מודרניזם ומה היא אדריכלות נוף מודרניסטית. אם המודרניות היא התאמה לתנאי התקופה העכשווית ולחדשנות שהיא מביאה איתה, הרי שמודרניזם הוא אימוץ מכוון ומודע של המודרניות. הגישה המודרניסטית באדריכלות הנוף מבוססת על האמונה כי אדריכלות הנוף, כשאר האמנויות, צריכה להתפתח בהתאמה עם התנאים החברתיים והטכנולוגיים של החיים העכשוויים. אלא שאדריכלות הנוף התמקמה תמיד מאחורי האמנויות האחרות באימוץ רעיונות חדשים, ודשדשה זמן רב בהגדרת המודרניזם שלה (Treib 1993). מארק טרייב (Marc Traib) מתאר את שלבי התפתחות התפישות המודרניסטיות בתכנון של גנים ובאדריכלות הנוף, החל באוונגארד ובקוביזם של שנות ה-20 למאה הקודמת באירופה, דרך צמיחתם של אדריכלים מתווי דרך בארצות הברית ובבריטניה בשנות ה-30, ה-40 וה-50 למאה הקודמת, ועד לכיוונים המסתמנים בתקופתנו.

השקפת עולם מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך ראיונות עם ישראל דרורי, אדריכל נוף אשר עבד עם דקל וחוקר את עבודתו:

"דיאלוג עם הנוף" - "הנוף הפתוח הוא נטייתי הראשונית. מרתק אותי לקיים איתו דיאלוג - להיות מושפע ולהשפיע, לגעת בו ולהיזהר, לצמוח ממנו... צריך להתמזג עם הנוף הפתוח מסביב, אפילו בגוונים". (דקל, ב- דרורי 2014).

"יראת כבוד בפני הטבע" - "...שימוש נבון בחומרים שהטבע מכתיב. יראת כבוד בפני הטבע, כלפי העץ הקיים. העץ הוא מקודש...". (דקל, ב- דרורי 2014).

"אני רוצה להשתלב, אבל גם לומר את האמירה שלי" - "קודם כל ריסון. להתערב בריסון, או להיות מרוסן כשמתערבים. אם אתה לא חייב להתערב, אל תתערב" אבל לעיתים "מותר להתערב, אפילו רצוי". במקרים כאלה "אני רוצה לתת עוד סימן משלי כדי להדגיש עד כמה זה (הנוף הפתוח) יפה. הפס שאני מוסיף אומר כמה הנוף הזה מיוחד". (דקל, ב- דרורי 2014). כאן חשוב "הידע מתי לעשות הרבה והידע מתי לא לעשות דבר. ולפעמים נחוץ להטביע חותם ברור כניגוד למדבר, ממש כמו שנווה מדבר עושה, או כמו להתוות כביש החוצה את הנוף". (דקל, ב-Helphand 2002). דקל מפריד בין העיר, בה הוא יוצר 'קלעים' ירוקים, סוגר את הנוף בתוכם ומפריד אותו מהמולתה של זו, לבין הנוף הטבעי ש "אני פתוח אליו והוא פתוח אלי", שאיתו "מקיימים דו-שיח נכון, יחד עם ההתערבות". (דקל, ב- דרורי 2014).

"המדבר כבש אותי" - "הנוף של ברזיל לא נשר מייד. עבר זמן עד שהשתחררתי מן הגעגועים אליו. המעבר מן הצמחייה השופעת של ברזיל אל נופי המדבר היה הלם. לקח לי זמן להתרגל לפאלטה המקומית של צמחייה ושל חומרים. קפצתי קפיצה הפוכה - התאהבתי במדבר. זה נוף קדומים. הנוף שאני 'מת עליו'. עם הגוונים שמשתנים בזריחה ובשקיעה, עם חמוקים וגאיות, עם שלושת העצים הבודדים בנוף הצחיח. העבודה במדבר היא בקווים עדינים, כמו ציור". (דקל, ב-דרורי 2014). אל שאר נופי ישראל מרגיש דקל קשר רגשי פחות.

"צריך לתת קדימות לצמח הישראלי" - "...יותר בעצים ופחות בשיחים. לא מספיק חידדתי את זה בעבודה שלי. הייתי צריך לתת לזה ביטוי יותר חזק. יש מקומות שבהם זה יותר חשוב - דווקא בדרום. בשטחים מדבריים יותר השתדלתי. למשל בחי רמון (במצפה-רמון), שם חיפשנו והבאנו את כל הצמחים מן המדבר". (דקל, ב- דרורי 2014).

"אדריכל הנוף הוא אמן" - "...אמן שהפאלטה שלו: אדמה, טופוגרפיה, צמחייה". "אין אצלי תכנון, יש אצלי יצירה", ובכלל, "אין גבול חד בין אדריכלות הנוף לבין אמנות". (דקל, ב- דרורי 2014).

עבודות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשרות שנות עבודתו כאדריכל נוף בארץ עסק דקל ביותר מ-1,000 פרויקטים כמתכנן, כאדריכל מוביל וכאדריכל שותף. במשרד בו עובד צוות של מתכננים, מיוחסות העבודות לראש המשרד. הוא היוזם, ההוגה והמוביל. עבודות שדקל היה אחראי להן בתקופות השונות של שותפות, מיוחסות לו בפורומים המקצועיים, וכך הן תחשבנה גם כאן. הפרויקטים של דקל פזורים בכל רחבי הארץ, והם מגוונים באופיים ובקנה המידה שלהם. התיארוך של הפרויקטים איננו חד. רבים מהם נפרשו על כמה שנים, באחרים היו כמה שלבים של תכנון ושל ביצוע.

הפרויקטים העיקריים אותם תכנן דקל
משרד	שנה	שמורות טבע וגנים לאומיים	פארקים עירוניים	שכונות מגורים	קיבוצים
עצמאי	1966	תל דן
	1967	נחל עיון (התנור)		רובע אבישור, ערד
	1968	עין חמד		רובע יעלים, ערד
	1968	אתר אנדרטת חטיבת הנגב
	1968	חי-בר יטבתה
	1969	כוכב הירדן
	1969	מבצר יחיעם
תכנון נוף	1972			רובע טללים, ערד
	1973	פארק קנדה, לטרון
	1976		פארק וולפסון, תל אביב
	1977		פארק גני יהושוע, תל אביב	שכונה יא, באר שבע	גונן, מזרע, יקום, געש, רוחמה
	1980		גן הוורדים, ירושלים
	1982		טיילת עין בוקק
	1985		גן התמרים, עין בוקק
	1985		פארק מנחם בגין, תל אביב
	1987			פסגת זאב, ירושלים
	1989		פארק ירוחם
	1989		טיילת אלברט, מצפה רמון
	1991	פארק תמנע
	1991		פארק נחל בקע, באר שבע
	1993	צריף בן-גוריון, שדה בוקר	גן המייסדים, חדרה
	1993	מצדה
	1998		גן הדסה, באר שבע
	1998		דרך החוגגים, אילת
	2004		טיילות החוף, נתניה
	2006	אנדרטת חטיבת הראל	פארק שחמון, אילת
מנעד	2009		חידוש גן העצמאות, תל אביב