פרוטוקול מונטריאול
הסכם מונטריאול על חומרים המכלים את שכבת האוזון (אנגלית: The Montreal Protocol on Substances That Deplete the Ozone Layer), או בקצרה הסכם מונטריאול הוא אמנה בינלאומית שבאה להגן על שכבת האוזון מפני פגיעה, באמצעות הטלת הגבלות על ייצור חומרים המסכנים אותה. האמנה נחתמה ב-16 בספטמבר 1987 ונכנסה לתוקף ב-1 בינואר 1989, ומאז עברה חמישה תיקונים.
פרוטוקול מונטריאול מהווה ציון דרך בהפסקת השימוש בחומרים המדלדלים את שכבת האוזון. כל המדינות בעולם נוקטות בפעולות ספציפיות וממוקדות במטרה לסיים הייצור והצריכה של כימיקלים מעשה ידי אדם המשמידים את שכבת האוזון הסטרטוספרית, שכבת המגן של כדור הארץ. מטרת פרוטוקול היא להגן על בריאות האדם והסביבה על ידי הוצאה הדרגתית משימוש של כמעט 100 כימיקלים תעשייתיים הפולטים גזי חממה שתורמים לשינויי אקלים.[1]
כל 198 המדינות החברות באו"ם אישרו את הסכם מונטריאול.[1] לתוכנית הסביבתית של האו"ם היה תפקיד משמעותי בקביעת מדדים להפחת השימוש בחומרים מסוכנים, הובלת המשא ומתן בין המדינות המפותחות והמתפתחות ולאחר חתימת ההסכם, היא אחראית על הבקרה והסיוע למדינות המתפתחות.[2]
פרוטוקול מונטריאול מפחית בהדרגה את הצריכה והייצור של חומרים פוגעי אוזון. לוחות הזמנים שונים נקבעו למדינות מפותחות ומתפתחות לעמידה ביעדי הפרוטוקול. על פי האמנה, לכל המדינות יש אחריות ספציפית הקשורה להפסקת שימוש בחומרים פוגעי אוזון בקבוצות הכימיקלים השונות, פיקוח על סחר בחומרים, דיווח שנתי של נתונים, מערכות רישוי לאומיות לבקרת יבוא ויצוא של חומרים מסוכנים, ועניינים אחרים.[1]
ישראל אשרה את ההסכם ב-1992. ההסכם בישראל בא לידי ביטוי בתקנות החומרים המסוכנים (יישום הסכם מונטריאול בעניין חומרים הפוגעים בשכבת האוזון), התשס"ד-2004, שתחילתן מיום 12 במרץ 2004.[3]
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1977 ריכזה התוכנית הסביבתית של האו"ם תוכנית להגנה על שכבת האוזון, שהעלתה למודעות הציבור את הנזק שנגרם לשכבת האוזון כתוצאה משימוש בחומרים המכלים את שכבת האוזון. שמונה שנים לאחר מכן, ב-1985, נחתמה אמנת וינה להגנה על שכבת האוזון, שהצביעה על אחריותן של המדינות לשמירה על בריאות התושבים והסביבה לנוכח הידלדלותה של שכבת האוזון. הצדדים לאמנה הצהירו על נכונותם לשתף פעולה במחקרים בנושא ולהחליף מידע על ייצור ופליטות של CFC וחומרים אחרים הפוגעים בשכבת האוזון. אמנה זו יצרה את המסגרת הכללית למשא ומתן סביב הסכם מונטריאול. מאז נכנס ההסכם לתוקף ב-1989, נוספו לו חמישה שינויים במטרה להוסיף חומרים מסוכנים נוספים לרשימה, להקים מנגנון לסיוע כספי ולהעברת טכנולוגיות למדינות מתפתחות ולהקים מערכת לרישוי החומרים לייצוא ויבוא. אלה חמשת השינויים והשנים שבהן התקבלו:
- תיקון לונדון - 1990
- תיקון קופנהגן - 1992
- התאמות וינה להסכם בנושא מתיל ברומיד - 1995
- תיקון מונטריאול - 1997
- תיקון בייג'ינג - 1999
כל השינויים אושרו גם על ידי מדינת ישראל.
קרן רב צדדית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1991 הוקמה הקרן הרב-צדדית ליישום פרוטוקול מונטריאול. מטרת הקרן לסייע למדינות המתפתחות, במעבר משימוש חומרים מדלדלי האוזון לחלופות סביבתיות. הקרן מנוהלת על-ידי ועדה המורכבת מנציגי מדינות מפותחות, התורמות ומדינות מתפתחות. כספי הקרן מהווים כלי מרכזי למדינות מתפתחות לעמוד ביעדים.[4] המדינות המתפתחות הוגדרו על ידי פרוטוקול מונטריאול כמדינות סעיף 5. במדינות אלו רמת הצריכה השנתית לנפש של חומרים פוגעי אוזון היא פחות מ-0.3 קילוגרם.[5] רשימת המדינות סעיף 5 נבחנת מדי שנה במפגש שנתי של הוועדה בפריז. המימון מגיע בעיקר מהמדינות המפותחות.[6]
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרוטוקול מונטריאול הצליח להגיע לתוצאות הרצויות:
- הפחתה ניכרת בייצור והצריכה של רוב הכימיקלים המדללים את שכבת האוזון בכל העולם.[7]
- בשנת 2019 הצטמצם החור באוזון לגודל הקטן ביותר מאז נצפה בשנות השמונים של המאה הקודמת.[8]
- הקרן הרב צדדית שהוקמה תמכה בפעילויות בעלות של יותר מ-2.9 מיליארד דולרים בנושאים של המרה תעשייתית, סיוע טכני, הדרכה, בניית יכולות ותחומים נוספים.[7]
- כשני מיליון איש בשנה ניצלו מסרטן עור.[9]
- יצירת הסכם הכולל את כל החברות באו"ם, בניית מנגנוני עבודה יעילים והוכחה כי ניתן להתמודד עם משבר האקלים.
הפעילות הנדרשת מישראל במסגרת ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסגרת ההסכם נדרשת ישראל לפעולות האלו:
- קביעת מדיניות ניהול הלונים ופראונים.
- צמצום השימוש בגזים האסורים
- דיווח שנתי למזכירות האמנה.
- הצגת מועמדים ישראלים לוועדות מקצועיות.
מדינת ישראל היא אחת מיצרניות המתיל ברומיד העיקריות בעולם. מפעל תרכובות ברום מייצר כשליש מכלל הייצור העולמי של מתיל ברומיד, שהוא חומר מבוקר הפוגע בשכבת האוזון, ולכן יצא משימוש במדינות המפותחות בשנת 2005 פרט לשימושים המאושרים (תעשייה, קרנטינה) ולשימושי קרקע המוגדרים כשימושים קריטיים. במדינות המתפתחות נקבעה תקופת הפחתה ארוכה יותר, עד 2015.
ישראל הפחיתה השימוש במתיל ברומיד באופן משמעותי על פי המתחייב מההסכם, כאשר המשך ההפחתה מחייב מציאת חלופות לחיטוי הקרקע (בעיקר במדינות המתפתחות). ישראל מפחיתה מדי שנה את הקצאת השימוש בגזים האסורים. הקצאת יבוא הגזים מתבצעת על ידי מינהל הסביבה ופיתוח בר קיימא במשרד התמ"ת.
בדצמבר 2002 במסגרת ההסכם ארגנו המשרד להגנת הסביבה יחד עם UNEP - התוכנית הסביבתית של האו"ם, UNIDO - ארגון התעשייה והפיתוח של האו"ם, משרד החקלאות ומשרד החוץ סדנה בינלאומית בת שבוע בנושא תחליפי מתיל ברומיד עבור מדינות מתפתחות שכללה גם יומיים של סיורים מקצועיים. מטרת הסדנה הייתה לעזור למדינות מתפתחות לעמוד בדרישות יישום הפרוטוקול.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרוטוקול מונטריאול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 U. N. Environment, Who we are, Ozonaction, 2018-10-25 (באנגלית)
- ^ Bartlett, Robert V. Kurian, Priya A. Malik, Madhu, International organizations and environmental policy, Greenwood Press, 1995, עמ' 171-172, ISBN 0-313-29623-5
- ^ תקנות החומרים המסוכנים (יישום פרוטוקול מונטריאול בענין חומרים הפוגעים בשכבת האוזון) – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ^ שמואל חן, חומת האוזון הסינית, באתר lib.cet.ac.il, 2000
- ^ World Bank Group | Montreal Protocol | Definition of Article 5 Countries, web.worldbank.org
- ^ Home - About MLF, www.multilateralfund.org
- ^ 1 2 הגנה על שכבת האוזון – אמנת וינה ופרוטוקול מונטריאול, באתר GOV.IL
- ^ Kelsey Piper, The ozone hole shrank last year. Here’s how the world solved an environmental crisis., Vox, 2021-10-03 (באנגלית)
- ^ Thirty years on, what is the Montreal Protocol doing to protect the ozone?, UNEP, 2019-11-15 (באנגלית)
