פעמוני עין כרם
פעמוני עין כרם הוא קובץ סונטות שראה אור בכתב העת לספרות והגות "אופק", ויוחס לנזיר קתולי בשם "אנדריאס אנג'לו דונאטי".
בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 הביא גמזו בכתב העת "אופק" מיצירתם של כותבים ומשוררים שונים (בהם יצירתו המפורסמת של אבא קובנר, "שירת הקקדו"). בחוברת שיצאה ב-1974 פרסם גמזו קובץ סונטות, שאותן ייחס לנזיר הפרנציסקני אנדריאס אנג'לו דונאטי. היו אלה שירים מלאי ערגה, שתיארו באופן מרגש את רגשותיו ומחשבותיו של הנזיר. כך, למשל, היא הסונטה מספר 11, ששמה "פעמוני עין כרם":
פעמונים. פעמוני עין-כרם.
נטפי-נחושת. אצטרובלי-זהב
ניגוניים, חמים, נושרים בִּסתיו
נצחי ורך, הרחק ממרומי קָרֶת
אבל קרוב ללב החי. כזהו.
פרחי-הנפש נפקחים. כולם.
אדם צריך לצאת מן העולם
כדי למצוא אותו בתוך חזהו.
אולי ימציא גם לנו כיפורים
בעמק סגוף-הקמשונים, גם לנו,
בין אבנים כבדות כאנחות?
מתי, אלי, לאחרונה שמענו
אותך מזכיר, כל בוקר, נשכחות
בשפת-הטל ושפת-הציפורים?
— פעמוני עין כרם, סונטה 11
השירים עוררו עניין כה גדול, עד כי גמזו פרסמם בנפרד כאסופת שירים בהוצאה מיוחדת, שם אף הוסיף מבוא והסבר כיצד התגלגלו השירים לידיו:
"אנדריאס אנג'לו דונאטי, אח במסדר הפרנציסקני שליד כנסיית הביקור (ה-Visitation) בעין כרם, היה נזיר מן המניין (ויש אומרים: יהודי מומר), שחי אי שם בשלהי המאה ה-18. בשל חטאים שפשרם עלום, ובגזירת אבות המסדר ברומא, ערך גלות לארץ הקודש, בה מצא את מותו מקץ י"ג שנה. חייו בעין כרם כפעמונר-מגדל-הכנסייה וכרושם-רשומות-המנזר לעת מצוא, לוטים עד כה (ומן הסתם אף להבא) בערפל כבד, אבל שנים לאחר מותו, בשעת בדק-בית בצריח הפעמונים, נמצא דפתר ישן, מצהיב ומתפורר, ובו 13 סונטות כתובות לטינית בכתב ידו המעוקל של המנוח."
מבוא זה הופיע תחת הכותרת "לתעלומת הנזיר אנדריאס", כשגמזו עצמו חתום עליו כ"מתרגם הסונטות". בהמשך כתב כי החליט לפרסם את השירים לאחר שהגיעו לידיו מגברת עלומה בשם ג.ה. מירושלים, ש"נתוודעה לכתב יד זה בדרכים שיפה להן השתיקה, ואף סייעתנו בהרקתו (כלומר תרגומו) מלטינית". אותה גברת אף קראה אותו לראשונה, על פי עדות המתרגם, בחוג ידידים שוחרי שירה "אליו זכה המתרגם להיקלע ולהתבשם". במבוא המלומד מנתח גמזו את סגנון הסונטות:
"משחק הסירוגין שעושה אנדריאס ביחידות משקל של שורה יאמבית וביחידות משקל של שורה טרוכיאית חופף, מן הסתם, אף איזו כפילות רליגיוזית: בעוד אלו נאצלות ממובאות מקראיות, הרי אלו שואבות השראתן מציטטין אוואנגלים".
גמזו גם ניסה לכאורה לפענח את פשר גלותו של הנזיר המתבודד, ומתוך העולה מהסונטות תהה אם היה זה "על הורתה בחטא של בתו הלא חוקית, אליה נאלץ להתוודע אינקוגניטו, כשהובאה לבית היתומים שליד המנזר".
דא עקא, בשלהי המאה ה-18 לא היה כל בית יתומים ליד המנזר בעין כרם, מה גם שלא זכור לאיש מהנזירים במקום כל נזיר מתבודד בשם אנדריאס אנג'לו דונאטי. עיון בסונטות המחורזות העלה בקרב מספר קוראים חשש מחויך כי מדובר ביצירה עברית טהורה ולא בתרגום, כביכול, משפת לעז. רק שנים לאחר פרסום "פעמוני עין כרם" התוודה גמזו כי אכן חמד לצון בקרב חבריו המשוררים ב"כסית" התל אביבי, והציג בפניהם את "היצירה המקורית". הוא סיפר כי מקור השראתו היה שוֹתָא רוּסְטָאוולי (אותו הוא מזכיר בהקדמת הספר), משורר גאורגי שגלה למנזר המצלבה בירושלים, שם חיבר את ספרו הנודע "עוטה עור הנמר".
שמו של הנזיר הוא למעשה שמו של גמזו עצמו שנולד בפריז בשם אנדרה יוסף אנגלו לאמו גרטה לבית היים ולאביו חיים גמזו. לימים סיפר גמזו כי כתב את היצירה בזמן גירושיו הכואבים ומתוך געגועיו לבתו לילך, וכי כתיבת הסונטות נעשתה תחת השפעה ברורה של מצבו.
הספר ממשיך להימכר באתרי ספרים מקוונים, כאשר תחת שם הסופר מופיע: אנדריאס אנג'לו דונאטי. כן ישנם לא מעט מדריכי טיולים שבהם מופיע הסיפור כאמיתי (למשל באתר מסע אחר).