פפירוס אנאסטאזי א

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פפירוס אנאסטאזי א

פפירוס אנאסטאזי א הוא פפירוס מצרי עתיק, המכיל טקסט סאטירי, ששימש לאימון סופרים בתקופת הממלכה החדשה. הפפירוס מתוארך לתקופת השושלות ה-19 וה-20 המאות ה-13-14 לפנה"ס. בטקסט כותב סופר צבאי ששמו חורי, לחברו הסופר ששמו אמנמופה (Amenemope), בדרך השמה ללעג את טיב עבודתו חסרת האחריות של אמנמופה. הוא שואל אותו סדרת שאלות ולועג לו על חוסר יכולתו לענות לו. הפפירוס נקרא על שמו של סוחר ארמני שרכש אותו במחצית הראשונה של המאה ה-19. הפפירוס הוא חלק מאוספו של המוזיאון הבריטי ומספרו 10247.

המכתב נותן דוגמאות מה סופר אמור להיות מסוגל לעשות: לחשב את מספר המנות שצריך לחלק למספר מסוים של חיילים החופרים גם, או כמות הלבנים הנדרשות לבניית רמפה בגודל נתון. להעריך את מספר האנשים הדרושים כדי להעביר אובליסק או לבנות פסל ולארגן אספקה לצבא באמצעות לוח מזון צבאי.

בקטע אחר דן חורי בגאוגרפיה של חופי הים התיכון עד לבנון והבעיות המתגלעות לנוסעים במסע לשם.

פפירוס זה חשוב להיסטוריונים וחוקרי המקרא בגלל המידע שהוא מספק הכולל רשימה של ערים בגבולות השליטה של מצרים, בסוריה ובכנען בתקופת הממלכה החדשה. רשימת הערים המופיע בטקסט עוקבת אחר דרך הים על סעיפיה השונים. הסופר מתחיל בצפון מצומור עובר דרומה לאורך החוף הפיניקי עד עכו, משם ממשיך הסופר לכיוון חצור וינועם ששלטו על מעברי בקעת הירדן. משם עולה צפונה לבקעת הלבנון מגיע לקדש עולה לכיוון דמשק וחוזר דרך רמת הגולן לאזור בית שאן. משם פונה למגידו, עובר דרך נחל עירון ומגיע ליפו. בקטע האחרון של החלק הגאוגרפי של הפפירוס מתוארות דרכי המדבר בין הגבול המצרי ועד רפיח.[1]

הערים מוזכרות במסגרת שאלות אותן שואל חורי, על הערים האלה, כדי להראות עד כמה הוא לא מכיר אותן ואת דרכי המעבר בכנען.

ברשימת ערים המוזכרות בפפירוס אפשר למצוא את מגידו, חצור, שכם, אדרעי, צומור, גבל, ביירות, צידון, צור, צרפת, עכו, עזה וערים נוספות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Alan H. Gardiner Egyptian Hieratic Texts - Series I: Literary Texts of the New Kingdom, Part I, Leipzig 1911
  • K. A. Kitchen, Ramesside Inscriptions, Blackwell 2000

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא : גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1987, עמ' 35