פצוע דכא וכרות שופכה
| מקרא | ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ב' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ז |
| שולחן ערוך | אבן העזר, סימן ה' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו ש"ס ספר החינוך, מצווה תקנ"ט |
  | |
פצוע דכא (או דכה) וכרות שופכה הם כינויים הלכתיים לגברים שאיברי מינם נכרתו באופן מלא או חלקי, באופן ההופך אותם לסריסים. ישנו איסור מהתורה לאנשים אלו לישא אישה יהודיה כשרה.
מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור האיסור מופיע בספר דברים: ”לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'.” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ב').
על פי התורה שבעל פה, האיסור 'לבוא בקהל ה' מתפרש במובן של איסור לישא אשה יהודיה כשרה, ולא בצורך להיות מורחק מהציבור כמצורע.
המשנה במסכת יבמות מבארת את הפסוק המקראי:
סריס חמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סריס חמה
פצוע דכה פסול מלבוא בקהל רק כשאשכיו נפגעו בידי אדם, אבל אם הפגיעה היא מום מולד (סריס חמה, ולדעות שונות גם אם המום הוא תוצאה של מחלה, ולא של פציעה) - מותר לישא אשה כשרה ('לבוא בקהל')
לאנשים אלו מותר לשאת גיורת ושפחה משוחררת וכן נתינה וספק ממזרת - אסופי ושתוקי, שאינם נחשבים 'קהל ה', אך לא עם ממזרת ודאית שאסורה מהתורה[1].
הגדרת פצוע דכא וכרות שופכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשנה במסכת יבמות אומרת:
ואם נשתיר מהעטרה אפילו כחוט השערה, כשר.
כלומר: אם נשאר חתיכה קטנה בעובי של שערה של העטרה בהיקפו של כל האיבר - אינו נחשב כרות שופכה, אך אם גם זה לא נשאר - הוא כרות שופכה.
השולחן ערוך[2] מוסיף עליהם עוד חלק באיבר שגורם בפציעתו לפסילת האדם, "השבילים שבהם נתבשל שכבת הזרע, והם הנקראים חוטי ביצים" דהיינו צינורות הזרע. גם פגיעה בחלק זה מגדירה את האדם כפצוע דכה.
הספרי מביא הבדל אחר ביניהם:
מה בין פצוע דכה לכרות שפכה - אלא שפצוע דכה חוזר, וכרות שפכה אינו חוזר. זו מהלכות רופאים.
כלומר אם הוא יכול להבריא מאי-היכולת להוליד - הוא פצוע דכה, ואם לא יכול לחזור ולהבריא - הרי הוא כרות שופכה. המדרש מוסיף לנו גם שכל ההלכות של פצוע דכה וכרות שופכה נתונות להכרעה בידי רופאים שבקיאים בעניינים האלו האם יכול לחזור ולהוליד.
פצוע 'דכה' או 'דכא'[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם השנים נוצרו מספר הבדלים בנוסח לכתיבת ספרי התורה. השינויים הללו נוצרו משיבוש אחד עתיק, וכעת איננו יודעים מהו הנוסח המקורי הנכון. ישנם תשעה הבדלי איות בין ספרי התורה של יהודי תימן ובין ספריהם של שאר העדות, כאשר בימינו נוסח הספרים האשכנזים ונוסח בני עדות המזרח כמעט שווים.[3]
אחד ההבדלים הידועים הוא האם לכתוב בפסוקים: "פצוע דכה" או "פצוע דכא". נוסח בני תימן הוא "דכא" וכן היה הנוסח של בני אשכנז עד סביבות המאה ה-18. לעומתם בהרבה מספרי ספרד היה הנוסח "דכה", וכך הכריע הרמ"ה בספרו "מסורת סייג לתורה", ואחריו הלכו רבי מנחם די לונזאנו בעל "אור תורה" ורבי ידידיה שלמה רפאל נורצי בעל "מנחת שי". במהלך מאות השנים האחרונות שינו רוב האשכנזים (למעט חסידי חב"ד) את הנוסח ל"דכה" כפי מנהג הספרדים[4]. בחומשים רבים עדיין מופיעה הערה המתייחסת לנוסח האשכנזי הקדום, והמציינת כי בספרי אשכנז כתוב "דכא", אליה מתייחסים הפוסקים שציינו כי על אף ההבדלים לא נאסרה עלייה של ספרדי לספר תורה אשכנזי ועלייה של אשכנזי לספר תורה ספרדי, אלא כל אחד יעלה לספר של השני בלי לחשוש[5].
בתנ"ך העתיק "כתר ששון" שנכתב לפני כ 1120 שנה מופיע הנוסח "דכא"[6].
אמנון ותמר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוכר הסיפור התנ"כי[7] על אמנון ותמר בני דוד המלך. אמנון בכורו של דוד, אהב את תמר אחותו וחשק בה. בעצת רעהו יונדב בן שמעה, העמיד פני חולה וביקש מאביו לשלוח לו את תמר, שתכין לו לביבות ותטפל בו. תמר עשתה כבקשת דוד ובעת שהגישה לפניו את הלביבות ביקש אמנון מהמשרתים להשאירם לבד, הביא אותה אל חדרו, ואנס אותה למרות מחאתה. לפי חלק מהדעות בחז"ל, הייתה תמר בתו של דוד המלך מאשת יפת תואר שהיא גויה שבוית מלחמה שהתגיירה מאוחר יותר. במקרה כזה לפי ההלכה תמר איננה מתייחסת אחר אביה[8], על כן תמר הייתה מותרת להינשא לאמנון, כיוון שלא היה אחיה מהבחינה ההלכתית ולכן חטאו לא היה חמור כל כך.
בהמשך הפרק, מובא הפסוק:
וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ
המפרשים נחלקו בפירוש פסוק זה - מדוע אמנון שנא את תמר?
אחת השיטות לפירוש הפסוק מופיעה בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד א': ”אמר רבי יצחק: [...] קשרה לו נימא (שערה) ועשאתו כרות שפכה” - כלומר אמנון שנא את תמר מכיוון שהפכה אותו ל"כרות שופכה", על ידי כריכת שערה סביב איבר מינו. אולם לפי פרשנות הפשט בתלמוד, אין כך, ושנאה משום שאהבתו אותה הייתה אהבה התלויה בדבר, שסופה להתבטל.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מעוז כהנא, תרנגולת ללא לב, דת ומדע בכתיבה הרבנית במאה השמונה-עשרה, מוסד ביאליק, 2021[9]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "פצוע דכה; כרות שפכה", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ז, הלכה ב'
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ה', סעיף ב'
- ^ הרב ירון בן-דוד, האם ספרי התנ"ך שלנו מדויקים?, באתר פורטל הדף היומי
- ^ מרדכי גלצר, המסורה בין מזרח למערב, פעמים 92, תשס"ב, עמ' 167-174
- ^ ילקוט יוסף, סימן ר"ע, סעיף כ"ב
- ^ בעולמם של חרדים, בעולמם של חרדים: דכא בא', באתר בעולמם של חרדים, יום חמישי, 18 במאי 2023
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ג
- ^ עיין בתלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף כ"ג, עמוד א' וברש"י שם שכתב שמזה שכתוב לא לתת את בתך לגוי ואת בנך לגויה וכתוב שם משום ש"לא יסיר" את לבב בתך מה', ולא כתוב גם בנותן את בנו לגויה ש"לא תסיר" - משמע שהנכדים שלו ממקרה כזה אינם נחשבים נכדיו כי מתייחסים רק אחר אמם שהיא גויה. וע"ש.
- ^
ישי רוזן צבי, כל שנפצעו ביצים שלו, אפילו אחת, באתר הארץ, 4 במאי 2021
