צ'ה גווארה

ארנסטו צ'ה גווארה דה לה סרנה
Ernesto Che Guevara

צילומו המפורסם של צ'ה גווארה, 1960
לידה	14 ביוני 1928 רוסאריו, ארגנטינה
הוצאה להורג	9 באוקטובר 1967 (בגיל 39) לה איגרה , בוליביה
שם לידה	Ernesto Guevara
מדינה
מקום קבורה	מאוזוליאום צ'ה גווארה , סנטה קלרה, קובה
השכלה	אוניברסיטת בואנוס איירס (11 באפריל 1953) St Benedict's School
מפלגה	המפלגה הקומוניסטית של קובה
בן או בת זוג	הילדה גדיאה (1955–1959) אליידה מארץ' (1959–1967) מריה דל כרמן "צ'ינצ'ינה" פריירה (אוקטובר 1950–1951)
שר התעשייה של קובה 11 בפברואר 1961 – 1 באפריל 1965 (4 שנים ו־7 שבועות)
נשיא הבנק המרכזי של קובה 26 בנובמבר 1959 – 23 בפברואר 1961 (שנה ו־12 שבועות)
פרסים והוקרה
קולר של מסדר האריה הלבן (1960) הצלב הגדול של מסדר הצלב הדרומי (1961) מסדר רפובליקת מצרים (1959) מסדר האריה הלבן מסדר הצלב הדרומי מסדר אוגוסטו ססאר סנדינו
חתימה

ארנסטו גווארה בגיל 17, בסביבות שנת 1945

ארנסטו (צ'ה) גווארה (בספרדית: Ernesto Che Guevara; ‏14 ביוני 1928 – 9 באוקטובר 1967) היה מהפכן ומרקסיסט ארגנטינאי-קובני.

גווארה היה פעיל בפעולות צבאיות ומהפכניות רבות, בין השאר במהפכה הקובנית שהתרחשה בשנות ה-50 של המאה ה-20, שם שימש בתפקיד בכיר, ופיקד על מיליציות צבאיות. הוא מצא את מותו בבוליביה, אליה הגיע ב-1966 כדי לארגן בה מהפכה דומה לזו שהתרחשה בקובה, כאשר נתפס על ידי הצבא הבוליביאני והוצא להורג. מאז מותו הפכה דמותו בתרבות הפופולרית לסמל של התמרדות.

ביוגרפיה

ארנסטו רפאל גווארה דה לה סרנה אי לינץ' נולד ב-14 ביוני 1928 לסליה דה לה סרנה וארנסטו גווארה לינץ'. את הכינוי "צ'ה" ("חבר", בסלנג צבאי) קיבל מאוחר יותר. גווארה היה הבכור מבין חמישה ילדים למשפחה אמידה בעיר רוסאריו שבארגנטינה. בגיל שנתיים אובחנה אצלו אסתמה קשה שממנה סבל כל חייו. התקפי האסתמה החוזרים שלו גרמו למשפחה לעזוב את רוסאריו, ובשנת 1932, לפי המלצה רפואית, עברו לעיר אלטה גראסיה בפרובינציית קורדובה שבארגנטינה.

בני הזוג גווארה היו דעתניים ובעלי השקפות ליברליות. העליות והירידות הכלכליות לא מנעו מהם לנהל אורח חיים בוהמי, מרופד בלא מעט מותרות, אך היחסים ביניהם היו רצופי מריבות, בין היתר על רקע בגידותיו התכופות של האב, והסתיימו לבסוף בפרידה.

האב, דון ארנסטו גווארה לינץ', מהנדס בניין, בעל השקפות סוציאליסטיות, היה צאצא למשפחה מעורבת אירית-בסקית-ספרדית. אבותיה האירים של המשפחת הגיעו לאמריקה הדרומית במאה ה-18. גווארה חי בעבר במקסיקו (שם אחד מנציגיה, יש אומרים, היה פדרו קסטרו דה פיגרואה , משנה למלך ב"ספרד החדשה") ובקליפורניה עד שהגיע גם הוא לארגנטינה. האם, סליה דה לה סרנה, הייתה צאצאית למשנה המלך האחרון של פרו, הגנרל ממוצא בסקי חוזה דה לה סרנה אֶ הינוחוזה. בני משפחת סרנה הגיעו לארגנטינה גם כן במאה ה-18, ונמנו עם מה שנקרא "אצולת חיות המשק" (oligarquia ganadera). האם התייתמה בגיל צעיר וגדלה אצל אחותה הגדולה שהייתה נשואה למשורר חסיד הקומוניזם קאיטנו קורדובה איטורבטרו.

גווארה נשאר קרוב יותר לאמו שהייתה אינטלקטואלית, מעריצה של התרבות הצרפתית, ובעלת אישיות מוחצנת ואסרטיבית יותר מבעלה. היא שימשה לו גם כמורה כשלא הלך לבית ספר במשך שנתיים בגלל מחלת האסתמה שממנה סבל. עוד בצעירותו הושפע מכתביו של קרל מרקס שהיו בספריית אביו, אולם אהב לקרוא גם את המסות של פרויד על המיניות, את ספרי המדע הבדיוני של ז'ול ורן, את אלכסנדר דיומא האב ואת דקמרון של בוקאצ'יו.

בבוליביה פגש את מי שהייתה אשתו הראשונה הילדה גדיאה שהרשימה אותו בידע הרב שלה ובדעותיה המהפכניות. הם נסעו ביחד למקסיקו, שם התחתנו ב-1955, ושם נולדה בתם הילדיטה. ב-22 במאי 1959 הזוג התגרש.

לימודיו, מסעותיו ופעילותו הרפואית

גווארה החל ללמוד הנדסה בקורדובה, אך שינה את תוכניותיו כאשר במשך כשבועיים טיפל בסבתו אנה לינץ' (אם אביו) הגוססת אחרי שבץ מוחי, עד יום מותה. תחת רושם חוויה זו הוא נרשם בדצמבר 1947 ללימודי רפואה באוניברסיטת בואנוס איירס. בגלל מחלת האסתמה הוא התעניין במיוחד בתופעות של אלרגיות, ובימי לימודיו, פרט לעבודות מזדמנות לצורך מימון הלימודים, התנדב במחלקה לאלרגיות בבית חולים במעבדתו של האלרגולוג ד"ר פיזאני. אחת מעבודותיו במסגרת לימודיו, הייתה בנושא אלרגולוגיה ומחלות עור.

בשנת 1949 יצא למסעו הראשון מבין מסעותיו הרבים והתוודע אל שבטי האינדיאנים המדוכאים והעניים. גם עובדת היותו סטודנט לרפואה הביאה אותו במגע עם הבעיות הרפואיות והחברתיות של השכבות העניות.

בשנים 1951–1952 טייל עם חברו, הביוכימאי אלברטו גרנאדו, בדרום אמריקה, בין היתר בפרו, בצ'ילה ובקולומביה, והמראות שראה שם - רודנות, עוני וסבל - גרמו לחיזוק דעותיו הפוליטיות ולשנאתו לאימפריאליזם ולקפיטליזם. גווארה התפרנס מעבודות בתחום הרפואה, הצילום והכתיבה העיתונאית. בין השאר עבד כמטפל במקלט למצורעים בסאן פואבלו בשולי האמזונאס בפרו, בשיתוף פעולה עם רופא ומנהיג סוציאליסט פרואני, הוגו פשה, מומחה בטיפול בצרעת שאותו פגש בצ'ילה. תוך כדי הטיול כתב גווארה גם מאמרים על שבטי המאיה והאינקה. ביולי 1952 חזר לבואנוס איירס ועמד במבחנים במסגרת לימודי הרפואה. את רשמיו מטיול זה העלה ביומן מסע שמאוחר יותר התבסס עליו הספר דרום אמריקה באופנוע.

בשנתיים הבאות עסק ברפואה לסירוגין, למשל בבית חולים בגואטמלה יחד עם שני רופאים מוונצואלה מומחים במחלת המלריה, ואחר כך במחלקה לאלרגיה בבית חולים במקסיקו סיטי. בחודש אפריל 1953, סיים את חובותיו האקדמיים וקיבל תואר "דוקטור לרפואה". בתקופת עבודתו בבית חולים בגואטמלה קיבל גווארה את הכינוי "צ'ה" (חבר או מילת פנייה אל מישהו, בסלנג ארגנטינאי). עמים שכנים נוהגים לכנות כך ארגנטינאים, בשל השימוש השגור שלהם במילה זו.

החבירה לפידל קסטרו

ראול קסטרו וצ'ה גווארה, 1958.

את האחים ראול ופידל קסטרו, לימים שליטי קובה, פגש לראשונה במקסיקו ביולי 1955. באותה עת היה פידל מהפכן שחתר להפיל את השלטון בארצו. ב-1956 הצטרף גווארה, יחד עם מהפכנים קובניים, לאימוני גרילה תחת פיקודו של לוחם ספרדי בשם אלברטו באיו, והיה לחייל המצטיין ולמפקד כיתה. האימונים משכו תשומת לב רבה, והמהפכנים נעצרו ביוני 1956, אך שוחררו לאחר זמן קצר.

זמן קצר לאחר מכן עזבו המהפכנים הקובניים את מקסיקו בדרכם לקובה, עם צבא קטן של 82 איש על סיפונה של ה"גראנמה". גווארה הצטרף לקבוצה כרופא. עם עלייתם לחוף נתקלו בכוחותיו של בטיסטה, שליט קובה באותם ימים. בשל נחיתותם המספרית, הוכרעו בקרב וספגו אבדות רבות. קומץ הניצולים ברח להרים וניהל לוחמת גרילה נגד צבא בטיסטה, בעזרת תושבים רבים שהצטרפו אליהם. עם התגברות הפופולריות שלהם, קיבל גווארה את הדרגה הגבוהה ביותר בצבאו של קסטרו, היה למפקד נערץ, ואף כונה "אל קומנדנטה" (המפקד).

המהפכה הקובנית

צ'ה גווארה במהלך הקרב על סנטה קלרה, 1958.

ערך מורחב – המהפכה הקובנית

בשלהי 1958 פיקד גווארה על כוח קטן שתקף את צבאו של בטיסטה בסנטה קלרה. הקרב, שבו ניצחו כוחות המורדים המעטים, היה למיתוס, ונחשב לאחת מהנקודות המכריעות של המהפכה (על אף שנטען כי ההתנגדות שבה נתקלו כוחותיו של קסטרו הייתה מועטה ורבים מחייליו של בטיסטה הצטרפו בעצמם לכוחות המורדים). ב-1959 הסתיימה המהפכה בעלייתו של קסטרו לשלטון. בטיסטה, שנחשב אז לבובה של האמריקנים, נמלט מקובה עם 40 מיליון דולר מכספי המדינה. גווארה הפסיק לעסוק ברפואה. לעומת זאת הוא קרא ליישום מה שהגדיר "רפואה מהפכנית" עם דגש על מניעת מחלות, על שיפור תנאי התזונה והמחיה הפיזיים של העניים, ועל חינוך ההמונים בתחום הבריאות. כמו כן הדגיש את חשיבות המאבק הפוליטי והמזוין בקפיטליזם ובתאגידים האמריקאיים.

גווארה קיבל אזרחות קובנית ומונה למפקד בית הכלא "לה קבאניה", שם שינה את גישתו כלפי החירות והחופש. במהלך שנת 1959 פיקח על משפטי ראווה מהירים ועל ההוצאות להורג של פקידיו של בטיסטה ושל מתנגדי המשטר הקומוניסטי על פי המודל של הגולגים של ברית המועצות. הוא שימש כשופט וכמוציא להורג, דבר ממנו שאב גאווה רבה במיוחד..

מקורות אחדים טוענים שמספר המוצאים להורג עמד על 156, אך אחרים טוענים שהוצאו להורג כ-500 איש. עם זאת יש להתייחס לטענות אלה בזהירות מאחר שתמיד הועלו על ידי אנשים שהיו בקשרים עם ה-CIA או שהופעלו על ידו. גווארה עצמו התנגד, על פי דבריו, לאלימות כלפי חפים מפשע. המשורר ארמנדו ולדרס נאסר באשמת חתרנות נגד המהפכה ובניסיון לטרור, ולפי הסברה היה סוכן CIA ותמך במשטרו של בטיסטה. ולדרס טען שעונה קשות עד ששותק מהמותניים ומטה (אולם נצפה יורד בכוחות עצמו ממטוס במיאמי בעת שחרורו), ושחזה במעשי עינויים וברצח של אסירים במקום.

לאחר המהפכה

צ'ה גווארה בכיכר האדומה, נובמבר 1964

לאחר המהפכה נישא גווארה לאלידה מרץ' (ילידת קובה, 1937). יש ספק לגבי תאריך חתונתם והתאריכים המקובלים הם 23 במרץ 1959 או 2 ביוני 1959. החתונה נערכה במבצר הצבאי לה קבאנה שבהוואנה, בירת קובה. נולדו להם ארבעה ילדים. היא חיברה את הספר "זיכרונות" (Evocation), שמתאר את התאהבותה בצ'ה, נישואיה לו ואת גידול ארבעת ילדיהם אחרי מותו.

בשנים הבאות הפך גווארה לשגריר נודד מטעם קובה וביקר יחד עם אשתו, אלידה, במצרים (באותה הזדמנות ביקר גם ברצועת עזה), ביפן, בפקיסטן, ביוגוסלביה, בהודו ובאינדונזיה. ב-1960 חזר לקובה וכיהן כשר התעשייה בממשלתו של קסטרו. במהלך כהונתו חתם על הסכם לייצוא קנה סוכר לברית המועצות (עד אז הקונה העיקרית של קנה הסוכר הייתה ארצות הברית). כמו כן כיהן כנשיא הבנק הלאומי של קובה .

עוד בזמן מסעו ביבשת נשבע גווארה "לשסף את גרונו של כל שבוי מנוצח שייפול לידי". ואכן, בתפקידיו השונים ביטא קשיחות רבה כלפי אויביו ואויביו לשעבר, ניהל הוצאות להורג של אסירים בהיקפים ניכרים, והטיף לאלימות ישירה וחסרת מעצורים. הוא תיאר הרג אויב כחוויה המאושרת ביותר בחייו של אדם, וטען כי "ירייה מדויקת, ברגע הנכון, היא חזקה ואפקטיבית הרבה יותר מאשר ההפגנה הפציפיסטית החזקה והאפקטיבית ביותר".

בתחילת המהפכה ראה גווארה בברית המועצות מודל לחיקוי שיש לשאוף אליו. עם הזמן, ולאחר שהתחוללה המהפכה בקובה, התחיל לראות פגמים במודל הקומוניסטי של ברית המועצות. התעוררו אצלו ספקות באשר לשיתוף הפעולה עם ברית המועצות, כפי שביטא בנאום שנשא באלג'יריה בו גינה את ברית המועצות על כך שאינה עושה מאמצים להפיץ את המהפכה מחוץ לגבולותיה. גווארה אמר כי מדינה שאינה מסייעת למדינות העולם השלישי לחולל בתוכן מהפכה אינה מדינה קומוניסטית אמיתית, ואולי אף יותר גרועה ממדינות קפיטליסטיות. גווארה גרס כי יש להוביל את המהפכה - תחילה בקובה, אחר כך בדרום אפריקה ובדרום אמריקה, ולהמשיך משם לשאר העולם. הוא התקרב בכך לעמדות המפלגה הקומוניסטית הסינית בביקורתה על מדיניות ברית המועצות. כפועל יוצא של הגינוי, ביקש ממנו פידל קסטרו, שהיה תלוי בחסדי הסובייטים, לצאת מקובה.

לאחר שיחה עם קסטרו, ובשל ייאושו מיצירת כלכלה חדשה בקובה, יצא גווארה לאלג'יריה ומשם לקונגו, כדי לסייע לכוחות הסוציאליסטיים במשבר קונגו. הוא האמין שיש ליצור מהפכה גם לפני שהתנאים מבשילים, ושהתחלת המהפכה יוצרת תנאים. למרות זאת נכשלה מהפכה זו. עם שובו לקובה פרש מפעילות ציבורית (ככל הנראה בשל סכסוך שהתגלע בינו לבין קסטרו). הוא הוצא ממנהיגות המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית של קובה, והושמט מרשימת חברי הוועד המרכזי שנבחרו למוסד העליון של המפלגה.

מאוזוליאום צ'ה גווארה בסנטה קלרה, קובה

בסתיו 1966, ככל הנראה, הגיע לבוליביה על מנת לארגן בה מהפכה דומה לזו שהתרחשה בקובה. לחייליו הטיף ל"שנאה בלתי מתפשרת כלפי האויב, הדוחפת את האדם אל מעבר לגבולות הטבעיים של ההוויה האנושית והופכת אותו למכונת הריגה יעילה, אלימה, סלקטיבית וקרה". ב-9 באוקטובר 1967 נתפס בידי צבא בוליביה והוצא להורג.

על מעמדו של גווארה בעת הוצאתו להורג יעיד טיפולם של אנשי הצבא הבוליביאנים בגופה. תחילה הזריקו לתוכה פורמלין, אחר כך הצטלמו לצידה במעמד מתוקשר, ולבסוף קיצצו את זרועותיה כדי לשמור טביעות אצבעות כהוכחה לזהותו. מקום קבורתו הוסתר. ב-1997 איתר צוות חיפושים קובני וארגנטינאי את עצמותיו של גווארה, והן הוטסו לקבורה במאוזוליאום צ'ה גווארה שהוקם לזכרו בסנטה קלרה שבקובה.

בהוואנה התכנסו קרוב למיליון איש בכיכר המהפכה לטקס אשכבה, ושמעו את הנשיא פידל קסטרו מעלה את חברו לדרך לדרגת אדם שהקדים את זמנו, ושדרך חייו, ומחשבתו היו ללא רבב. המילים "דגם" ו"מופת" חזרו כשלושים פעם בנאומו.

גווארה כסמל

גווארה הפך בעיני אוהדיו לסמל של אומץ, צדק ומהפכה. המעמד שתפס בחייהם של הקובנים מומחש בקריאת ארגון תלמידי בתי הספר היסודיים הנקרא "החלוצים הצעירים". התלמידים נוהגים להצדיע מדי בוקר לדגל בצירוף הקריאה "חלוצים בשביל הקומוניזם, אנחנו נהיה כמו צ'ה" (Pioneros por el Comunismo, Seremos como el Che).

בסוף שנות ה-60 הפך גווארה לסמל פופולרי של מהפכנות ואמונה באידיאלים פוליטיים. תדמית זו קודמה במידה רבה בזכות צילום דרמטי של דיוקנו שצולם על ידי צלם האופנה אלברטו קורדה ב-5 במרץ 1960, כאשר גווארה עמד על המרפסת ליד פידל קסטרו בהוואנה. הצילום התפרסם רק שבע שנים מאוחר יותר בכתבה של עיתון איטלקי על מותו של גווארה. צילום זה עובד לסמל שהוא אחד הפופולריים והמוכרים בעולם. הוא שוכפל מאז וצוטט רבות כולל על פוסטרים, בניינים, חולצות ועוד. בנוסף, התמונה משמשת כסמל לאוהדי ספורט רבים בעולם המזוהים עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, למשל אוהדי אגודות הפועל בישראל.

מורשתו של גווארה נוכחת מאוד גם בתרבות הפופולרית, בין היתר בזכות היומן שלו שזכה גם לעיבוד קולנועי (בסרט דרום אמריקה באופנוע) ובזכות השיר הפופולרי "Hasta Siempre" על אודותיו, שזכה לביצועים רבים.

גלריה

• 
  דיוקנו של גווארה על בניין משרד הפנים בהוואנה
• 
  שטר של 3 פסו, קובה, 1995, עם דיוקנו של גווארה
• 
  פסלו של צ'ה גווארה הממוקם ביישוב לה איגרה שבבוליביה בו הוצא להורג.

כתביו

• צ'ה גווארה מדבר: נאומים וכתבים נבחרים (1967)
• מלחמת גרילה (1969)
• דרום אמריקה באופנוע, יומניו של צ'ה גווארה (1993), תורגם לעברית בהוצאת חרגול, 2002 ו-2004 (עובד לקולנוע בשנת 2004)
• קובה, והדרך לסוציאליזם
• צ'ה גווארה והמהפכה הקובנית: כתבים ונאומים מפי צ'ה גווארה
• סוציאליזם ואנשים בקובה
• יומניו הסודיים של צ'ה - יומניו של צ'ה גווארה מקונגו (באנגלית)
• צ"ה גווארה, רשימות למחקר האידאולוגיה של המהפכה הקובנית, 1960 (באנגלית)

לקריאה נוספת

• אנריקה אולטוסקי, צ'ה, איש העולם הזה - מיקבץ זכרונות, קשת החדשה 2, חורף 2002.
• אפרים דוידי, צ'ה גווארה - סיפורו של מהפכן, הוצאת רסלינג, 2004
• אנה מננדס, לאהוב את צ'ה, תורגם על ידי רחל אהרוני, ספרית פועלים, 2006.
• פידל קסטרו, צ'ה גווארה בזיכרונותיו של פידל קסטרו, תרגם מספרדית: מתן קמינר, ייעוץ מדעי: אפרים דוידי, הוצאת רסלינג, 2010.
• ג'ון לי אנדרסון, צ'ה (1997), תרגום לעברית ספרית מעריב, 2011.
• תמר טאובר פאוזנר, צ'ה גווארה: פנים למיתוס, הוצאת רסלינג, 2012.
• עופר ריחני, המהפכנים הגדולים בהיסטוריה, הוצאת סטימצקי, 2018.

• -Che Guevara On Revolutionary Medicine- in "Militant" vol.59 nr.48 XII 1995
• Eric Luther ,Ted Hesken Critical Lives:Che Guevara 2001 Alpha
• Anderson, Jon Lee, Che Guevara : A Revolutionary Life, Grove Press / Atlantic Monthly Press, New York, United States, 2010.

קישורים חיצוניים

• צ'ה גווארה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• צ'ה גווארה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ארנסטו גווארה (1928-1967), דף שער בספרייה הלאומית

• צ'ה גווארה, ברשת החברתית Goodreads

אודותיו

• מי היה צ'ה גווארה?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
• קומנדנטה צ'ה גווארה, באתר של גילי חסקין
• צ'ה גווארה של קובה, באתר דיסקברי
• ארנסטו צ'ה גווארה - סיכום ביוגרפי (בספרדית)
• נעם סגן כהן, מי אתה צ'ה גווארה, באתר דרכי נועם (כתבה עבור מגזין "מטרופוליס", גיליון 33)
• דבר המערכת, מותו של צ'ה גווארה, מצפן, גיליון 39, 10 בנובמבר 1967
• יובל בר, ‏החיים אחרי המוות: 50 שנה אחרי שהוצא להורג, צ'ה גווארה נותר אייקון, באתר מעריב אונליין, 9 באוקטובר 2017

לשלילת דמותו

• לוראן כהן, ‏צ'ה גווארה: משיח חולה הדק, תכלת 41, סתיו ה'תשע"א (2010)
  • דוד מרחב, המיתוס של צ'ה גווארה, תגובה למאמר הקודם, תכלת 42, גיליון חורף ה'תשע"א (2011)
• דעה: צ'ה גווארה – גיבור או רוצח? מאמר מאת ג'סטין סטאם (בעברית)
• עינויים ועריצות - צ'ה האמיתי (באנגלית)
• אילן לוקאץ', ‏צ'ה גווארה? חלאת המין האנושי, באתר ‏מאקו‏, 22 בינואר 2014
• עומר דוסטרי, מודל לחיקוי? צ'ה גווארה היה רוצח המונים צמא דם, באתר מידה, 10 באוקטובר 2017