צ'אק ייגר

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צ'ארלס אלווד ייגר
Charles Elwood Yeager
בריגדיר גנרל צ'אק ייגר
בריגדיר גנרל צ'אק ייגר
לידה 13 בפברואר 1923
המלין, וירג'יניה המערבית
פטירה 7 בדצמבר 2020 (בגיל 97)
לוס אנג'לס, קליפורניה
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון
מדינה ארצות הברית
כינוי צ'אק
השכלה בית הספר של המלין
בית הספר לטייסי ניסוי, רייט פטרסון
בת זוג גלניס ייגר (התחתנו: 1945; נפטרה: 1990)
ויקטוריה סקוט ד'אנג'לו (התחתנו: 2003)
מספר צאצאים 4 עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות חילות האוויר של צבא ארצות הברית (1941–1947)
חיל האוויר האמריקניחיל האוויר האמריקני חיל האוויר האמריקני (1947–1975)
תקופת הפעילות 1941–1975 (כ־34 שנים)
דרגה בריגדיר גנרל (חיל האוויר של ארצות הברית)  בריגדיר גנרל
תפקידים בשירות
טייס קרב
טייס ניסוי
מפקד כנף
מפקד בסיס
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה
מלחמת קוריאה
מלחמת וייטנאם
עיטורים
תפקידים אזרחיים
ראש ועדת רוג'רס
מדריך טיסה
סוכן מכירות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צ'ארלס אֶלְווּד "צ'אק" יֵיגֶר (באנגלית: Charles Elwood "Chuck" Yeager; ‏13 בפברואר 1923 – 7 בדצמבר 2020) היה בריגדיר גנרל בחיל האוויר של ארצות הברית, אלוף הפלות ביום אחד וטייס ניסוי שובר שיאים, שבשנת 1947 היה לאדם הראשון בהיסטוריה ששבר במטוסו את מחסום הקול.

ייגר גדל בהמלין שבמערב וירג'יניה. הוא החל את הקריירה הצבאית שלו כצוער בחילות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה בשנת 1941. בספטמבר 1942, לאחר ששירת כמכונאי מטוסים, נכנס לקורס טיס, ועם סיום הקורס הועלה לדרגת קצין טיסה (מקבילה לרב-סמל). הוא הועבר לזירה האירופית ושם, עם מטוס ה-P-51 מוסטנג "גלן הזוהרת", השיג את הישגיו וניצחונותיו הקרביים עם רקורד של 11.5 הפלות. ב-5 במרץ 1944 הופל מעל צרפת של וישי, הוחבא על ידי המאקי, וחזר לידי בעלות הברית. ב-12 באוקטובר 1944 הפיל חמישה מטוסי קרב מסוג מסרשמיט Bf 109, ובכך זכה בתואר הנכבד אלוף הפלות ביום אחד.

לאחר המלחמה הפך לטייס ניסוי ובחן מטוסים רבים, כולל את המטוס הרקטי הניסויי של הוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה (NACA). ב-14 באוקטובר 1947 הטביע את חותמו בהיסטוריה בכך שהפך לאדם הראשון בהיסטוריה ששבר במטוסו את מחסום הקול רשמית, במטוס הרקטי בל X-1 בגובה 13.7 ק"מ (45,000 רגל) ובמהירות מעט גבוהה יותר ממאך 1. בשל טיסתו ההיסטורית הוענקו לו ב-1948 הגביעים הנחשבים גביע קולייר וגביע מקאי. במהלך השנים הבאות המשיך לשבור שיאי מהירות וגובה נוספים. בשנת 1962 מונה לפקד על בית הספר לטיסה של חיל האוויר של ארצות הברית, שמבין בוגריו יצאו האסטרונאוטים הראשונים.

ייגר פיקד על טייסות קרב וכנפות בגרמניה ובדרום-מזרח אסיה במהלך מלחמת וייטנאם. בשל התנהלותו, יעילותו והישגי הטייסות שבפיקודו, הועלה ב-1969 לדרגת בריגדיר גנרל. ב-1973 נכנס להיכל התהילה של התעופה. ב-1 במרץ 1975 פרש משירותו הצבאי.

הקריירה הארוכה והפעילה בת 34 השנים של ייגר, שתחילתה במלחמת העולם השנייה, הובילה אותו למקומות רבים בעולם, בהם אוקינאווה במהלך מלחמת קוריאה, ברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה,[1] פקיסטן במהלך מלחמת הודו–פקיסטן של 1971, ומקומות נוספים.

למרות רקורד ההפלות הבינוני יחסית שלו והשתתפותו המועטה בלחימה, הוא נחשב על ידי רבים לאחד מטובי הטייסים בכל הזמנים. הוא דורג, בין היתר, כטייס החמישי הטוב בכל הזמנים ברשימת '51 הטייסים הטובים בכל הזמנים' לשנת 2013 על ידי המגזין Flying. במהלך חייו טס ייגר ביותר מ-360 סוגים שונים של מטוסים[2] לאורך תקופה של 70 שנה, מהן כ-20 שנה כיועץ אזרחי לחיל האוויר לאחר שפרש משירות צבאי.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייגר נולד ב-13 בפברואר 1923 במיירה שבמערב וירג'יניה למשפחת חקלאים. הוא היה שני מבין חמישה ילדיהם של אלברט האל ייגר (במקור Jäger, אך שונה ל-Yeager כדי להתאים להגייה האמריקאית; 1896–1963) וסוזי מיי ייגר (1898–1987). מוצאו גרמני-הולנדי מצד אביו וצרפתי מצד אמו. כשהיה בגיל 3 עברה המשפחה להאבל, שם עבד אביו במסילת ברזל. ב-22 בדצמבר 1930, זמן קצר לפני חג המולד, נהרגה אחותו, דוריס אן (1929–1930), מירי בשוגג בידי אחיו הגדול, רוי.[3] בגיל 5 עברה המשפחה להמלין, שם הקים אביו עסק לקידוח גז טבעי.

ייגר למד במערכת בתי הספר של המלין. בזמנו החופשי למד לצוד, ללקט מזון ביער, ולגלוש בחורפים על השלג במזחלות. על פי האוטוביוגרפיה שכתב, מיומנויות אלה שירתו אותו בהמשך: מיומנות הגלישה וההחלקה על השלג שרכש בילדותו עזרו לו אחר כך בהבנת יסודות הטיס; יכולות הציד והקיום ביער שימשו אותו כשהופל במלחמת העולם השנייה והסתובב עם המאקי.[4]

בקיץ 1939–1940 התגייס למחנה האימונים הצבאי לאזרחים בפורט בנג'ימין האריסון באינדיאנפוליס שבאינדיאנה. סיים את לימודיו ביוני 1940, חצי שנה לפני כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.[5]

לאחר שחזר לארצות הברית ממלחמת העולם השנייה, התחתן ייגר ב-26 בפברואר 1945 עם חברתו גלניס פיי דיקהאוס, אותה הכיר לפני המלחמה.[6] גלניס מתה ב-1990 ממחלת הסרטן.[7]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בספטמבר 1941 התגייס ייגר לחיל האוויר של צבא ארצות הברית בדרגת טוראי, והוצב כמכונאי מטוסים בבסיס חיל האוויר ג'ורג' בוויקטורוויל שבקליפורניה. בעת גיוסו לא היה כשיר לקורס טיס עקב גילו ורקעו האקדמי (באותה עת, הסטנדרטים קבעו כי המתגייסים לקורס טיס חייבים להיות לפחות בני 20, וללמוד שנתיים בקולג').[8] כניסתה של ארצות הברית למלחמה שלושה חודשים לאחר מכן הנמיכה את הסטנדרטים. כך, ביולי 1942 נרשם ייגר לקורס "סמל טיסה". בקורס שירת כקצין תחזוקה במטוס ביצ'קראפט AT-11. ב-10 במרץ 1943 קיבל את כנפי הטיס בבסיס חיל האוויר לוק.[9] ייגר סיים בהצטיינות והיה היחיד בכיתתו עליו המליצו להיות טייס קרב.[10]

מעט לאחר שסיים את הקורס, שונו התקנות בשנית, ובמקום לעלות לדרגת סמל ולהתגייס למלחמה כפי שקיווה, נאלץ ייגר להמשיך בהכשרתו בתור צוער-טיס (aviation cadet).[11][8] הוא הוצב בכנף הקרב 357 שפעלה בטונופה שבנבדה. בטונופה פגש את באד אנדרסון, טייס קרב נודע לעתיד ושותפו למלחמה. באימוני הטיסה שארכו 6 חודשים התאמן ייגר במטוס בל P-39 איירקוברה.[12]

בסוף יוני עזבה הטייסת לסנטה רוזה כדי להתאמן בליווי מפציצים. בספטמבר עברה הטייסת לקספר שבוויומינג לשלב האחרון בהכשרה.[8] ב-23 באוקטובר 1943, בעת ששהתה הטייסת בקספר, נאלץ ייגר לנטוש את מטוסו כשערך התקפת דמה על מפציצי קונסולידייטד B-24 ליברייטור ושבר את צלעותיו.[13]

לבסוף, מעט לפני חג המולד, סיימה הטייסת את הכשרתה הסופית ועברה לניו יורק, משם הפליגו לאירופה ב-23 בנובמבר לבסיס חיל האוויר המלכותי לייסטון (אנ') בבריטניה.[14]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המתאר את ההפלה

בלייסטון הוצבה הכנף תחת פיקוד חיל האוויר השמיני של ארצות הברית וצוידה במטוסי P-51 מוסטנג דגם B. למטוסו קרא ייגר "גלן הזוהרת" (Glamorous Glen) על שם חברתו גלניס. ב-11 בפברואר 1944 נכנסה הטייסת לשירות מבצעי והחלה ללוות מפציצים. עד 4 במרץ, הספיק לנצח ב-8 קרבות אוויריים ולזקוף לזכותו הפלת מטוס מסרשמיט Bf-109 בודדת דרום-מזרחית לקאסל, גרמניה.[15]

ההפלה והשיבה לטיסה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 במרץ המריא ייגר יחד עם מטוס נוסף כגיבוי לארבע רביעיות מוסטנגים שליוו מבנה מפציצי B-24 לגיחת הפצצה מעל גרמניה. מעל התעלה התגלו בעיות במנועו של אחד המוסטנגים וייגר החליף את מקומו כאחרון במבנה – מיקום חשוף ופגיע בגלל שהגרמנים נהגו לתקוף לרוב מלמעלה ומאחור, כשהזנב מותקף ראשון. בשעה 12:05, מספר קילומטרים דרום-מערבית לעיר אנגולם, זיהה ייגר שלושה מטוסי פוקה-וולף Fw 190 A4 והופל על ידי המטוס הראשון כששבר לעברם (תחקיר מאוחר יותר גילה שייגר הופל על ידי אונטראופיצייר (קצין זוטר) אירמפרייד קלוץ, שאחר כך הופל גם הוא על ידי מוביל הטייסת).[16][17] מספר ימים לאחר שצנח, יצר ייגר קשר עם המאקי. הוא נשאר איתם 18 יום שבמהלכם סייע להם בהכנת מנגנוני פיצוץ והרכבת פיוזים. ב-23 במרץ, הגיעו ייגר וטייסים נוספים שנאספו על ידי המאקי אל מורדות הפירנאים. במהלך הטיפוס התפצלה החבורה והוא ונווט מפציצים בשם עומאר פטרסון טיפסו לבדם את הפירנאים. בליל היום הרביעי לטיפוס זוהו השניים על ידי סיור גרמני שירה לעברם ופגע קשות ברגלו של פטרסון. ייגר נאלץ לקטוע את רגלו של פטרסון לסחוב אותו עד גבול המדינה הספרדית, שם נאסף פטרסון על ידי המשמר האזרחי הספרדי (לאחר שנאסף על ידי המשמר האזרחי, בילה פטרסון מספר שבועות בספרד עד שנשלח חזרה לארצות הברית. על שסייע לו בחציית הגבול והביאו הביתה בשלום, עוטר ייגר בכוכב הארד).[18] לאחר שהותיר מאחור את פטרסון, המשיך ייגר להתקדם והסגיר את עצמו למשטרה המקומית בעיירה סורט.[19] הוא הושם במעצר אבל הצליח לברוח. יומיים לאחר מכן, ב-30 במרץ, הקונסוליה האמריקנית בספרד יצרה איתו קשר.[20]

ייגר כקפטן. 1944 לערך

באמצע מאי חזר ייגר לטייסת בלייסטון כדי להתכונן לחזרה לניו יורק, בעקבות תקנות האוסרות על אלו שהופלו לטוס בשנית מעל שטחים כבושים. מטרת מדיניות זו הייתה להגן על המחתרות והאנשים שעזרו להבריח טייסים מהאפשרות שטייסים שהופלו ושבו לטוס יופלו בשנית ויסגירו את אנשי המחתרות.[21] אולם ייגר התנגד לתקנות והתעקש להמשיך לטוס. ב-6 ביוני, שבוע לפני שיועד לעזוב, רוככו התקנות עקב פלישת בעלות הברית לנורמנדי, שבעקבותיה החלו המחתרות הצרפתיות לפעול בגלוי. ב-12 ביוני נפגשו ייגר וטייס נוסף עם דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, כדי לדון בנושא התקנות, ואייזנהאואר פסק לטובתם. בזמן שבין קבלת ההחלטות הוגבל ייגר לטיסה רק מעל שטחי בריטניה ולניהול קרבות דמה עם טייסים חדשים. אולם באחת המשימות הוזנק לקרבת האי הלגולנד כדי לספק חיפוי אווירי לשני אנשי מפציץ B-17 שנטשו וזיהה מטוס יונקרס Ju 88 מתקרב מכיוון גרמניה שעמד לצלוף בשניים, והפיל אותו.[22] בגלל הפרת התקנות, ננזף ייגר, וההפלה נשללה ממנו.[א]

ב-12 באוקטובר השיג ייגר 5 הפלות ביום והפך לראשון בכנף שהיה לאלוף הפלות ביום אחד.[23] שישה ימים לאחר מכן, התפרסמה כתבה על ניצחונו בביטאון "כוכבים ופסים" תחת הכותרת: ”חמש הפלות מצדיקות את החלטתו של אייק”. על הגיחה עוטר ייגר בכוכב הכסף.[24]

P-51D-20NA מוסטנג "Glamorous Glen III" הוא המטוס בו השיג את רוב ניצחונותיו האוויריים

ב-6 בנובמבר, המריא ייגר לגיחת ליווי מפציצים אל מפעלי תעשייה ליד מינדן, גרמניה. בדרכו חזרה לבסיס לייסטון, נתקל בשדה תעופה גדול ליד העיירה אכמר וזיהה מטוס סילון Me 262 בעמדת נחיתה והפיל אותו.[25] בעקבות אופייה המסובך של ההפלה וייחודיותו של המטוס הוענק לו צלב התעופה המצוינת.[26]

ב-27 בנובמבר כמעט שהיה ייגר לאס כפול כשהפיל 4 מטוסי Fw 190 בקרבת פוזנן בפולין.[27]

ייגר סיים את שירותו במלחמת העולם השנייה ב-15 בינואר 1945, כשהמריא לגיחה ה-61 והאחרונה שלו. בגיחה זו לא השתתף במשימת ליווי מפציצים כרגיל, אלא עזב את הטייסת יחד עם המספר 2 שלו, באד אנדרסון, והשניים טסו לשווייץ, שם ערך ייגר לאנדרסון סיור אווירי.[28] במהלך המלחמה, השיג ייגר 11.5 הפלות ו-50 ניצחונות אוויריים.[29]

פירוט ההפלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר תאריך הקרב המטוס המפיל המטוס שהופל החימוש פרטי ההפלה
1 4 במרץ 1944 P-51 מוסטנג B גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109 G גרמני תותחים דרום-מזרחית לקאסל
הפלה לא רשמית 12 ביולי 1944[30] P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)יונקרס Ju 88 גרמני תותחים מעל חופי גרמניה, לאחר מרדף מהאי הלגולנד; הקרדיט על ההפלה ניתן לקפטן אדי סימפסון
0.5 13 בספטמבר 1944[31] P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109[31] גרמני תותחים דרומית לקאסל; הפלה משותפת עם לוטננט משנה פרנק ל' גלר[31]
2 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה כפולה
3 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה כפולה; הפלה שנייה
4 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה שלישית
5 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה רביעית
6 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה חמישית; אלוף הפלות ביום אחד
7 6 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Me 262 גרמני תותחים לקראת נחיתה בשדה תעופה גדול ליד העיירה אכמר, 10 ק"מ מזרחית לעיר אסן
8 27 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)פוקה-וולף Fw 190 גרמני תותחים בסביבות פוזנן, פולין
9 27 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)פוקה-וולף Fw 190 גרמני תותחים בסביבות פוזנן, פולין; הפלה שנייה
10 27 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)פוקה-וולף Fw 190 גרמני תותחים בסביבות פוזנן, פולין; הפלה שלישית
11 27 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)פוקה-וולף Fw 190 גרמני תותחים בסביבות פוזנן, פולין; הפלה רביעית

טייס ניסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיסות ניסוי ושבירת מחסום הקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייגר חזר לארצות הברית בתחילת פברואר 1945. בגלל שהופל במהלך המלחמה ניתנה לו האפשרות לבחור היכן יוצב.[32] הואיל ואשתו הטרייה הייתה בהיריון הוא בחר להתייצב בבסיס חיל האוויר רייט פטרסון בדייטון, אוהיו, שהיה הבסיס הקרוב להמלין. ייגר התייצב שם ביולי כעוזר קצין תחזוקה באגף הניסוי, משום הרקע התחזוקתי ומספר שעות הטיסה הגבוה יחסית שצבר (כ-1,000 במספר). בסתיו, בין תיקון מטוסים להטסתם, החל ייגר להשתתף במפגנים אוויריים שהיו פופולריים באותה תקופה. כוכב המפגנים היה השוטינג סטאר, מטוס-הקרב הסילוני הראשון של ארצות הברית. המטוס היה בעל מנוע חלש שהיה נשרף לאחר 3–4 שעות טיסה והיה צורך להחליפו בתכיפות. אז היה נשלח ייגר לתקן את המטוס ולהטיסו חזרה לבסיס. סדר יום זה הביא את ייגר לתשומת לבו של ראש אגף הניסוי, אלברט בויד, והיה אחד הגורמים העיקריים לבחירה בו להטיס את מטוס הניסוי בל X-1.[33] בינואר 1946 לפני כן, הוא נאלץ ללמוד במכללת פיקוד ומטה של חיל האוויר (אנ'), שכן השכלתו האקדמית לא איפשרה לו להתקדם הלאה בתחום טיסות הניסוי.[34]

ייגר על רקע הבל X-1 "גלניס הזוהרת". כמנהגו, כינה את כל המטוסים עליהם טס בשם אשתו

בשנת 1944 התעניין חיל האוויר במטוס שיהיה מסוגל לעבור את מחסום הקול. ב-16 בדצמבר 1945, חתמו חיל האוויר והוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה (NACA) על חוזה עם חברת בל איירקראפט לבניית 3 מטוסי XS-1 (בהמשך שונה השם ל-X-1).[35] ה-X-1 הונע על ידי מנוע רקטי בעל ארבעה תאים רקטיים, שפעלו על בסיס דלק נוזלי וניתן היה להדליק כל אחד מהם בנפרד.[36] המטוס לא המריא מהקרקע, אלא נישא על ידי מפציץ B-29 סופרפורטרס והוטל כמו פצצה בגובה 7.5 ק"מ. טייס הניסוי הראשון שהטיס את המטוס היה ג'אק וולמאנס ב-19 בינואר 1946. אולם לאחר מותו של וולמאנס בהתרסקות מטוס הוחלף על ידי טייס הניסוי האזרחי צ'אלמרס גודלין. ב-11 באוקטובר הטיס גודלין לראשונה את המטוס. אבל עם גודלין התקדם הפרויקט באיטיות, כי הוא דרש תוספת תשלום גבוהה עבור הסיכון.[37] הזדחלות הפרויקט הייתה הסיבה שחיל האוויר לקח לידיו את הפרויקט ומינה את ייגר לטייס הניסוי המיועד ב-24 ביוני 1947.[38]

ייגר בקוקפיט ה-X-1

בראשית יולי 1947 סופח באופן זמני לבסיס חיל האוויר מיורוק בקליפורניה (כיום בסיס חיל האוויר אדוארדס) וטס 3 טיסות דאייה ב-X-1.[39] הטיסה הממונעת הראשונה נקבעה ל-29 באוגוסט; מאחר שהמהירות הגבוהה ביותר אליה הגיע גודלין הייתה 0.80 מאך הוחלט שייגר ינסה להגיע ל-0.85 מאך.[40] עד 12 בספטמבר הוא טס 5 טיסות. ב-5 באוקטובר, בטיסה הממונעת השישית, חווה ייגר חִיתְחוּת כתוצאה מגלי הלם, דבר שהוביל לשינוי הפרוטוקולים של תוכניות הטיסה.[41]

סרטון על הטיסה ההיסטורית

ב-12 באוקטובר, יומיים לפני הטיסה הממונעת התשיעית, שבר ייגר את צלעותיו כשנפל מסוס. תפקודו לא נפגע, ויומיים לאחר מכן, ב-14 באוקטובר, שבר ייגר את מחסום הקול. מדידות מכשירים גילו כי לא רק ששבר את מחסום הקול, אלא אף עבר אותו בשבע מאיות המאך (1.07). כך נהיה ייגר באופן רשמי לאדם המהיר ביותר בהיסטוריה.[ב][46][47] לאחר שאזל הדלק נחת על קרקעית האגם היבש רוג'רס.

בסיום הטיסה הוטלה צנזורה על הטיסה וכל האירוע נחשב למסווג ביותר כדי לתת למטוסים העל קוליים שהיו בפיתוח יתרון על פני מקביליהם הרוסיים.[48] האיסור עמד בתוקפו למשך שמונה חודשים עד 10 ביוני 1948, אז נחשף לציבור.[49] לאחר שהותר פרסום הטיסה, קיבל ייגר את הגביעים מקאי וקולייר מידי הנשיא הארי טרומן על טיסתו ההיסטורית.[50][51] בסך הכל טס ייגר 33 פעמים במטוס, בו הגיע למהירות שיא של 1.45 מאך עד קיץ 1950.[52] לאחר מכן הועבר ה-X-1 לתצוגה במוזיאון האוויר והחלל הלאומי של הסמית'סוניאן.[53]

בשנת 1952 נאלץ לחזור למכללת פיקוד ומטה של חיל האוויר ממנה פרש ב-1946.

ב-1953 הביעה עניין טייסת הפעלולים ג'קלין קוקרן בשבירת מחסום הקול. לשם כך פנתה לייגר, חבר קרוב והאדם הראשון לעשות זאת. ב-18 במאי שברה קוקרן את מחסום הקול מעל האגם היבש רוג'רס והייתה לאישה הראשונה לשבור את מחסום הקול בעזרתו והדרכתו של ייגר וכשהוא טס לצידה בטיסת מרדף. קוקרן הגיעה למהירות ממוצעת של כמעט 1,050 קמ"ש עם הסייבר שלה.[54] השניים זכו בגביע הרמון הנשיאותי בעקבות הביצוע המשותף ב-17 בנובמבר 1954 (אם כי ייגר עוד נבחר על טיסתו הקשה ב-X-1A, ראו לעיל).[55]

ב-20 בנובמבר 1953 שבר טייס הניסוי של צי ארצות הברית, סקוט קרוספילד את מחסום המאך 2 עם המטוס הרקטי שלו, ה-D-558-II סקיירוקט (טיל שמיים) ובכך הפך לאדם המהיר ביותר. בשל היריבות הפנימית בין חיל האוויר לצי היה שותף ייגר לצוות שבחן והטיס את ה-X-1A כשחזר לאדוארדס בדצמבר. ה-X-1A היה דגם משופר של X-1 הישן והיה מסוגל לעבור את מאך 2 בטיסה אופקית. ב-12 בדצמבר, ביום השנה ה-50 לטיסת האחים רייט וביום בו היה אמור לקבל קרוספילד את התואר "האדם החי המהיר ביותר" קבע ייגר מחדש שיא טיסה במהירות 2.44 מאך. אבל הטיסה לא הלכה כמתוכנן: מעט לאחר שהגיע ל-2.44 איבד ייגר שליטה על המטוס בגלל צימוד אינרציאלי. התופעה לא הייתה מוכרת דיה וייגר התקשה לשלוט בה כשהמטוס החל להסתחרר ולהסתעף בשלושה צירים. בסוף הצליח ייגר להשתחרר מהסחרור ונחת ללא תקלות נוספות.[56][57] עקב הטיסה הקשה והשיא החדש שקבע עוטר ייגר במדליית השירות המצוין[58] וגביע הרמון.

ב-21 בספטמבר ערק הטייס הצפון קוריאני נו קום-סוק עם המטוס החדיש, מיג-15, לדרום קוריאה במסגרת מלחמת קוריאה. בפברואר 1954 טסו ייגר ובויד לבסיס חיל האוויר קדינה באוקינאווה כדי לבחון את המיג-15.[59] בטיסות הניסוי של המיג הסיק ייגר מסקנות קריטיות לגבי יכולותיו ותרם רבות להתמודדותם של טייסי ה-F86 סייבר מול המיגים בשמי קוריאה.[56]

פיקוד צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייגר ב-1950

לאחר שחזר מאוקינאווה שב ייגר לטיסה קרבית. משנת 1954 עד 1957 פיקד ייגר על טייסת קרב-הפצצה מס' 417 בבסיס חיל האוויר האמריקאי בהאן, גרמניה המערבית ובסיס טול בצרפת.[60] הטייסת ה-417 צוידה במטוסי F-86 חדישים מדגם H בעלי יכולות הפצצה גרעיניות טקטיות.[61] מ-1957 ל-1960 עבר לפקד על טייסת הקרב הראשונה שצוידה במטוסי הסופר סייבר בבסיס חיל האוויר ג'ורג' בקליפורניה ומורון בספרד. בג'ורג' הייתה הטייסת לראשונה שחומשה בטילי אוויר-אוויר בכל פיקוד האוויר הטקטי והתאמנה בטיסות טרנס-ימיות שעוד היו בפיתוח נרחב.[62]

בשנת 1961 קודם ייגר לדרגת קולונל. ב-1962 חזר ייגר לאדוארדס והתמנה למנהל בית הספר לטייסי החלל של חיל האוויר שאימן טייסים לקראת הפיכתם לאסטרונאוטים של נאס"א.[63] על פי מקורות מסוימים[64] בזמן שניהל ייגר את בית הספר, התקיימה במקום גזענות. לפי המקורות טען ייגר כי לאד דווייט, האפרו-אמריקאי הראשון שהתקבל לתוכנית, אין מקום בתוכנית ההכשרה רק בשל היותו שחור.[65] בסדרה הדוקומנטרית "Chasing the Moon" העלו היוצרים טענה כי ייגר אמר לסגל ולתלמידי בית הספר ש: ”וושינגטון מנסה לדחוף את הכושי הזה בגרוננו. (בובי קנדי) קנדי משתמש בזה כדי ליצור 'שוויון גזעי'. לכן אל תדברו איתו, אל תתרועעו איתו, אל תשתו איתו, אל תזמינו אותו לביתכם ובעוד שישה חודשים הוא ייעלם.”[66] באוטוביוגרפיה שלו, מפרט דווייט כיצד התנהגותו של ייגר הובילה לכאורה ליחס מפלה במהלך הכשרתו בבסיס חיל האוויר אדוארדס. מנגד באוטוביוגרפיה של ייגר מובאים הדברים מנקודת מבטו של ייגר וכן מקרה בו הגן על טייס שחור אחר מפני גזענות.[67]

ייגר, כמנהל בית הספר לטייסי החלל של חיל האוויר עם דגם ה-X-15

ב-10 בדצמבר 1963 נחבל ייגר ונכווה קשות כאשר ביצע טיסת מבחן בדגם רקטי של מטוס ה-F-104 סטארפייטר, ה-NF-104A. הדגם לקה בבעיית עלרוד חמורה שהייתה ידועה היטב. באותו יום הוא המריא ב-NF-104A וטיפס לגובה 40 ק"מ. כשהמטוס הגיע לשיא הגובה הוא החל לערלד מעלה וליפול תוך כדי סחרור שבסופו נפלט ייגר מהמטוס. במהלך הפליטה נחבט ראשו בצינור המפלט של הכיסא, שגרם לכוויות חמורות בראשו ולשרפה שפרצה בתוך פנים הקסדה שחבש.[68]

ב-1966 קיבל ייגר פיקוד על כנף הקרב מס' 405 ועל חמש הטייסות הכפופות לה בבסיס חיל האוויר קלארק בפיליפינים.[69] ייגר פיקד על הכנף לשנתיים במהלכן טס כ-127 גיחות קרביות במפציץ-הקרבי B-57.[70] במרץ 1968 עבר לפקד על הכנף הטקטית הקרבית מס' 4 שצוידה ב-F-4 פנטום איתה הוצב בסיס חיל האוויר קונסן, דרום קוריאה בעקבות פרשת פואבלו.[71]

ב-22 ביולי 1969 הועלה ייגר לדרגת בריגדיר גנרל והתמנה לסגן מפקד כוח האוויר מספר 17 בגרמניה המערבית, שם עבד עם הכוח האווירי הטקטי של נאט"ו וחילותיה המשותפים.[72]

מ-1971 עד 1973, הוצב ייגר בפקיסטן בהוראת שגריר ארצות הברית בפקיסטן כיועץ לחיל האוויר הפקיסטני.[73] כחודשיים לאחר בואו, פרצה מלחמת הודו–פקיסטן השלישית וייגר נטל חלק במלחמה כצוות שיצא לשדות קרב כדי לאסוף טיייסים הודים שצנחו לתחקור. כשנודע לחיל האוויר ההודי על מעורבותו של ייגר במלחמה, הוא השמיד בתגובה מטוס אזרחי קטן שהוקצה לו במהלך תקיפה אווירית של בבסיס אווירי פקיסטני.[ג] במרץ 1973 שב לבסיס חיל האוויר נורטון בארצות הברית לניהול מחלקת הבטיחות של חיל האוויר.[75]

קריירה לאחר פרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייגר על רקע מטוס הנורת'רופ YF-23, מתוך גלויה שהקדיש לרן פקר

ב-1 במרץ 1975 פרש משירות צבאי בדרגת קולונל.[76][71]

למשך מספר שנים במהלך שנות ה-80, היה לסוכן מכירות של ACDelco, חטיבת אביזרי הרכב של חברת ג'נרל מוטורס.[77] בשנת 1986 הוא הוזמן לפתוח את מרוצי המכוניות של האינדיאנפוליס 500. שנתיים לאחר מכן הוזמן לפתוח בשנית.[78] ב-1986, מונה על ידי הנשיא רונלד רייגן כחבר בוועדת רוג'רס שחקרה את אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר.[79]

שימש כיועץ טכני לשלושה משחקי וידאו סימולטור טיסה של חברת Electronic Arts. השלושה כוללים את "Chuck Yeager's Advanced Flight Trainer" ,Chuck Yeager's Advanced Flight Trainer 2.0, ואת Chuck Yeager's Air Combat. בתוך הסימולטורים נכללים ציטוטים ואנקדוטות של ייגר. כל השלושה התקבלו היטב על ידי הציבור וזכו לשבחים. Chuck Yeager's Advanced Flight Trainer היה המשחק הנמכר ביותר של Electronic Art לשנת 1987.[80]

בשנת 2009, השתתף לצד נוספים בסרט הדוקומנטרי "האגדה של פנצ'ו בארנס ומועדון הרכיבה של הישבן המאושר" (אנ'), הסוקר את חייה של חברתו של ייגר, פאנצ'ו בארנס, טייסת אווירובטית לשעבר. הסרט התיעודי הוקרן בפסטיבלי קולנוע, וזכה בפרס אמי.[81]

ב-14 באוקטובר 1997, במלאת 50 שנה לטיסה ההיסטורית, טס ב-F-15 בשם "Glamorous Glennis III" אשר נקרא בשם אותו מוסטנג P-51 ישן איתו טס במלחמת העולם השנייה מעבר למאך. מטוס המרדף לטיסה היה F-16 שהוטס על ידי בוב הובר (אנ'), שהיה גם טייס מרדפו של ייגר אז בעת טיסתו העל-קולית הראשונה.[82] מאוחר יותר באותו חודש, זכה במדליית טוני ג'אנוס (אנ') על הישגיו.[83]

ב-14 באוקטובר 2012, במלאת 65 שנה לשבירת מחסום הקול, בגיל 89 טס בשנית ופעם האחרונה ב-F-15. הפעם, בגלל גילו, טס כטייס משנה לצד קפטן דייוויד וינסנט מבסיס חיל האוויר נליס.[84]

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1973 נכנס להיכל התהילה הלאומי לתעופה, הכבוד הגדול ביותר שיכול להינתן לטייס בתחום התעופה.[85] ב-1974 קיבל את פרס צלחת הזהב של האקדמיה האמריקאית להישגים.[86] בדצמבר 1975 החליט להעניק הקונגרס של ארצות הברית את מדליית הכסף לייגר (המקבילה הלא צבאית למדליית הכבוד) ”... על תרומתו הגדולה לאין שיעור למדעי התעופה והחלל בכך שסיכן את חייו בטיסת מטוס הניסוי X-1 מהר יותר ממהירות הקול ב-14 באוקטובר 1947”. את המדליה העניק לו הנשיא ג'רלד פורד בטקס בבית הלבן ב-8 בדצמבר.[87]

ייגר, שמעולם לא למד בקולג' ולעיתים קרובות הצטנע בנוגע לרקע האקדמי שלו, נחשב על ידי רבים, ביניהם מגזין ה-"Flying" הנחשב, היכלי התעופה של קליפורניה, וירג'יניה המערבית, הלאומי, מספר נשיאי ארצות וחיל האוויר האמריקאי לטייס מבין הדגולים בכל הזמנים. מגזין ה-Air & Space/Smithsonian של מוזאון הסמית'סוניאן דירג אותו כחמישי מבין הטייסים הכי טובים בכל הזמנים לשנת 2003.[88] למרות חוסר השכלתו, אוניברסיטת מרשל (אנ') קראה על שמו את המלגה המובחרת ביותר שלה, "החוג ללימודים ע"ש ייגר" (אנ').[89] הוא אף היה היושב ראש של תוכנית ה-Young Eagle (אנ') של אגודת המטוסים הנסיוניים (Experimental Aircraft Association) (אנ') בשנים 1994 עד 2004[90] וזכה בתואר יו"ר התוכנית אמריטוס.[91]

בשנת 1966 נכנס להיכל התהילה הלאומי לתעופה וחלל. ב-1981 נכנס להיכל התהילה הבינלאומי של החלל.[92] ב-1990 נכנס לשדרת הכוכבים של החלל.[93]

כהיותו בן למדינת מערב וירג'יניה, זכה לכבוד מיוחד במדינה. על שמו נקרא ב-1985 נמל התעופה הבין-לאומי ייגר בצ'ארלסטון, וירג'יניה המערבית.[94] הגשר מעל נהר קנאווה (אנ') המחבר בין הכבישים התת-מדינתיים Interstate 64-Interstate 77 נקרא על שמו.[95] ביוני 2021 החלו בחידוש צביעת הגשר לזכרו.[96] ב-19 באוקטובר 2006 הציבה המדינה שלט לכבודו על הכביש המהיר G וחנכה מחדש את כביש הגישה המוביל להמלין, העיירה בה גדל, כ-"Yeager Highway".[97] כמו כן, הוא נחשב לאחד האנשים הכי מפורסמים שיצאו ממדינת וירג'יניה המערבית.[98]

תג פרס "צ'ארלס א. "צ'אק" ייגר" של ארגון העזר CAP

הוא היה לחבר כבוד של ארגון הטיס ההומניטרי "Wings of Hope" (אנ'). ב-25 באוגוסט 2009 הודיעו מושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר והעיתונאית מריה שרייבר כי ייגר יהיה אחד מ-13 חונכי היכל התהילה של קליפורניה בתערוכה של מוזיאון קליפורניה ב-1 בדצמבר. מגזין התעופה "Flying" דירג אותו כטייס החמישי הטוב בכל הזמנים ברשימת '51 הטייסים הטובים בכל הזמנים' לשנת 2013; למשך שנים רבות היה למדורג החי היחיד.[99] קבוצת ה-Civil Air Patrol (הפטרול האזרחי האווירי), ארגון העזר המתנדב של חיל האוויר, מעניק את פרס "צ'ארלס א. "צ'אק" ייגר" לחבריו הבכירים כחלק מתוכנית החינוך האווירית והחלל שלו.[100]

סיכות
סיכת טיסה
עיטורים אישיים
מדליית השירות המצוין של חיל האוויר (פרס פרישה בשנת 1975)
מדליית השירות המצוין (עיצוב הצבא הוענק ב-1954)
כוכב הכסף עם עלה ארד (אנ') (בשל שהפך לאלוף הפלות ביום אחד)
לגיון ההצטיינות עם עלה אלון ארד
צלב התעופה המצוינת עם שני עלי אלון ארד (בשל הפלת מסרשמיט Me 262 ושבירת מחסום הקול)[26]
כוכב הארד עם עיטור V (בשל סיועו להצלת חיי הנווט עומאר פטרסון)[18]
לב הארגמן
מדליית האוויר עם שני עלי אלון כסף
מדליית ציון לשבח של חיל האוויר (אנ')
מדליית החירות הנשיאותית
פרסי יחידה
ציון לשבח של היחידה הנשיאותית (אנ')
פרס היחידה המצטיינת של חיל האוויר (אנ')
מדליות שירות ואותות
אות שירות ההגנה האמריקאי (אנ')
אות המערכה האמריקאית (אנ')
אות המערכה באירופה, אפריקה והמזרח התיכון (אנ') עם כוכב שירות כסף ושלושה כוכבי שירות ארד
מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה
אות הכיבוש (אנ')
אות שירות ההגנה הלאומי (אנ')
אות השירות הפעיל (אנ')
אות מלחמת וייטנאם (אנ')
סרט שירות חיל האוויר הארוך (אנ') עם עלי אלון כסף וארד
סרט המטווח (אנ')
אות השירות בווייטנאם (אנ')

הישגים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימון דרגה שירות בחיל תאריך
(ללא סימון) טוראי חילות האוויר של צבא ארצות הברית 12 בספטמבר 1941[105]

מ-Private first class לרב-טוראי חילות האוויר של צבא ארצות הברית מ-1941 עד ל-9 במרץ 1943[105]
קצין טיסה חילות האוויר של צבא ארצות הברית 10 במרץ 1943[105]
סגן משנה חילות האוויר של צבא ארצות הברית 6 ביולי 1944[105]
סגן חילות האוויר של צבא ארצות הברית 4 בספטמבר 1944[105]
קפטן חילות האוויר של צבא ארצות הברית 24 באוקטובר 1944[105]
סגן משנה חילות האוויר של צבא ארצות הברית 10 בפברואר 1947
(התקבלה ב-25 בפברואר 1947, דרגה מ-6 ביולי 1944)[105]
סגן חילות האוויר של צבא ארצות הברית 6 ביולי 1947[105]
קפטן חיל האוויר של ארצות הברית 6 ביולי 1951[106]
מייג'ור חיל האוויר של ארצות הברית 15 בפברואר 1951 (זמנית)[106]
6 ביולי 1958 (קבועה)[107]
לוטננט קולונל חיל האוויר של ארצות הברית 22 במרץ 1956 (זמנית)[108]
1 באוגוסט 1964 (קבועה)[109]
קולונל חיל האוויר של ארצות הברית 14 במרץ 1961 (זמנית)[110]
20 בספטמבר 1967 (קבועה)[111]
בריגדיר גנרל חיל האוויר של ארצות הברית 22 ביוני 1969

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייגר קרא למטוסו על שם ארוסתו, גלניס, כקמע מזל: "את קמע המזל שלי, מותק. כל מטוס שקוראים לו על שמך תמיד מביא אותי הביתה." לאחר פרישתו מחיל האוויר בשנת 1975 עברו הזוג לגראס ואלי, קליפורניה. בשנת 1985 כתב ייגר את הראשונה מבין שתי האוטוביוגרפיות שלו. השתיים זכו להצלחה רבה ונמכרו היטב.[112] גלניס ייגר מתה מסרטן השחלות בשנת 1990. לזוג נולדו ארבעה ילדים (סוזן, דון, מיקי ושרון).[113] בנו, מיקי (מייקל) נפטר בפתאומיות באורגון, ב-26 במרץ 2011.[114]

ב-1988 הופיע בפרסומת בטקסס לקמפיין הנשיאותי של ג'ורג' הרברט ווקר בוש.[115] בשנת 2000, כעשר שנים לאחר מות אשתו פגש ייגר את השחקנית ויקטוריה סקוט ד'אנג'לו. השניים התחילו לצאת זמן קצר לאחר מכן, והתחתנו באוגוסט 2003.[116] לאחר תחילת מערכת היחסים ביניהם, התעוררה מחלוקת קשה בין ייגר וד'אנג'לו לילדיו. ילדיו טענו כי ד'אנג'לו, הצעירה ממנו בלפחות 35 שנה, התחתנה איתו אך ורק בשביל הונו. ייגר וד'אנג'לו דחו שניהם את האשמה. כתוצאה התפתחו הליכים משפטיים, בהם האשימו ילדיו את ד'אנג'לו ב"השפעה שלילית" על ייגר, וייגר האשים את ילדיו בעיקול מיליוני דולרים מנכסיו.[117] באוגוסט 2008, פסק בית המשפט לערעורים של קליפורניה לטובת ייגר, וקבע שבתו סוזן הפרה את חובתה כנאמנה.[118]

ייגר חי בגראס וואלי בצפון קליפורניה עד מותו; הוא נפטר ב-7 בדצמבר 2020 (יום הזיכרון הלאומי לפרל הארבור), בגיל 97, בבית חולים בלוס אנג'לס. על פי בקשתו, נשרפה גופתו[119] ואפרו הוטס למדינתו וירג'יניה המערבית על ידי האייר פורס 2 והוטמן בהלוויה צבאית גדולה בהשתתפות הדרגים המדיניים והצבאיים הבכירים של ארצות הברית (בין משתתפי הלווייתו סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, מייק פנס, האסטרונאוט צ'ארלס דיוק ודייוויד אלבין (אנ'))[120] בבית הקברות הלאומי ארלינגטון,[121] שם קברו מצוין בסטופה.

בן דודו, סטיב ייגר (אנ'), הוא שחקן בייסבול מפורסם לשעבר.[ד][122]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייגר השאיר חותם רב על עולם התעופה ועל התפתחותו. הוא הופיע בהופעות קמע במספר יצירות, ודמותו הוזכרה או גולמה ביצירות אחרות.

הופיע בסדרת קומדיית המצבים "אני חולם על ג'יני" בפרק "Bigger Than a Bread Box and Better Than a Genie" (פרק 25) בתור עצמו כטייס ניסוי, המחליף מספר מילים עם האסטרונאוט, קפטן אנתוני (טוני) נלסון (לארי הגמן), באחת מן הפנטזיות שלו.[123] הפרק צולם ב-12 במרץ 1966 וייגר גם עזר לקדם אותו בהופעות ציבוריות יחד עם כוכבת הסדרה ברברה עדן.[124]

בסרט "Smokey and the Bandit II" (אנ') משנת 1980 הופיע הופעת קמע כ"אורח מסיבה" עם תגית שמו עליו.[125]

בסרט "הצוות המובחר" משנת 1983 המבוסס על ספר באותו השם, אשר בעצמו מבוסס בין היתר על חייו של ייגר ושבירת מחסום הקול, מגלם את ייגר השחקן סם שפרד. שפרד אף עבר הדרכה לצד ייגר עצמו. בסרט מופיע ייגר בהופעת קמע בתור "פרד", ברמן ב"מקום של פאנצ'ו", בו אף בירמן במציאות בצעירותו. עם זאת, בסדרת הטלוויזיה "הצוות המובחר" משנת 2020, שנוצרה בהשראת הסרט והספר, הוחלט להשמיט את ייגר מהעלילה.[126]

בסרט "האדם הראשון" משנת 2018, העוקב אחר סיפורו של האסטרונאוט ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שצעד על הירח, מגלם השחקן מתיו גלייב את ייגר[127] למספר שניות בדקות הראשונות של הסרט. לאחר שארמסטרונג מטיס את נורת' אמריקן X-15, מאבד שליטה על המטוס, אך לבסוף מגיע לנחיתה באחד האגמים היבשים במדבר מוהאבי, מציין ייגר כי "הילד מהנדס טוב, אבל דעתו מוסחת". הסרט מבוסס אומנם על הביוגרפיה הרשמית של ארמסטרונג, אך מקרה נוסף דומה מופיע באוטוביוגרפיה של ייגר, בה הוא אומר דברים דומים על ארמסטרונג: "הוא היה האחרון באדוארדס שהיה מוכן לשמוע על קבלת עצה כלשהי מטייס צבאי". ייגר כתב דברים אלו בהקשר הבא: באפריל 1962 ביצע ייגר את טיסתו היחידה עם ארמסטרונג על מטוס האימון לוקהיד T-33 (אנ'). באותה הטיסה, תפקידם היה להעריך את כשירותו של האגם היבש סמית' ראנץ' כמסלול נחיתה ל-X-15; ייגר העריך ממבט עילי כי האגם לח מידי ולא יוכל לשאת את משקל המטוס אך ארמסטרונג התעקש לנחות.[128] כפי שחזה ייגר, קרקעית האגם הייתה רטובה, המטוס נתקע בבוץ והשניים נאלצו לחכות לחילוץ.[129]

לייגר מספר אזכורים יוצא דופן בזיכיון אופרת החלל "מסע בין כוכבים"[130] ובמיוחד בסדרה "מסע בין כוכבים: אנטרפרייז", בה הוא מופיע פעמיים בפתיח הסדרה. בנוסף לפתיח הוא מצוטט על ידי אנסיין טרוויס מייוות'ר.[131] בראיון שנתן, סיפר יוצר הסדרה ריק ברמן כי דמותו של קפטן ספינת החלל האנטרפרייז, ג'ונתן ארצ'ר, מבוססת על שילוב של ייגר והאן סולו.[132]

בסדרה "מסע בין כוכבים: הדור הבא" מעיר ג'ורדי לה פורג', בהקשר של ניסוי טכנולוגיה חדשה, שלהיות נוכח בניסוי זה כמו "להיות שם כדי לראות את צ'אק ייגר שובר את מחסום הקול".[133]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוטוביוגרפיה השנייה של ייגר, !Press On
  • Hallion, Richard P, Designers and Test Pilots. New York: Time-Life Books, 1982. ISBN 0-8094-3316-8.
  • Yeager, Chuck; Leerhsen, Charles, Press on! Further Adventures in the Good Life. New York: Bantam Books, 1989. ISBN 0-553-05333-7.
  • Yeager, Chuck, Bob Cardenas, Bob Hoover, Jack Russell and James Young, The Quest for Mach One: A First-Person Account of Breaking the Sound Barrier, New York: Penguin Studio, 1997. ISBN 0-670-87460-4.

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוטוביוגרפיה הראשונה של ייגר, בתרגום לעברית

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צ'אק ייגר בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההפלה ניתנה ניתנה לטייס אחר בשם אדוארד ק' "אדי" סימפסון (Edward K "Eddie" Simpson) והפכה אותו לאס. זמן הטיסה נרשם לטובת אחד הטייסים החדשים. בשל כך רקורד ההפלות הרשמי של ייגר כולל רק 11.5 הפלות, אם כי מספר מקורות מכלילים אותו כ-12.5.
  2. ^ צ'אק ייגר היה לאדם הראשון שאושר בוודאות מוחלטת כי שבר את מחסום הקול, והראשון שעשה זאת בטיסה אופקית. כל הטייסים האחרים שהוצעו כמועמדים לא רשמיים לשבירת מחסום הקול לפני ייגר, בין ששברו אותו ובין אם לאו, טסו בטיסת צלילה חדה לשם השגת פוטנציאל. ישנן עדויות אנקדוטליות לכך שטייס הניסוי ג'ורג' ולץ' (אנ') שבר את מחסום הקול שבועיים לפני ייגר בזמן שצלל ב-XP-86, אבטיפוס של ה-F-86 סייבר ב-1 באוקטובר 1947, ושוב ב-14 באוקטובר, רק 30 דקות לפני טיסת ה-X-1 של ייגר. עם זאת, המכשירים המדויקים ששימשו לתיעוד קפדני של מהירות הטיסה של ייגר לא היו בשימוש במהלך טיסותיו של ולץ'.[42] עוד קודם לכן, על פי ההערכות, הטייס הגרמני לותאר זיבר (אנ') שבר את מחסום הקול במהלך טיסת הניסוי הקטלנית שלו במטוס היירוט באכם בא 349 (אנ') הרקטי ב-1 במרץ 1945, למרות שמהירות הטיסה לא נמדדה רשמית.[43] בספרו מ-1990, "Messerschmitt Me 163 Komet: Das Kraftei", טוען טייס המסרשמיט Me 163 לשעבר, מנו ציגלר, כי חברו, טייס הניסוי הגרמני הייני דיטמר (אנ'), שבר את מחסום הקול ב-6 ביולי 1944 והגיע למהירות של 1,130 קמ"ש בצלילה. בנוסף, הוא טען כי קיבל דיווחים מאנשים על הקרקע ששמעו בומים על-קוליים.[44] בנוסף לכל אלו, ישנה טענה שנויה במחלוקת כי טייס הניסוי הגרמני הנס גוידו מוטקה (אנ') היה הראשון לשבור את מחסום הקול ב-9 באפריל 1945 במטוס מסרשמיט Me 262.[45]
  3. ^ אדוארד סי אינגרהם, דיפלומט אמריקאי ששימש כיועצו פוליטי של פרלנד באיסלמבאד, ציין תקרית זו בירחון וושינגטון מאוקטובר 1985: ”אחרי שמטוס הביצ'קראפט של ייגר הושמד במהלך תקיפה אווירית הודית, הוא השתולל בפני עמיתיו המכווצים שכן הטייס ההודי קיבל הוראה ספציפית מאינדירה גנדי לפוצץ את מטוסו”. "זו הייתה", כתב מאוחר יותר, "דרכם של ההודים להפנות אצבע לדוד סם".[74]
  4. ^ אין כל קשר משפחתי לג'ין ייגר (אנ'), טייסת גם היא.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, "למוסקבה עם ז'אקי".
  2. ^ Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian Active Duty Flight.
  3. ^ Chuck Yeager : What I've Learned. Esquire Magazine.
  4. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 15, 32.
  5. ^ Shannon White, Humble Beginnings. chuckyeager.com.
  6. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 25, 34.
  7. ^ Houvouras, John H.(Winter 1998). "The Man". The Huntington Quarterly.
  8. ^ 1 2 3 Shannon White, Yeager Joins the Air Corps and Trains for War. chuckyeager.com.
  9. ^ Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian, Training for War. chuckyeager.com
  10. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 20.
  11. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 18.
  12. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 21.
  13. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 27.
  14. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 29.
  15. ^ Chuck Yeager Archives; 4–5 March 1944. This Day in Aviation - Important Dates in Aviation History.
  16. ^ Twitter ציוץ של צ'אק ייגר ברשת החברתית טוויטר, 15 במרץ 2018.
  17. ^ Gilles Collaveri, On the Trail of a Myth... An Investigation into Chuck Yeager’s Crash in France, March 1944.
  18. ^ 1 2 Michon, Heather (10 בנומבר, 2018). Chuck Yeager: The Pilot Who Broke the Sound Barrier. ThoughtCo.
  19. ^ Recent Adventures; Sort, Spain.
  20. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 43.
  21. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 47.
  22. ^ Press, Salem (2009). American Heroes (Volume 3).
  23. ^ Bryan R. Swopes, Today in Aviation History – Chuck Yeager Becomes Ace In a Day, WARRIOS NEWS
  24. ^ תמונת הכתבה. chuckyeager.com.
  25. ^ Eric Niderost, Chuck Yeager: Fighter Pilot. Warfare History, Network.
  26. ^ 1 2 Case, Medal, Distinguished Flying Cross, United States, Gen. Charles Yeager. Smithsonian National Air and Space Museum.
  27. ^ Tag Archives: Focke-Wulf Fw 190A 4.
  28. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 72, 73.
  29. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 64.
  30. ^ Twitter ציוץ של צ'אק ייגר ברשת החברתית טוויטר, 12 ביולי 2021.
  31. ^ 1 2 3 דוח המשימה. chuckyeager.com.
  32. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 79.
  33. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 94.
  34. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 86.
  35. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 96.
  36. ^ Ley, Willy (November 1948) "The 'Brickwall' in the Sky". עמ' 78–99.
  37. ^ טום וולף, "הצוות המובחר", עמ' 52–53.
  38. ^ Anderson, Clarence E. "Bud". "A Turning Point.". cebudanderson.com.
  39. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 106.
  40. ^ Shanon White Punching a Hole in the Sky. chuckyeager.com.
  41. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 115.
  42. ^ Blackburn, Al (January 1999). "Mach match: Did an XP-86 beat Yeager to the punch?". Smithsonian Air & Space Magazine. The Smithsonian..
  43. ^ Donnelly, Marea (October 13, 2017). "Pilot Chuck Yeager's resolve to break the sound barrier was made of the right stuff". The Daily Telegraph.
  44. ^ Rocket Fighter - World history. (PDF)
  45. ^ Yoon, Joe (October 7, 2004). "Me 262 and the Sound Barrier". aerospaceweb.org.
  46. ^ "New U.S. Plane Said to Fly Faster Than Speed of Sound". גיליון ה-22 בדצמבר. ”An experimental rocket plane, the Bell XS-1, has flown faster than the speed of sound a number of times recently, Aviation Week reports in an issue to be released tomorrow.”
  47. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 120, 121, 122.
  48. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 124.
  49. ^ "Two U.S. planes fly faster than sound". Pittsburgh Post-Gazette. Associated Press. June 11, 1948. עמ' 4.
  50. ^ "Mackay 1940–1949 Winners". National Aeronautic Association.
  51. ^ "Collier 1940–1949 Recipients". National Aeronautic Association.
  52. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 143.
  53. ^ Bell X-1 Glamorous Glennis. National Air and Space Museum.
  54. ^ "Jacqueline Cochran and the Women's Airforce Service Pilots". National Archives and Records Administration: The Dwight D. Eisenhower Presidential Library, Museum, and Boyhood Home.
  55. ^ Tag Archives: Harmon International Aviatrix Trophy;17 November 1954. This Day in Aviation Important Dates in Aviation History.
  56. ^ 1 2 Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian Testing the Limits. chuckyeager.com
  57. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 180–183.
  58. ^ Chuck Yeager - Chasing the Demons for 72 Years. Flightline.
  59. ^ Dario Leone In 1953 this North Korean pilot flew its MiG-15 to South Korea. And Chuck Yeager flight-tested it..
  60. ^ Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian Squadron Leader. chuckyeager.com
  61. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 216-217.
  62. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 221; עמ' 221-225.
  63. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, "מפקד בחלל".
  64. ^ לדוגמה:
  65. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 241-244
  66. ^ Brown, Walter J. (July 16, 2019). "Ed Dwight Was Set to Be the First Black Astronaut. Here's Why That Never Happened". הניו יורק טיימס.
  67. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, אמט האץ', ה"זקן" החדש" - אירופה, 1954-1957.
  68. ^ https://www.thisdayinaviation.com/10-december-1963/ This Day in Aviation] Important Dates in Aviation History.].
  69. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, "וייטנאם".
  70. ^ Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian, To New Heights. chuckyeager.com
  71. ^ 1 2 BRIGADIER GENERAL CHARLES E. "CHUCK" YEAGER. Air Force.
  72. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 272.
  73. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, "לאסוף את השברים".
  74. ^ "The Right Stuff in the Wrong Place". Washington Monthly.
  75. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 279.
  76. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 281.
  77. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 290.
  78. ^ Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian, Living it Up!
  79. ^ Britannica, Rogers Commission.
  80. ^ Chuck Yeager's Advanced Flight Simulator. Moby Games.
  81. ^ "The Legend of Pancho Barnes and the Happy Bottom Riding Club".
  82. ^ "Yeager's Encore". (PDF). Air Force Magazine.
  83. ^ Deam, Jenny (October 1, 2005). Chuck Yeager is honored by Tuskegee Airman. Tampa Bay Times.
  84. ^ Rogers, Keith (October 12, 2012). Famous pilot Yeager re-enacting right stuff 65 years later. Las Vegas Review-Journal.
  85. ^ CHARLES “CHUCK” YEAGER. National Aviation Hall of Fame.
  86. ^ Golden Plate Awardees.
  87. ^
  88. ויקיטקסט United States Statutes at Large Volume 89.djvu/1094, באתר ויקיטקסט
  89. ^ 10 All-Time Great Pilots. Air & Space/Smithsonian.
  90. ^ SOCIETY OF YEAGER SCHOLARS.
  91. ^ EAA Mourns Death of Gen. Chuck Yeager. EEA.
  92. ^ The Passions of Harrison Ford. Grand.
  93. ^ Harbert, Nancy (September 27, 1981). "Hall to Induct Seven Space Pioneers". Albuquerque Journal. p. 53.
  94. ^ Kaplan, Tracey (September 23, 1990). "Ground-Level Monuments Honor Heroes of the Air". The Los Angeles Times. p. 840 – via Newspapers.com.
  95. ^ "Charleston: Transportation".
  96. ^ Chuck Yeager Bridge.
  97. ^ Amanda Barber, Chuck Yeager Bridge getting blue and gold Mountaineer makeover.
  98. ^ Yeager Comes Home.
  99. ^ The Glass Castle Part III, Chapter 25. Summary.
  100. ^ Isabel Goyer, 51 Heroes and Heroines of Aviation.
  101. ^ "Yeager Award". Civil Air Patrol.
  102. ^ Daily Appointments of Harry S. Truman; Thursday, November 2, 1950
  103. ^ "Three to Share Collier Trophy". The Semi-Weekly Spokesman-Review. Associated Press. December 15, 1948. p. 15 – via Newspapers.com.
  104. ^ Mackay Trophy > Mackay 1940-1949 Winners.
  105. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, 287, 288.
  106. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Official Army and Air Force Register (Volume II). Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1948. p. 2019.
  107. ^ 1 2 Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1954. p. 330.
  108. ^ Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1959. p. 461.
  109. ^ Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1958. p. 304
  110. ^ Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1965. p. 628.
  111. ^ Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1963. p. 579.
  112. ^ Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1969. p. 1357.
  113. ^ Moller, Dave (February 19, 2004). "Yeager children sue their father". Nevada County, California: The Union.
  114. ^ Tresniowski, Alex (March 8, 2004). "The Wife Stuff: Feuds, Trials & Lawsuits, Bills, Bills, Bills, Chuck Yeager". People (American magazine)
  115. ^ MICHAEL YEAGER OBITUARY.
  116. ^ Republicans Hire Chuck Yeager For Political Ads
  117. ^ Costantinou, Marianne (February 18, 2004). "Chuck Yeager is in love. Three of his kids doubt his new wife, who's half his age, is made of the right stuff. They're suing". sfgate.com.
  118. ^ Hubler, Shawn (July 2, 2004). "Far from heavens". The Los Angeles Times).
  119. ^ C.A. Rules Against Chuck Yeager’s Daughter in Dispute With Stepmother.
  120. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 289.
  121. ^ Watch the Chuck Yeager Memorial (Copyright 2021, Victoria Scott Yeager).
  122. ^ MATT WILLIAMS, Chuck Yeager, the First Man to Break the Sound Barrier has Died. He was 97.
  123. ^ Kantowski, Ron (April 6, 2006). "Q+A Steve Yeager". Las Vegas Sun.
  124. ^ 1966-03-12: Col Yeager Meets a Genie, סרטון באתר יוטיוב
  125. ^ Charles Atkeison Air Force Col. Chuck Yeager Appeared on ‘I Dream of Jeannie’. avgeekery.com.
  126. ^ Twitter ציוץ של צ'אק ייגר ברשת החברתית טוויטר, 22 באוגוסט 2016.
  127. ^ Dent, Alec (October 10, 2020). ‘The Right Stuff’ Fails to Live Up to the Legacy of the Works That Came Before. The Dispatch.
  128. ^ מת'יו גלייב, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) - ראו תפקידים לשנת 2018.
  129. ^ Twitter ציוץ של צ'אק ייגר ברשת החברתית טוויטר, 21 באפריל 2018.
  130. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 166-167.
  131. ^ Chuck Yeager, באתר Memory Alpha.
  132. ^ מסע בין כוכבים: אנטרפרייז, עונה 4, פרק 20, Demons. דקה 21:30.
  133. ^ Spelling, Ian (November 2001). "The Long Trek". Starlog. 1 (292): עמ' 67–69.
  134. ^ מסע בין כוכבים: הדור הבא, עונה 5, פרק 10, New Ground.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=צ%27אק_ייגר&oldid=38078857"