פשע שנאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

במדעי החברה, פשע שנאה הוא פשע שמכוון כלפי הקורבנות על בסיס שנאה לקבוצה החברתית שאליה הקורבנות שייכים. בחירת הקורבנות מבוססת על הדעה הקדומה של הפושעים נגד הסטטוס החברתי, האמיתי או הנתפס, של הקורבנות. במילים אחרות, המניע העיקרי לפשע הוא שנאת קבוצה (להבדיל משנאה אישית).

קורבנות פשעי השנאה הם לרוב מיעוטים אתניים ודתיים, להט"בים ומוגבלים פיזית ונפשית. פשעי שנאה יכולים לכלול אלימות מילולית ופיזית, ונדליזם, הסתה לגזענות, ואף רצח. פשע השנאה נבדל מפשעים אחרים בגלל הקשרו החברתי המכליל, ובגלל היותו קשור לסטטוס שיוכי (להבדיל מסטטוס הישגי), ולעיתים קרובות נתפס כחמור יותר. פשע שנאה נפוץ הוא פשע על רקע גזעני.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוגרום קיילצה: הבניין ברחוב פלנטי 7, בו נטבחו 40 יהודים, כשנה לאחר תום השואה. קיילצה, פולין, 1946.
קברי קורבנות טבח סרברניצה בו נרצחו כ-8,000 גברים בוסנים. בוסניה והרצגובינה, 1995.

המודעות לפשעי שנאה גברה עם השנים, אך התופעה עצמה איננה חדשה. פשעי שנאה התקיימו משחר ההיסטוריה והיוו גורם חשוב בעיצובה. בין הדוגמאות ההיסטוריות: רדיפת יהודים בעת העתיקה ובימי הביניים, רצח העם הארמני ושואת העם היהודי. למרות פשעי העבר התופעה אינה פוסקת. כך, למשל, בשנים האחרונות התרחשו הטיהור האתני המכונה טבח סרברניצה שבבוסניה, וכן רצח העם ברואנדה. פשעי שנאה עיצבו, ולעיתים אף הגדירו, את ההיסטוריה האנושית.

בארצות הברית, שבה התבצע מחקר רב על אודות פשעי שנאה המתרחשים בתחומה, נמצא שהגורמים למרבית פשעי השנאה הן דעות קדומות על בסיס נטייה מינית וגזע.

במאה ה-17, כאשר החלה ההתיישבות המאסיבית של אירופים ב"עולם החדש", היוו האינדיאנים מטרה לרדיפות, להשפלות ולאלימות מצד הכובש האירופאי. פשעי שנאה אופייניים בארצות הברית של המאה העשרים היו מקרי לינץ' באפרו-אמריקאים, שריפת צלבים על מנת לגרש משפחות שחורות משכונות "לבנות", פגיעה בהומואים, לסביות וטראנסג'נדרים, והשחתת בתי עלמין ובתי כנסת של יהודים.[1]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחודיות פשע השנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמות פשעי השנאה עשויה להיראות קטנה ביחס לסוגי פשעים אחרים. לדוגמה, 11 מקרי רצח מתוך 24,526 מעשי הרצח שאירעו במהלך שנת 1993 בארצות הברית, ו-13 מקרי אונס מתוך 104,806 מקרי האונס באותה שנה, הוגדרו כפשעי שנאה.

למרות כמותם הקטנה, באופן יחסי, נהוג להתייחס לפשעי שנאה בחומרה רבה. פשעי השנאה נחשבים כפוגעים לא רק בקורבן הישיר, אלא בכל אחד מחברי קבוצת המיעוט שהקורבן השתייך אליה. פשע שנאה עלול להגביר מערכות יחסים עכורות בין מגזרים בחברה. מקרה של קיצוני אחד עלול ליצור לגיטימציה ולהוות גורם מדרבן לקיצונים אחרים לפגיעה בחברים אחרים בקבוצת המיעוט. לכן, מעבר לפגיעת הפשע בפרט, שהיא חמורה כעילות פשע דומות שאינן פשע שנאה, פשעי שנאה מהווים סיכון חברתי ופסיכולוגי הרה אסון למדינה. בעקיפין, פוגעים פשעי השנאה באושיות המדינה כמדינת כל אזרחיה, ולכן בכל אוכלוסיית המדינה.

יש דמיון בין פשע שנאה לבין טרור. ההבחנה בין פשע שנאה לבין פעילות טרור נובעת מכך שטרור הוא פעילות אלימה נגד אזרחים לשם השגת מטרות פוליטיות-חברתיות. מטרת הטרור היא לגרום לשינוי במדיניות ממשלתית. לפשע שנאה אין בהכרח מטרה פוליטית מוגדרת.

הפעלת אלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד ממאפייני פשעי השנאה הוא הפעלת האלימות. בפשעי שנאה מעורבים ונדליזם והרס ברמות גבוהות במיוחד, אף כאשר עניינם בגנבת רכוש. לפי מחקרים שונים[2] בפשעי שנאה אלימים, מופעלות לעיתים קרובות רמות גבוהות ביותר של אלימות, ביחס לסוגי פשעים אלימים על בסיס אישי. ככלל, בפשעי שנאה קיימת סבירות גבוהה לאיום ופגיעה פיזיים. מחצית מהקורבנות של פשעי שנאה נפגעים פיזית, והצורך באשפוז קיים אצל קורבנות פשעי שנאה פי שלושה יותר מאשר בקרב קורבנות של פשעים אחרים.

ייתכן כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שאת פשעי השנאה מבצעים, לעיתים קרובות, שני פוגעים או יותר, כאשר הלחץ החברתי מהווה גורם מדרבן לקבוצה. בנוסף, במרבית המקרים של פשעי שנאה, הפוגעים חמושים ומצוידים, ואילו הקורבנות חסרים כלי נשק כדי להגן על עצמם.

בניגוד לקורבנות שהפשע נעשה באזור מגוריהם או במקום עבודתם של הפוגעים, הרי שבמקרים רבים משקיעים הפוגעים זמן, כסף ומשאבים על מנת להגיע לאזור היעד ולבצע את הפשע, כהמשך לתהליך מקדים של ליבוי השנאה.

מצוקה נפשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיין נוסף של פשעי שנאה הוא המצוקה הנפשית המתמשכת שממנה סובלים הקורבנות. לפי מחקרים שונים, קורבנות של פשעי שנאה עלולים לחוות דחק ומצוקה פסיכולוגית, כדוגמת הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), חרדה ודיכאון, יותר מאשר קורבנות של פשעים אחרים.

קורבנות פשעי שנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבנות פשעי השנאה הם לרוב בני מיעוטים אתניים ודתיים, הומואים, לסביות וטראנסג'נדרים ואנשים עם מוגבלות פיזית או נפשית. פשע השנאה נבדל מפשעים אחרים בגלל הקשרו החברתי המכליל. לעיתים קרובות פשע השנאה נתפס כחמור יותר מפעולות פשע דומות שאינן על רקע שנאה, בשל היותו קשור לסטטוס שיוכי, להבדיל מסטטוס הישגי. פשע שנאה נפוץ הוא פשע על רקע גזעני.[3]

נוֹאֵל מרטין, בריטי יליד ג'מייקה. בשנת 1997, בעת שעבד כפועל בניין בגרמניה, הותקף באכזריות בידי ניאו נאצים בגלל עורו השחום. הוא נפגע קשות בראשו ובעמוד השדרה, נותר משותק בארבע הגפיים, ונזקק לעזרה של 24 שעות ביממה.

בארצות הברית, קבוצת האפרו-אמריקאים, הנחשבת כקבוצת המיעוט הגדולה ביותר, הם באופן מובהק הקורבנות השכיחים ביותר של פשעי שנאה. מתוך 8,000 פשעי שנאה שדווחו בשנת 1995, כ-3,000 מקרים הופנו כלפי אפרו-אמריקאים.

אוכלוסיית המיעוט השנייה בגודלה המהווה קורבן לפשעי שנאה היא אוכלוסיית ההומואים, לסביות וטרנסג'נדרים. הדעות הקדומות הקיימות בחברה, בעיקר מצד גורמי דת שונים, משפיעות עדיין על אי קבלת ההומוסקסואליות במקומות רבים בעולם. כתוצאה מכך, רבים מהקורבנות של פשעי שנאה כלפי אוכלוסיית הלהט"בים אינם מדווחים לרשויות על האלימות שהופנתה נגדם.[4]

כמו כן נפגעים מפשעי שנאה, בהיקף קטן יותר, הם יהודים, מוסלמים, ואמריקאים ממוצא אסייתי.

כמות פשעי השנאה אינה קשורה בהכרח בשינויים דמוגרפיים. אף על פי שמספר היהודים בארצות הברית נותר בלא שינוי משמעותי במשך שנים רבות, ומספרם קטן ממספר המוסלמים בארצות הברית, שעלה משמעותית לאחרונה, עדיין מהווים יהודים אמריקאים מטרה לפשעי שנאה פי שבעה יותר ממוסלמים. לפי דו"ח הבולשת הפדרלית בארצות הברית (FBI) משנת 2005, מתוך 1,314 עבירות שהיו ממניעים של הסתה דתית, 69 אחוז היו כלפי אנשים או מוסדות יהודיים, בעוד 11 אחוז היו כלפי אנשים או מוסדות מוסלמיים.[5]

עברייני פשעי השנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב פשעי השנאה מבוצעים על ידי אנשים ללא עבר פלילי, שרובם אינם חברים בארגוני שנאה וגזענות ממוסדים. המאפיין הסטטיסטי המובהק היחיד של מבצע פשע שנאה הוא היותו גבר בשנות העשרים לחייו.[6]

מאפיין נוסף של העבריינים הוא חשש להימצאות בקרבה מאיימת. נמצא לעיתים קרובות, שהעבריינים המבצעים את פשעי השנאה נמצאים במצב של קרבה מאיימת, מבחינתם, כלפי הקורבנות. במחקרים שונים[7] נמצא כי התוקפים קבוצות מיעוט על רקע גזעני, תופסים עצמם כנתונים במצוקה, כלכלית או אחרת, או בנחיתות חברתית ומעמדית, ביחס לחברה הכללית. אותם עבריינים, הנראים לכאורה קרובים במאפייניהם למאפייני הקורבנות, עשויים להימצא במצב של איום פנימי, ומאמינים כי מצוקתם נובעת מקיומה של קבוצת המיעוט. בקרב עבריינים שתקפו הומואים, לעיתים קרובות ניתן היה למצוא במחקרים דווקא נטיות הומוסקסואליות לטנטיות (סמויות), שהמלחמה הפנימית בהן והאיום הפנימי שהציבו בנפשם של התוקפים, עודדו את התוקפנות כלפי הקורבנות.

מאפיין כללי נוסף אצל מבצעי פשעי השנאה הוא גזענות וחוסר סובלנות.[8] נמצא כי ראייתם של מבצעי פשעי השנאה היא לרוב צרת אופקים ואינה סובלנית כלפי עמדות ודעות אחרות, גם בתחומים השונים מתחומי המושא של פשע השנאה. עבריינים שביצעו פשעי שנאה גדלים לרוב בבתים שבהם הייתה מקובלת אווירה גזענית ולא סובלנית. לא נמצא קשר בין רמת הדתיות של העבריינים לבין ביצוע העבירות, גם בעבירות שבהן איסורי הדת הם המניעים המוצהרים לאלימות ולפשעי השנאה, כמו בפשעים הנעשים נגד הומואים. בנוסף, נמצא כי בין העבריינים של פשעי השנאה, 60% חוו, לפי עדותם, התעללות פיזית בעבר, ו-20% היו בטיפול פסיכיאטרי.[8]

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים רבים יכולים ליצור אקלים חברתי, שבו אנשים המוכוונים על ידי שנאה ודעות קדומות, נוקטים בפעולות פליליות.

ליאו פרנק
ליאו פרנק
ליאו פרנק, 1884-1915, יהודי אמיד בן 31, שניהל בית חרושת וריצה עונש מאסר, נגרר על ידי המון אנטישמי מחצר בית הכלא. נרצח במעשה לינץ' כיהודי. ארצות הברית, 1915.

בין הגורמים המוכרים כיום כמגבירים את התופעה:

  • תנאים של עוני או של חוסר ודאות כלכלית
  • קיומם של סטריאוטיפים גזעניים בתרבות הפופולרית, כדוגמת סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה
  • מתן לגיטימציה להטפות ולדו-שיח מעורר שנאה באמצעי תקשורת, ובעצרות פוליטיות או דתיות.
  • שימוש בשפה מכלילה בעלת קודים גזעניים.

משנוצר אקלים של שנאה חברתית לקבוצת מיעוט, מקרים של קיצונים יחידים עלולים להצית תבערה, ולהוביל לגל מתפשט של פשעי שנאה ברמה מילולית או פיזית, שקשה יהיה לעצרו.

מחקרים שנעשו בארצות הברית מצביעים על כך שאוכלוסיית מיעוטים גדולה "לא לבנה", בצירוף עם הפרדה קהילתית בין "לא לבנים" ל"לבנים", תורמת להגברת פעולות גזעניות כדוגמת פשעי שנאה.

מת'יו שפרד
מת'יו שפרד
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
מת'יו שפרד, 1976-1998, קורבן פשע שנאה, היה סטודנט אמריקאי ופעיל זכויות אדם. באוקטובר 1998 הוא הוכה בכל חלקי גופו, נקשר לגדר וגסס משך כ-18 שעות בקור עז. הסיבה לרצח, כפי שנקבעה בבית המשפט: היותו הומוסקסואל.

היחס החברתי כלפי פשעי השנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס החברתי אל הקורבן ואל מבצע הפשע ממזג בתוכו שני ייחוסים מנוגדים. מצד אחד, קיימת האשמת הקורבן, הנובעת מסטיגמה כלפי קבוצות המיעוטים. מצד שני, קיימת בחברה אמפתיה כלפי הקורבן, הנובעת מרחמים, מצער, או מהזדהות עם מצבו של המיעוט ושל האינדיבידואל כמייצג שלו. במחקר שנערך בקרב תלמידי קולג' בארצות הברית והתפרסם ב-2006, נמצא שהנחקרים גילו מידה רבה של אמפתיה כלפי קורבנות פשעי השנאה, ומידה רבה של האשמה כלפי מבצעי הפשעים. עוד נמצא, כי קורבנות של פשעי שנאה על רקע אתני הם הזוכים למידה הרבה ביותר של אמפתיה; זאת, למשל, ביחס לקורבנות על רקע פשע שנאה הומוסקסואלי. כמו כן נמצא כי בפשעי שנאה על רקע אתני זוכים קורבנות אפרו-אמריקאים למידה רבה יותר של אמפתיה ומידה פחותה יותר של אשמה, ביחס לקורבנות "לבנים".[9]

שנאה חברתית וקרבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרגשות אחרים, גם רגש של שנאה מחייב לכאורה קרבה מסוימת, חברתית או פסיכולוגית, בין בעל הרגש לבין מושאו.[10] יש חשיבות לקרבה ברגשות כמו אהבה וכעס. על מנת לאהוב אדם או קבוצה יש צורך בקרבה מסוימת אליהם, המביאה להזדהות או לחיבה. גם על מנת לכעוס על אדם או על קבוצה יש צורך בקרבה אליהם; אלא שכשמדובר ברגש של כעס, הקרבה לאדם או לקבוצה וקיומן של ציפיות מהם, יביאו דווקא להגברת הכעס.

בניגוד לרגשות של אהבה וכעס, השנאה כוללת לכאורה את הרצון להתרחק ממושא הרגש. שנאה איננה מתעוררת כלפי מישהו שזר לחלוטין עבור הפרט, ואין לו כל מגע, פיזי או פסיכולוגי, עמו. כאשר הרצון להתרחק ממושא השנאה מוגשם, הרי (לכאורה) אין שום סיבה שהשנאה תתעורר. ההסבר לסתירה בין קיומו של רגש השנאה, המחייב מידה מסוימת של קרבה, לבין ההתרחקות הנובעת מעצם השנאה, מוסבר בקושי להתרחק, למרות רצון הפרט. השנאה מתעוררת כלפי מישהו שהפרט רוצה להרחיקו מחייו, פיזית או פסיכולוגית, אך אינו יכול. לפי בן זאב (1997),[11] עומדת ביסוד השנאה שאיפה, שאינה ניתנת להגשמה, להרחקתו של מושא הרגש. ככל שהקירבה גדולה ומשמעותית יותר, כך הבעייתיות שביסוד השנאה מחריפה, דבר המגביר את עוצמתה של השנאה.

אימות לעמדה זו ניתן למצוא למשל במחקר בתחום ההומופוביה שפורסם באוניברסיטת ג'ורג'יה[12] בשנת 1996. במחקר נבדקה רמת ההיגדים בתחום הסובלנות כלפי הומוסקסואליות אצל גברים שהכריזו על עצמם כ"הטרוסקסואליים", ובהמשך נבדקה רמת העוררות המינית שלהם כלפי תמונות וסרטונים בעלי גוון ארוטי. המחקר אישש באופן מובהק כי הגברים, ההטרוסקסואליים לטענתם, בעלי הצהרות השנאה ההומופוביות ביותר, היו גם אלה שגילו עוררות מינית רבה יותר כאשר הוקרנה בפניהם אירוטיקה בעלת גוון הומוארוטי.[13][14]

קושי נוסף בהנחת הקרבה, הוא ביסוד השלילה הכוללת והדעות הקדומות המכלילות, המהוות חלק ממאפייני השנאה. שלילה כוללת ודעות קדומות נובעות דווקא מהכרה שטחית ורחוקה של האדם או של הקבוצה, שיופחתו במקרה של קרבה והיכרות מעמיקה.

שנאה בכלל, ושנאה חברתית בפרט, מאופיינים לפיכך בקרבה כלשהי, אך בדרך כלל בקרבה שאינה רבה מדי. המונח "שנאת זרים" אינו מתייחס לאנשים שהם זרים לחלוטין, אלא לאנשים שהיו זרים ונעשו קרובים, פסיכולוגית, חברתית או פיזית. מדובר בקרבה שהיא מספיק גדולה כדי להשפיע על מהלך החיים, אך אינה קרובה דיה במידה שתאפשר היכרות עמוקה והפחתת הדעות הקדומות. מאחר שביסוד השנאה מצויים חוסר סובלנות קיצוני והתנגדות לשונוּת, הרי שנוצר מרחק פסיכולוגי משמעותי. הסתירה בין המרחק הפסיכולוגי לבין הקרבה הקיימת, והיעדר היכולת להרחיק או "לשנות" את מושא השנאה, הם הגורמים לאלימות, ובמקרים קיצוניים אף לרצון להרוג את מושאי השנאה, הקבוצה או האדם.

דוגמה לסוגיית הקרבה ניתן למצוא במחקרם של טמקין וינאי (1988).[15] הם עסקו במכתבי שנאה שנשלחו לפוליטיקאים ישראלים בשנות השמונים של המאה ה-20, כמבטאים תוקפנות מילולית הבאה במקום תוקפנות פיזית שהיא בלתי אפשרית. במכתבי שנאה הנשלחים לפוליטיקאים יכולים לבוא לידי ביטוי הרצון לפגוע בהם פיזית או אף להורגם, ולעיתים גם איום להוציא את היריב מהמחנה הלגיטימי ולהחשיבו כאויב חיצוני, ובכך להרחיק לכאורה את מושא השנאה. במחקרם של טמקין וינאי נמצא כי מרבית מכתבי השנאה הפוליטיים בישראל נשלחו מצד גורמי ימין קיצוניים אל אנשי התנועה לזכויות האזרח, ובעיקר לאנשי השמאל הפוליטי שולמית אלוני ויוסי שריד. לעומת זאת, אל המפלגה הקומוניסטית הישראלית והמפלגות הערביות, המייצגות עמדות שמאל קיצוניות יותר, כמעט ולא נשלחו מכתבי שנאה פוליטיים. ההסבר לכך הוא שמפלגות אלה, שרוב מצביעיהן וחלק מחבריהן הם ערבים ישראלים, נתפסות כמפלגות שכבר יצאו מהמחנה הציוני, ובתור שכאלה המרחק מהן רב וקיומן פחות בעייתי. לעומת זאת, התנועה לזכויות האזרח מעוגנת במחנה הציוני, ואף על פי כן עמדותיה נראות לאנשי הימין הקיצוני שכתבו את מכתבי השנאה כמסכנות את עצם קיום המדינה. דווקא הקרבה, שלא ניתן לבטלה, גורמת להעצמת השנאה. במכתבי השנאה נדרשו המכותבים "לחזור למוטב", או אויימו בהרחקתם מהמחנה הציוני, או בפגיעה פיזית בהם.

התמודדות עם פשעי שנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הדרכים למנוע פשעי שנאה היא חינוך והסברה לסובלנות כלפי בני אדם ולקבלת השונה והחלש כבר מגיל צעיר, כמו גם יצירת מסגרות שבהם יוכלו בני אדם מכל הסוגים לחיות יחד בשלום.

הוגה הדעות אלבר ממי, בספרו "הגזענות", דן בגזענות ובפשעי שנאה, ומציע מספר דרכים בהן יכולה החברה להתמודד איתם. הצעותיו כוללות:

  • חינוך מתמיד: החל מגיל צעיר ולכל אורך החיים. על חינוך זה ללמד את הילדים, וכן את המבוגרים, שלא רק שאין לפחד מהשונה, אלא מותר אף ליהנות ממנו; שאהבה אמיתית של הזולת אין פירושה "לאהוב את דמותך שלך", אלא גם את מה ששייך לזולתך, ואת שונוּתו ממך.
  • שינוי מדיניות בציבור: החינוך והתרבות מקורם הן בגורמי השלטון, בבעלי ההון, בבעלי הסמכויות; והן בציבור הרחב. מכיוון ש"השנאה מזינה את השנאה", ומכיוון שלבעלי הזכויות היתרות תמיד יש אינטרס לשמר את המצב הקיים, שינוי כזה אינו קל. מדיניות הציבור בנויה על שני מרכיבים: דעות ופעולות. יש צורך להתמודד עם שניהם. הדרך לשנות דעות קיימות, לפי ממי, היא להעמיד כנגדן דעות מנוגדות, הקוראות להפחתה של ניצול האחר ושל הפגיעה בזכויותיו.
  • ענישה: ממי קורא להגברת הענישה על פשעי שנאה, כגורם שיוכל לפעול להפחתתם.

פשעי שנאה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתייחסות לפשעי שנאה בחוק העונשין הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004 תוקן חוק העונשין בישראל, ונקבע בו כי:

העובר עבירה מתוך מניע של גזענות או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטייה מינית או היותם עובדים זרים, דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר.

— חוק העונשין, סעיף 144ו', עבירות שנאה (נסיבה מחמירה, תיקון: תשס"ה)

כך לדוגמה, נגד קבוצת חיילים מחיל הים, שבחודש יולי 2008 תקפו קבוצת דרוזים בצעקות "ערבים חייבים למות",[16] הוגש לבית דין צבאי כתב אישום חמור שבו הואשמו בתקיפה שהיא גם "פשע שנאה".

פשעי שנאה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פשעי שנאה על רקע לאומני[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסכסוך הישראלי-ערבי התקיימו בישראל מקרים רבים של טרור ופעילויות אלימות בעלות אופי של פשעי שנאה. טרור פלסטיני הוא טרור המבוצע על ידי פרטים או ארגונים פלסטינים. רוב הטרור הפלסטיני מופנה נגד יהודים, ישראלים או נגד מטרות יהודיות בארץ ישראל ומחוצה לה וכן נגד תושבים או תיירים בישראל. חלק מהטרור הפלסטיני מופנה גם כלפי ערבים ואף כנגד הפלסטינים עצמם.

מנגד מתחוללים אירועים של טרור יהודי בהם יהודים פגעו בערבים. חלק ממבצעי פשעי השנאה הם טרוריסטים בודדים וחלקם פועלים במסגרת התארגנות מוקדמת של מספר אנשים.

ישנם מקרים בהם יהודים פגעו ביהודים כתוצאה מחילוקי דעות על רקע פוליטי או לאומני (כמו רצח אמיל גרינצווייג ורצח יצחק רבין).

נהוג לראות בלינץ', שנעשה על ידי אזרחים, ביטוי בולט לפשע שנאה כשבישראל התרחשו מספר מקרים כאלו:

החל מהעשור השני של המאה ה-21 התרבו התלונות של נהגי אוטובוס ערבים על אלימות נגדם על רקע לאומני מצד נוסעים שכללה קללות לצד אלימות פיזית[17][18][19][20][21][22]

פשעי שנאה נגד הקהילה הגאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הומופוביה בישראל

פשעי שנאה בוצעו נגד הקהילה הגאה בישראל.

במשך השנים נתגלו ניסיונות נוספים שלא בוצעו. בשנת 2006 נתגלה מטען חבלה בעלי שאליו הוצמד שלט ובו נכתב: "סדומאים החוצה",[26] חלוקת מנשרים בשכונות החרדיות בירושלים שקוראים לרצח הומוסקסואלים, ועוד.

האגודה למען הלהט"ב בישראל דווחה על עלייה בהיקף פשעי השנאה והאלימות כלפי חברי הקהילה ב-2023 שכוללים הטרדות מילוליות ופגיעות פיזיות[27][28]

לטענת אנשי הקהילה הגאה תופעות של אלימות כנגד אנשי הקהילה מקבלות עידוד ממנהיגי ציבור שרבים מהם רבנים במגזר הדתי חרדי המבססים את התנגדותם לקהילה הגאה על פרשנות לפסוקים במקורות.[29][30][31]

פשעי שנאה מגדריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פשעי שנאה מגדריים מתבטאים לרוב באלימות נגד נשים ("אלימות מגדרית") שיכולה לכלול תופעות כמו אלימות פיזית, אונס, הטרדה מינית, פורנוגרפיה, רצח על רקע חילול כבוד המשפחה, זנות, סחר בנשים, יחס מבזה ברשתות החברתיות ועוד. הצהרת האו"ם בדבר אלימות נגד נשים קובעת ש"אלימות נגד נשים היא ביטוי ליחסי כוח בלתי שוויוניים היסטוריים בין גברים ונשים. אלימות נגד נשים היא אחד המנגנונים החברתיים שבאמצעותם נשים נאלצות לשאת תפקיד כפוף בהשוואה לגברים"[דרוש מקור: [http://www.un-documents.net/a48r104.htm הצהרת האו"ם נגד אלימות נשים], באתר האו"ם, 20 בדצמבר 1993] (אנ').

על אף שהצהירה שתעשה זאת, ישראל לא חתמה על אמנת איסטנבול שנועדה לסייע למדינות להתמודד עם אלימות נגד נשים. רבים קושרים פשעי שנאה מגדריים למשטר הפטריארכלי הנפוץ עדיין בעולם שמהותו היא הכפפת נשים לשלטון הגברים, שליטה ופיקוח ממוסדים. בהקשר של אלימות נגד נשים בישראל הסטטיסטיקה מצביעה על כך שמאז 2000 כ-20 נשים נרצחות מדי שנה על רקע פשעי שנאה. בין המקרים שהתפרסמו בישראל ניתן למנות את רצח נועה אייל, רצח דנה בנט, רצח ורדית בקרקנוט, נסיון הרצח של שירה איסקוב, רצח מיכל סלה, רצח מיכל אלירז, רצח עינב רוגל ועוד.

פשעי שנאה כנגד מחפשי עבודה ומבקשי מקלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל נרשמו מספר מקרי אלימות בעלי מאפיינים של פשע שנאה, נגד מסתננים מאפריקה בישראל. ובהם ניסיון רצח בדקירה של תינוקת שחורה, רצח של מסתנן אריתראי בן 40 בפתח תקווה על ידי קבוצת צעירים, ניסיונות הצתה בתל אביב ובירושלים של בתים בהם גרו מסתננים ומקרי אלימות המונית נגד מסתננים.[32][33][34][35]חבורת נערים מתל אביב הואשמו כי תקפו מסתננים עקב מניעים גזעניים באמצעות גז מדמיע, קרשים ואלות, שדדו מסתננים ופרצו לחנויות.[36][37]

נטען שהאלימות נגד המסתננים נתמכת על ידי אישי ציבור כמו אמירתה של מירי רגב ש"המסתננים הם סרטן בגופה של ישראל".[38][39]

לפי מוקד הסיוע לעובדים זרים החל מ-2012 קיימת עליה בפשעי שנאה כנגד המסתננים לישראל במיוחד בריכוזים שלהם בדרום תל אביב ובאילת.[40][41]

פשעי שנאה על רקע דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היותה של ישראל מרכז לשלוש דתות (יהדות, נצרות ואסלאם) טומן בחובו פוטנציאל לקונפליקטים הן בהקשר של "תביעות בעלות" על אתרים הקדושים ליותר מדת אחת (כמו במקרים של הר הבית, מערת המכפלה, הר ציון ועוד) והן במקרים בהם מאמינים מאמצים פסקי הלכה הפוסלים דתות אחרות. בשלושת הדתות קיימים פסקי הלכה השוללים מאמיני דתות אחרים ועל אף שנקבעו לפני שנים רבות יש המאמצים אותם גם לימינו וקוראים לנהוג על פיהם:

  • ביהדות מופיעים פסקי הלכה כנגד עבודה זרה כמו בספר דברים שם נאמר: ”אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם; אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא” (יב', ב). דברים ברוח דומה ניתן למצוא אצל הרמב"ם שטען שהמטרה הראשונית של כל התורה היא לעקור את עבודת האלים הזרים ולמחות את עקבותיה וכל הקשור לה.
  • באסלאם נקבעה תקנת הג'יהאד שהיא מלחמה לצורך המרת דת ומתבססת על הפסוק "הרגו את המְשַתפים בכל מקום אשר בו תמצאום" (סורה 9, פסוק 5, תרגום אורי רובין). פסוק זה נקרא "פסוק החרב" (בערבית: آية السيف) ו"המְשַתפים" המוזכרים בו הם עובדי-אלילים לא-מוסלמים, כלומר שאינם יהודים או נוצרים.
  • הנצרות, במקורה, לא הייתה דת סובלנית כלפי דתות אחרות ופסקי הלכה של ראשי הכנסייה ציוו לפגוע בכופרים. פשעי שנאה רבים התחוללו בעולם על רקע רדיפה של נוצרים אחרי מי שלדעת ראשי הכנסייה הינם כופרים בדת. בין השאר ניתן לציין את הפוגרומים, פעולות האינקוויזיציה, רדיפת הפרוטסטנטים, מסעי הצלב, כפיית המרת דת ועוד. במאה ה-20 הפסיקה הכנסייה לרדוף אחרי בני דתות אחרות. בישראל מהווים הנוצרים מיעוט ומועטים המקרים של פשעי שנאה כנגד בני דתות אחרים.

פשעי שנאה על רקע דתי של יהודים נגד נוצרים
לאורך תקופה ארוכה התפרסמו מקרי התנכלות ופשעי שנאה כנגד אתרים נוצרים בישראל ׁ(בעיקר ידי קיצונים יהודים). בין השאר ניתן לציין את:

גורמים בכנסייה הנוצרית מציינים שעם מינוי ממשלת ישראל השלושים ושבע, בדצמבר 2022, התגברו אירועי הפגיעה במוסדות נוצריים (כולל בתי קברות נוצריים) ובאנשי דת. נטען שהתופעה בולטת במיוחד בירושלים[44][45] בה, בנוסף לפגיעה במוסדות דת נוצריים והכאת אנשי דת, תועדו מקרים של יריקה על אנשי דת נוצרים ובפתחי כנסיות[46][47][48][49].

ב-2023 ייסדה מומחית לנצרות, יסכה הרני, את "מרכז נתונים לחופש הדת לתיעוד התקפות אנטי נוצריות" (RFDC - Religious Freedom Data Center for documenting anti-Christian attacks) המתעד התנכלויות לנוצרים (במיוחד בירושלים). מרכז זה אכן מאשש את המידע על העלייה בהיקף הפגיעה בנוצרים ב-2023 כשלפי הדו"ח ב-2022 דווח על שבע תלונות על פגיעות באנשי דת בירושלים לעומת עשרות תלונות על מקרים כאלו ב-2023 (20 תלונות רק בחודש יולי)[50].

אחד הגופים המקדמים מאבק בארגונים דתיים לא יהודים הוא להב"ה – למניעת התבוללות בארץ הקודש שמנהלו, בנצי גופשטיין, הביע תמיכה בפגיעה במוסדות דת נוצריים[51]. מספר גורמים דתיים הצדיקו יריקה על נוצרים בטענה שזהו מנהג יהודי עתיק[52].

בכירים במשטרה ובעיריית ירושלים גינו את תופעת היריקות והבטיחו לפעול נגדה אך ביוני 2023 דווח שבכירים בעיריית ירושלים (וביניהם ראש העיר משה ליאון, סגנו אריה קינג והרב הראשי הספרדי של ירושלים שלמה משה עמאר) הפעילו לחץ לביטול ועידה שתוכננה להתקיים בירושלים בנושא "מדוע יהודים יורקים על גויים?". בין הנושאים שהיו על הפרק היו האלימות נגד נוצרים ושאלת ההיתר שנותנים רבנים לירוק לעבר נוצרים.[53]

בבדיקה שהתייחסה לתלונות שהוגשו לפני 2021, בנושא אלימות נגד נוצרים, נמצא שהתיקים של רוב פשעי השנאה שדווחו למשטרה נסגרו בעילת "עבריין לא נודע".[54]. באוקטובר 2023, לאור ההחמרה בתופעת הפגיעות בנוצרים ותשומת הלב העולמית שהופנתה לירושלים בנושא, יצאו גורמים בכירים כנגד התופעה[55][56] והמשטרה הביעה תמיכה בנוצרים[57] והחלה במעצר יורקים תוך שימוש במערכת המצלמות במעגל סגור "מבט 2000" ועל ידי התחפשות לאנשי דת נוצרים.[58][59]

פשעי שנאה על רקע דתי של יהודים נגד מוסלמים
מסגדים משמשים, במקרים רבים, יעד לפשעי שנאה של יהודים כנגד מוסלמים. בין השאר נרשמו פגיעות במסגדים בדיר דיבוואן[60], דיר מאליכ[61], כפר עקרבה[62], פורדיס[63], אום אל פאחם[64][65], ירושלים[66][67][68], כפר שקבא (לייד רמאללה)[66] (מקור), גוש חלב[69] ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פשע שנאה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך מזכר של משרד המשפטים האמריקאי, סיכום והנחיות בעניין פשעי שנאה.
  2. ^ Mark Sherry, Don't Ask, Tell or Respond: Silent Acceptance of Disability Hate Crimes
  3. ^ types of assault - hate crimes, באתר המרכז האמריקאי לנפגעי תקיפה מינית, גילוי עריות והתעללות
  4. ^ רן הלחמי, קורבנות ההומופוביה נשארים בארון, באתר nrg‏, 16 באוגוסט 2006
  5. ^ American Jews top hate-crime targets, wotld daily net, 26/10/06
  6. ^ כמפורט במאמרו של קלינה (2002):
    Kellina M. Craig. 2002. "Examining hate-motivated aggression: a review of the social psychological literature on hate crimes as a distinct form of aggression". Aggression and Violent Behavior. Volume 7, Issue 1, January-February 2002, Pages 85-101
  7. ^ לפי אלבר ממי, "הגזענות", הוצאת כרמל, 1998
  8. ^ 1 2 Kellina M. Craig. 2002. "Examining hate-motivated aggression: a review of the social psychological literature on hate crimes as a distinct form of aggression". Aggression and Violent Behavior. Volume 7, Issue 1, January-February 2002, Pages 85-101
  9. ^ Christopher J Lyons. 2006. "Stigma or Sympathy? Attributions of Fault to Hate Crime Victims and Offenders", Social Psychology Quarterly. Vol.69: 39-59
  10. ^ תקצור הפרק "שינאה וקרבה", בתוך המאמר על טיבעה של שנאה, מאת אהרון בן זאב; בתוך: בן זאב אבינועם (עורך), שנאה, הוצאת זמורה-ביתן, 1997.
  11. ^ שם, עמ' 26
  12. ^ Henry E. Adams, Ph.D., Lester W. Wright, Jr., Ph.D. and Bethany A. Lohr, 'Is Homophobia Associated With Homosexual Arousal?', University of Georgia, in Journal of Abnormal Psychology, Vol. 105, No. 3, pp 440-445.
  13. ^ דני זאק, ‏מחקר: ההומופובים הגדולים ביותר נמשכים לבני מינם, באתר ‏מאקו‏, 9 באפריל 2012
  14. ^ תקציר המחקר, המחלקה לפסיכולוגיה, אונ' ג'ורג'יה, 1996
  15. ^ Temkin B. & Yanay N. (1988) "'I shot them with words' :An An analaysis of political hate-letters. British Journal of Political Science, 18. p 467-483
  16. ^ חנן גרינברג, אישום: חיילים תקפו וצעקו "ערבים חייבים למות", באתר ynet, 1 באוגוסט 2008
  17. ^ אודי עציון, 40% מנהגי האוטובוסים הותקפו פיזית ב-2020, באתר כלכליסט, 24 בינואר 2021
  18. ^ אתר למנויים בלבד יפעת ראובן, "מקללים אותי שערבי טוב הוא ערבי מת": שני נהגי אוטובוס הותקפו בירושלים בשבוע האחרון, באתר TheMarker‏, 20 ביוני 2023
  19. ^ יניב בר אילן, הקשר בין הפרטה לגזענות: המקרה של נהגי האוטובוס הערבים, באתר "שיחה מקומית", 4 ביולי 2019
  20. ^ אתר למנויים בלבד ג'קי חורי, נהג אוטובוס מכפר קאסם התלונן כי שלושה צעירים יהודים ריססו אותו בגז פלפל, באתר הארץ, 23 במאי 2018
  21. ^ קובי ברקת, נהג אוטובוס ערבי הותקף: "רציתי לצאת משם בחיים", באתר "בחדרי חרדים", 23 בנובמבר 2022
  22. ^ אתר למנויים בלבד אלי אשכנזי, נוסעים ביבנאל היכו נהג אוטובוס ערבי, איש מ–40 האחרים לא התערב, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2013
  23. ^ הלה בר חיים, שקשקנו מפחד: אדם רוסו משחזר את הדקירה במצעד הגאווה, באתר "nrg ירושלים", 19 באוגוסט 2009
  24. ^ אמרי לוי סדן‏, מאסר עולם ו-31 שנים נגזרו על הרוצח במצעד הגאווה ישי שליסל, באתר וואלה!‏, 26 ביוני 2016
  25. ^ תפ"ח 44503/08/15 – מדינת ישראל נגד ישי שליסל, באתר verdicts.co.il, ‏19 באפריל 2016
  26. ^ מטען עם הכיתוב "סדומאים החוצה" התגלה בהתנחלות עלי, באתר ynet, 2 בנובמבר 2006
  27. ^ יובל בגנו, ‏"ניפצו חלון, זרקו פחות וקיללו": גל אלימות מדאיג נגד הקהילה הגאה, באתר מעריב אונליין, 3 במאי 2023
  28. ^ הדר גיל-עד, שיא בדיווחים על אלימות נגד להט"ב - וגם באפליה בבתי עסק, באתר ynet, 19 במרץ 2023
  29. ^ אמיר אלון, "צריך להרוג אותם": בכל דקה וחצי - פוסט ברשת נגד הקהילה הגאה, באתר ynet, 7 ביוני 2018
  30. ^ הדר גיל-עד, דו"ח: בכל 3 שעות מתרחשת תקיפה להט"בופובית בישראל, באתר ynet, 22 בפברואר 2021
  31. ^ הדר גיל-עד, שיא בדיווחים על אלימות נגד להט"ב - וגם באפליה בבתי עסק, באתר ynet, 19 במרץ 2023
  32. ^ מור שמעוני‏, בקבוקי תבערה הושלכו לעבר בתי פליטים בתל אביב, באתר וואלה!‏, 27 באפריל 2012
  33. ^ עומרי אפרים, דירה ובה זרים הוצתה בירושלים: ארבעה נפגעו, באתר ynet, 4 ביוני 2012
  34. ^ נעמה כהן פרידמן, השופט נגד הפרקליטות: האשמתם כדי ללחוץ?, באתר ynet, 17 בפברואר 2013
  35. ^ פוראת נסאר תמיר סטיינמן, ‏תושבי כפר מנדא גירשו את הסודנים באלימות, באתר ‏מאקו‏, 14 ביוני 2012
  36. ^ נעמה כהן פרידמן, 11 נערים מואשמים: תקפו זרים באלות ושרשראות, באתר ynet, 31 במאי 2012
  37. ^ אלי סניור, הטילו אימה על זרים בת"א: ביקשו סיגריה ותקפו, באתר ynet, 25 במאי 2012
  38. ^ מורן אזולאי ועומרי אפרים, רגב קראה למסתננים סרטן: 'המצב מעודד אלימות', באתר ynet, 24 במאי 2012
  39. ^ בועז פיילר, מחאה שקטה: "ח"כ רגב, המסתננים הם בני אדם", באתר ynet, 26 במאי 2012
  40. ^ אליזבט צורקוב, "סרטן בגוף שלנו" - על הסתה גזעית נגד מבקשי מקלט מאפריקה, אפליה ופשעי שנאה נגדם, באתר מוקד הסיוע לעובדים זרים, יוני 2012
  41. ^ נעם וייס ואליזבט צורקוב, "תחזור לאפריקה": פשעי השנאה נגד פליטים לא פוסקים, באתר "הגדה השמאלית", 30 בספטמבר 2014
  42. ^ אתר למנויים בלבד נעה שפיגל וג'קי חוגי, שוב הושחתו מצבות בבית העלמין הנוצרי בכפר בירעם: "הגיעו מים עד נפש", באתר הארץ, 16 באפריל 2015
  43. ^ מישל מכול, מאות נוצרים בהפגנה נגד תלמידי הרב ברלנד בחיפה: "פרובוקציה שפוגעת במרקם החיים", באתר ישראל היום, 18 ביוני 2023
  44. ^ איזבל דברה, Holy Land Christians say attacks rising in far-right Israel, באתר AP, 13 באפריל 2023
  45. ^ איזבל דברה, Christian graves desecrated in historic Jerusalem cemetery, באתר AP, 5 בינואר 2023
  46. ^ אבישג זוהר ובן בוחבוט, ״אנחנו מחביאים את הצלב מתחת לבגדים, יום שעובר בלי יריקה הוא ממש נס״, באתר "מיינט ירושלים", 3 באוקטובר 2023
  47. ^ ISRAEL 2022 INTERNATIONAL RELIGIOUS FREEDOM REPORT, דו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית, 2022
  48. ^ אתר למנויים בלבד ניר חסון, עלייה חדה במספר התקיפות ומעשי הוונדליזם כלפי נוצרים בירושלים מתחילת השנה, באתר הארץ, 23 במרץ 2023
  49. ^ ג'ודית סודילובסקי, Anti-Christian incidents are on the rise in Jerusalem’s Old City, באתר americamagazine.org, 29 ביוני 2023
  50. ^ יסכה הרני, הדו"ח הראשון של הַקַּו הַחַם לְדִוּוּחַ עַל הִתְנַכְּלוּיוֹת לְנוֹצְרִים: יולי 2023, באתר של יסכה הרני, 4 באוגוסט 2023
  51. ^ צביקה גרוניך, "בנצי, צריך לשרוף כנסיות"; "יש לך ספק שלא?", באתר "כיכר השבת", 5 באוגוסט 2015
  52. ^ "מנהג יהודי עתיק ורב שנים": ההסבר של פעיל הימין ליריקה לעבר נוצרים, באתר וואלה!‏, 3 באוקטובר 2023
  53. ^ אתר למנויים בלבד ניר חסון, בלחץ עיריית ירושלים, מוזיאון מגדל דוד נמנע מלקיים כנס בנושא אלימות נגד נוצרים, באתר הארץ, 14 ביוני 2023
  54. ^ אתר למנויים בלבד הגר שיזף, המשטרה סגרה תשע מתוך עשר חקירות של פשעי שנאה במבני דת בשנים 2020-2018, באתר הארץ, 15 ביוני 2021
  55. ^ חיים גולדיטש, שרון עידן ועקיבא ווייס, לשכת רה"מ על יריקת החרדים על הצליינים: "ננקוט בצעדים נחרצים", באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 4 באוקטובר 2023
  56. ^ עמית סגל מגיב לציוץ של אלישע ירד: "בור ועם הארץ", באתר ערוץ 7, 3 באוקטובר 2023
  57. ^ יסכה הרני, משטרת ישראל לראשי העדות הנוצריות: מחויבים לביטחון האישי שלכם ולחופש דת מלא, באתר של יסכה הרני, 8 באוגוסט 2023
  58. ^ khri ,nrh, 5 נעצרו בחשד ליריקות על נוצרים, חלקם תועדו ב"מבט 2000". סרטונים חדשים, באתר ynet, 4 באוקטובר 2023
  59. ^ ענבר טויזר, באופן חריג: נעצרו 5 חשודים ביריקה על נוצרים בירושלים. החשד: תקיפה, באתר "מאקו", 4 באוקטובר 2023
  60. ^ אתר למנויים בלבד יותם ברגר, "כאן מסיתים לרצח יהודים": כתובות נאצה רוססו על מסגד בכפר בגדה המערבית, באתר הארץ, 4 בפברואר 2019
  61. ^ אתר למנויים בלבד ג'קי חורי ויהושע בריינר, כתובות בעברית רוססו על מסגד בכפר פלסטיני ליד רמאללה, באתר הארץ, 17 ביוני 2019
  62. ^ אתר למנויים בלבד יותם ברגר, אלמונים הציתו דלת של מסגד באזור שכם וריססו כתובות נאצה, באתר הארץ, 13 באפריל 2018
  63. ^ אתר למנויים בלבד ג'קי חורי ואלי אשכנזי, פשע שנאה בכפר פורדיס: כתובות ומגן דוד רוססו על מסגד, באתר הארץ, 29 באפריל 2014
  64. ^ אתר למנויים בלבד ג'קי חורי, פשע שנאה באום אל־פחם: מסגד הוצת ורוססה כתובת נאצה, באתר הארץ, 18 באפריל 2014
  65. ^ חסן שעלאן, ריססו, הציתו דלת מסגד במשולש - וברחו, באתר ynet, 18 באפריל 2014
  66. ^ 1 2 נועם (דבול) דביר ואיתמר פליישמן, הלילה: "תג מחיר" במנזר בי-ם וסמוך לרמאללה, באתר ynet, 12 בדצמבר 2012
  67. ^ חשד לפעולת "תג מחיר": ניסיון הצתת מסגד בירושלים, באתר גלובס, 14 בדצמבר 2011
  68. ^ חסן שעלאן, אלישע בן קימון, גלעד כהן ויעל פרידסון, כעס בשכונת שרפאת בי-ם על הצתת המסגד: "אנחנו לא שורפים בית כנסת", באתר ynet, 24 בינואר 2020
  69. ^ אתר למנויים בלבד ג'קי חורי ונעה שפיגל, יותר ממאה מכוניות הושחתו בגוש חלב שבגליל ולצידן כתובות "להפסיק להתבולל", באתר הארץ, 11 בפברואר 2020
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פשע_שנאה&oldid=38376069"