פעילות נוער בהגנה

פעילות נוער בהגנה היה שם כולל למגוון פעילויות והכשרה טרום צבאית שערך ארגון ההגנה בקרב בני נוער בגילאי 15–18 בתקופת המנדט הבריטי. פעילות זו נועדה להכשיר את בני הנוער בנושאי שדאות, לחימה, פעילויות חינוכיות והכשרה לפיקוד בארגון. בני הנוער עזרו בשמירות ובסיורים, בכיתות כוננות, בהורדת מעפילים לחופי הארץ ובעבודות שונות של הארגון.

תחילת פעילות הנוער בהגנה

היישוב היהודי בישראל כחברות רבות ברחבי העולם, הסתייג משימוש צבאי בילדים ובנערים. עם זאת, החברה הציונית ביישובים היהודיים הקטנים בקיבוצים ובמושבים, אשר נבנתה סביב האידאולוגיה החלוצית שתפה את בניה הצעירים בעול ההתיישבות והשמירה עליה, אם מפאת הרצון החינוכי ואם מפאת המחסור בכח אדם. ההגנה, אשר נוסדה בשנת 1920, קיימה גם היא פעילויות הכשרה לנוער בעיקר בתפקידי קישור, כלומר העברה של הודעות. ההגנה גייסה לתפקידי קישור בעיקר תלמידי תיכון וחברי תנועות נוער. בימי שגרה הארגון התקשה להחזיק נערים לשעת צורך, משום שהם לא ראו טעם בפעילותם, ולכן לא פעם מפקדים שלחו נערים ב"בהילות" להעביר חבילות ריקות על מנת להמשיך בהעסקתם.

ב-1924 החלו ב"הגנה" לאמן נוער באיתות ויזואלי (בדגלים, בהליוגרף או ראי ביום ובפנסים בלילה), אך באותה עת לא נמצאה אפשרות להעסיקם במקצועם החדש ולכן הנערים המשיכו לבצע תפקידי קישור. ב-20 באוקטובר 1924 אושרה חוקת הארגון הראשונה של ההגנה. בתחילה נקבע כי הגיל המינימלי שאושר לחברות בארגון הוא 17 שנה, ובהמשך עודכן ל-18 שנה לבנים ו-20 שנה לבנות. כן נקבע שלכל קבוצה יהיה מקשר אחד ובכל עיר תעמוד לרשות המפקדה קבוצת מקשרים. ב-1925 היו 350 חברי הגנה בת"א, מתוכם 35 תלמידים. ההגנה יזמה הפעלת נערים בבתי ספר לראשונה ב-1926, עת הקמתו של סניף הגנה במקוה ישראל.

קשרים נדרשו למצוא את מקבלי ההודעות באופן המהיר ביותר ולפיכך, פעילותם חייבה היכרות עמוקה עם סודות הארגון-החברים בו, שיטות הפעולה, מחסני ציוד ומגורי המפקדים. באופן טבעי, הנערים שבגרו הודרכו בנשק והגיעו לעמדות חשובות בארגון, בתפקידי פיקוד והדרכה. בשלב זה, שיתוף הנערים היה מצומצם והורחב רק לאחר גלי האלימות הבאים. במאי 1929 היו בירושלים, חיפה ותל אביב גם יחד 120 נערים חברי ארגון ההגנה.

פעילות נוער במאורעות תרפ"ט

בפרוץ מאורעות תרפ"ט, 160 נערים חניכי "לגיון הצופים של ירושלים" ו"חוג הנוער הלומד" היו במחנה קיץ בקריית ענבים. הוריהם תבעו מהמשטרה הבריטית לחלצם ולהחזירם בשלום. 18 נערים בוגרים סירבו לנטוש את הנקודה והשתלבו בתפקידי סיור ושמירה לצד המבוגרים. בלילות הם חדרו לכפרים הערביים הסמוכים ומסרו ידיעות על המצב למפקדם.

בתל אביב הגיעו בני נוער מקשרים לכל נקודות השמירה לאורך גבולות היישוב, גם בעת חילופי אש, והעבירו הודעות. כאשר נודע להגנה כי המשטרה הבריטית מתכוננת לפשוט על אחת העמדות, נשלחו מקשרים באופניים לעכב את הבריטים באמצעות "קטטה" על הכביש המוביל לעמדה, כשבינתיים מאיישי העמדה והנשק שהיה בה פונו. גם בחיפה היו לרשות ההגנה נערים רכובים על אופניים שהמתינו בסמוך למפקדה למקרי חירום.

במושבות הגליל התחתון היה נהוג כי כל נער המגיע לגיל 14–15 היה יוצא לשמירה ומתאמן. בגוש עפולה הוקמה פלוגה נודדת שעברה במכונית בין כל נקודות האזור. כל הנערים מגיל 15 השתתפו בשמירה לצד הגברים.

תלמידי מקוה ישראל יצאו באופן מרוכז לסיוע בהגנה על יישובי הגליל העליון- קבוצת התלמידים שהגיעה למחניים התבלטה במשמעת והסדר של חבריה שנבעו מחינוך שיטתי. הקבוצה פעלה כיחידה "נודדת"-לרשותה עמדה מכונית משא שבה הוחבא נשק בין ערימות קש. ביסוד המעלה, הקבוצה הנודדת רדפה אחרי הפורעים בשדות והרגה אחד מהם. היה זה בגדר תקדים משום שעד אז תפיסת ההגנה הייתה מניעת חדירה של האויב ליישובים, ללא מרדף- הגנה מתוך היישוב ולא מחוץ לגדר.

לאחר המאורעות

נוער מתאמן בשורות "ההגנה" בתל אביב בשנות השלושים

הפקת לקחים ורעיונות לחינוך טרום צבאי

חודשים רבים חלפו עד שהחיים חזרו למסלולם התקין. גילויי האלימות במאורעות חשפו לעיני היישוב את הסכנה שניצבת בפניו ואת ההכרח בקיומו של ארגון הגנה חזק. במספר יישובים הארגון כשל במתן מענה מיידי להתקפות, ובמספר יישובים לא ניתן מענה כלל. הארגון הבין שעליו לבצע רפורמות על מנת להשתפר ולהפוך לארגון ארצי יעיל-שינוי שיטות הפעולה, העמקת האימונים, הרחבת המסגרת והידוק הקשר בין הסניפים השונים.

המוסדות החלו להביע את התעניינותם בהגנה, והקפידו להטיל מרותם עליה. גם יחס הנוער לארגון השתנה-פעילות ההגנה במאורעות הגבירה את רצון הנוער להצטרף לשורות ההגנה. גם המפקדים בהגנה היו פתוחים יותר לשיתוף הנוער בפעילויות לא צבאיות. אמנם חוקת הארגון מנעה חברות נערים בהגנה, אך באותן שנים היה מקובל לגייס בני נוער לתנועות נוער ואגודות ספורט ככיסוי לפעילות של הארגון. עם זאת, ההגנה נמנעה מלהפעיל את תלמידי בתי הספר התיכוניים ולהקנות להם הכשרה טרום צבאית.

הדעה הרווחת ביישוב באותו זמן הייתה נגד חינוך טרום צבאי, אך למרות זאת היו מספר אנשי חינוך שזיהו את הפוטנציאל הטמון בבני הנוער ולא נרתעו מעיסוק בשאלת החינוך הטרום צבאי. כך למשל יונה שורטפינגר, מורה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, פנה ב-1931 אל אליהו גולומב ודב הוז בהצעה להנהיג חינוך טרום צבאי בבתי הספר. התשובה השלילית לא מנעה ממנו לארגן באופן פרטי בני נוער בבית הספר החל מ-1933. ארתור בירם, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, שעסק בפעילות דומה עוד בתקופת השלטון העות'מאני, ביקש לחנך את הנוער לנכונות לשרת את העם ובחר לעשות זאת, בין היתר, בהרחבת עיסוק תלמידיו במקצועות (המותרים על פי החוק) שיסייעו להם בהכנה לקראת המאורעות הבאים-כמו איגרוף, ג'ו ג'וטסו, מסעות ואימוני שדה. מעטים ונבחרים שהתנדבו, אומנו בהפעלת כלי נשק קלים והשתלבו בפעילות שארגון ההגנה ייעד לנערים.

פעילות הפורשים כגורם דוחף להעמקת שיתוף הנוער בהגנה

בדומה לאנשי החינוך שהוזכרו, מפקדי סניפים שונים בהגנה הגיעו לאותן מסקנות-הרחבת גיוס הנוער תאפשר הרחבת הפעילות הלא צבאית שגם לה נזקקה ההגנה. במיוחד בלטה בחסרונה מערכת קשר יעילה ומהירה בין נקודות מרוחקות בארץ ובין שכונות שונות בתוך הערים. לכן הוגברו פעילויות הגיוס של ההגנה בקרב הנוער, אך לא מסיבה זו בלבד.

בהשוואה לתפקידי הקישור שההגנה הוועידה לנערים בעשור הראשון להקמתה, התנועה הרוויזיוניסטית, שנפרדה מההסתדרות הציונית והקימה הסתדרות ציונית אקטיביסטית, גילתה אמון רב יותר ביכולתו של הנוער. הוקמו תנועת בית"ר והסתדרות הנוער העולמית, במרכזן עמדה ההכשרה לעלייה לא"י שכללה אימונים צבאיים, הכשרה מקצועית והכשרה אידאולוגית. האימונים הצבאיים הבדילו בין בית"ר לתנועות אחרות-הציונית הממוסדת הייתה פציפיסטית והסתייגה מצבאיות מופגנת.

בוועידת הציונים הרוויזיוניסטים בארץ ישראל שנערכה בדצמבר 1926, הוצגה "תוכנית פעולה להסתדרות נוער חינוכית המעמידה במרכזה את ההכשרה הצבאית לשלושת חלקיה-ים, אוויר ויבשה". בסניף הארץ-ישראלי של בית"ר הונהגו מדים צבאיים למחצה ובגדוד התל אביבי הוקמו קבוצת שיט ויחידה להכשרה אווירית.

עוד לפני מאורעות תרפ"ט שררו בקרב חברי הסניף הירושלמי של ההגנה תחושות אכזבה והתמרמרות כלפי הנהגת ההגנה וצמרת הסתדרות העובדים הכללית, שנבעו מההשקפה כי ההגנה נכשלה לנוכח מעשי אלימות מצד הערבים ונטישת יישובים יהודיים בעקבותם. כמו כן באו בביקורת כלפי כמויות הנשק המעטות, כוננות הארגון הנמוכה ומדיניות ההבלגה. בעקבות הדבקות במדיניות זו גם לאחר המאורעות, גברה הביקורת הפנימית. באפריל 1931 פרשו מספר מפקדים מן ההגנה והקימו את ארגון ב', שבהמשך הפך ל"ארגון צבאי לאומי". השם המחיש את אופיו האקטיביסטי של הארגון החדש וכן את שאיפתו להיות ארגון צבאי ולא "ארגון מיליציה" כדוגמת ההגנה במבנה שלה באותם ימים.

פעלתנות זו היא שקרבה נוער רב אל שורות האצ"ל שהציע משימות מגוונות ומרתקות יותר בהשוואה למשימות הקישור של ההגנה. הפילוג השפיע גם על סניפים אחרים של ההגנה ומפקדי הארגון חששו כי צמיחת הארגון המתחרה תפגע באחדות היישוב במאבק וביכולת הרחבת שורות ההגנה בהמשך. עקב התחרות החדשה על ליבו של הנוער, ההגנה פתחה מחדש את שורותיה בפניו, אך שוב-בעיקר לתפקידי קישור ואיתות.

הרחבת פעילות המקשרים-מסגרת ארצית

ב-19 באוגוסט 1931, כאשר אלימלך אבנר (זליקוביץ'-"זליג") קיבל את הפיקוד על ת"א מטעם ההגנה, פעלה בעיר מחלקת קישור שמנתה 16 נערים, תחת פיקודו של יוסף אומן. בפקודתו של אבנר, המחלקה הורחבה לפלוגת קשר על ידי צבי ("צ'ארלי") לוין והורכבה מנערים, תלמידי בתי הספר התיכוניים בעיר. ב-1932 היו בת"א 40 קשרים בני 16–18, תחת פיקודו של שמואל לביא (ליפוביץ'). במאורעות אוקטובר 1933, הדרך בין תל אביב לבין שכונת בית וגן נותקה. אתתים צעירים נשלחו דרך חולון לבית וגן, כדי לאפשר העברת מסרים.

על אף הגדלת שיתוף הנוער בהגנה, לא הייתה תוכנית מרכזית להפעלת בני הנוער-גיוס נוער התבצע הודות ליוזמות מקומיות של הסניפים, בהתאם למצב באזורם. צעד ראשון מטעם ההגנה להקמת מסגרת ארצית לבני נוער נעשה ביוזמתו של שאול אביגור שגרס כי על מנת שההגנה תתגבש כמסגרת אחידה יש להגביר את השפעת המרכז על הסניפים. בראותו את הנוער כחלק מתוכנית זו, אביגור זימן את שלושת המדריכים המרכזיים בתל אביב, והטיל עליהם להקים כיתות קשר בפריסה ארצית. השלושה פתחו במסע גיוס ושכנוע ברחבי הארץ ורכשו פנסים, דגלים והליוגרפים לאיתות. התמרון הארצי הראשון בתולדות ההגנה, תמרון באיתות, נערך בספטמבר 1934. נוסח של מברק הוכתב על ידי מפקד התמרון לאתתים בבאר טוביה. המברק שהועבר באמצעות נצנוצי אור דרך עשר תחנות ביניים, נקלט כעבור שלוש שעות וחמש עשרה דקות במטולה. התגבשה בהגנה תוכנית ארצית להפעלת בני הנוער ונערכו קורסים ארציים למדריכים, אתתים, קשרים וחובשים-כחצי שנה לאחר התרגיל נפתח קורס הקשר הארצי הראשון, בו גובשה שיטת איתות ארצית אחידה.

קבוצות הנוער שאורגנו בתל אביב בחמש פלוגות נפרדות, מנו ב-1935 כ-300 בנים ובנות. ראשי היישוב לא צפו את סבב האלימות הקרב ולא דאגו להכין את הנוער למשימות שאותן היה יכול למלא-ההגנה נותרה בתרדמתה בשנות השקט ונתפסה לא מוכנה בפרוץ המאורעות.

במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט

במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט

ערך מורחב – המרד הערבי הגדול

ב-15 באפריל 1936 נרצח ישראל חזן-יהודי בן 70. הלווייתו שנערכה יומיים לאחר מכן, הפכה להפגנת זעם-במהלך ההלוויה הסתער ההמון על מספר עוברי אורח ערביים והכה אותם. המעשה קומם את ערביי יפו, שהיו מצע בשל לקליטת נאומי הסתה מפי המנהיגים הלאומניים של הציבור הערבי בארץ ומחוץ לה. בציפייה להידרדרות, מפקד ההגנה בת"א פרש את אנשיו על מנת שיפעלו להרגעת הרוחות וישגיחו על הנעשה ברחובות, אך החששות התפוגגו-הימים הבאים עברו בשלום. ביום ראשון, ה-19 באפריל, הוחלט לחזור לשגרה-משמרות ההגנה הוסרו. אלא שדווקא ביום זה הופצה שמועה על דבר רציחתם של ארבעה ערבים בתל אביב. לשמע הידיעה, התקבצו ערביי יפו להפגנת מחאה סוערת, במהלכה נרצחו תשעה יהודים ששהו ביפו לרגל עיסוקיהם.

ההגנה לא הייתה ערוכה לקדם את פני המתפרעים. פעילים רבים היו מפוזרים ברחבי העיר, בעיסוקי היומיום. למפקד ההגנה בת"א הספיק נער תורן אחד כדי להזעיק את חבריו שבתורם פשטו על העיר. תוך שעה התקבצו 70 חברי "הנודדת" של תל אביב. יחידות נוספות חשו אל שכונות מבודדות. הנערים מילאו את המשימה שהוטלה עליהם בזריזות ובחריצות. אולם, המהומות לא הצטמצמו למרחב תל אביב-סניפי ההגנה ברחבי הארץ וסניפי הערים המעורבות, חיפה וירושלים בפרט, עברו לכוננות גבוהה לאור אירועי הדמים בתל אביב. סגן מפקד ההגנה בירושלים, אליהו כהן (בן חור), הרכיב מצעירי העיר קבוצת כוננות, אליה צורפו גם חניכי קבוצת הקשר הירושלמית. נערים אלו יצאו ליישובים היהודיים המבודדים בסביבתה של ירושלים, עסקו באבטחת הדרכים, תגבור עמדות, וכן אספקת ידיעות ותחמושת.

המאורעות נמשכו חצי שנה והגיעו לשיאם באוגוסט. באוקטובר נפל החלל האחרון, ההרוג ה-80, אך האווירה לא הצטננה.

במהלך ההפוגה

הפסקת האש נכנסה לתוקפה וארכה שנה. גם הפעם מפקדי ההגנה ערכו בדק בית והופקו לקחים על מנת להיערך טוב יותר לסיבוב האלימות הבא. דעתו של ד"ר בירם הייתה שהעתקת המודל שהקים בבית ספרו (חינוך גופני מוגבר כחלק מתוכנית הלימודים) על כלל בתי הספר התיכוניים, צריכה להיות חלק מאותה היערכות-שהרי לא מן הנמנע שאותם תלמידים יהיו כבר בגיל מתאים לחברות בהגנה, בפרוץ המאורעות הבאים. ד"ר בירם כינס את שותפיו לרעיון החג"ם, יעקב דורי ומאיר מרט, וביחד הם עיבדו תוכנית לשילוב מקצועות החג"ם בתוכנית הלימודים. כאשר הוצגה תוכנית זו בפני ראשי מחלקת החינוך של הוועד הלאומי ובפני מנהלי בתי הספר התיכונים, התוכנית נדחתה בנימוק של חשש מהתגרות בשלטון המנדט או מהכנסת רוח מיליטריסטית לבתי הספר.

ההגנה, שראתה כיצד עתודות כוח האדם שלה עוברות לידי האצ"ל, הוסיפה לשיטות הגיוס שלה את הגיוס הקבוצתי. בשנים 36' - 38' נערכו שלושה קורסים בתל אביב, שבהם השתתפו כ-1,800 נערים. ההגנה החלה להכשיר מפקדי כיתות נוער-בפסח 1937 הוקמה לראשונה יחידת מפקדי חג"ם לעתיד, מבין תלמידי הכיתה השביעית של בית הספר הריאלי בחיפה, בהדרכת משה (מישה) פלוטקין.

במספר יישובים בגליל התחתון נערי ההגנה, בניגוד לחבריהם בשאר הארץ, כבר היו בפעילות מבצעית. ביבנאל, מפקד המושבה ושניים מחבריו נרצחו במארב בשדות, -צעירי המושבה, בניגוד לשמרנות החברים הוותיקים, החליטו לצאת לשדות ולארוב לתוקפים. המארב הצליח, המסתננים הופתעו ונמלטו פצועים. פעולה זו עודדה את המושבה לארגן קבוצות שפעלו באופן דומה והפסיקו את ההסתננות. במנחמיה, מספר צעירים זחלו לעבר רכס שממנו הערבים נהגו לבצע ירי על המושבה, וערב אחד התפתח קרב. הערבים נהדפו וחדלו לתקוף את המושבה-מקרים דומים התרחשו במקומות נוספים.

פעילות הנערים הותירה רשמים בתוכנית ארצית להתגוננות שהוגשה על ידי אלימלך אבנר למפקדת הארגון-בתוכנית הובאו בחשבון 15 אלף נערים בני 15–19 שיוכשרו לתפקידי לחימה בקורסים קדם צבאיים. ישראל גלילי, הציע חינוך צבאי כולל בארץ ישראל. הצעה זו באה זמן קצר לאחר חידוש המאורעות ב-26 בספטמבר 1937.

ב-3 במאי 1939, שבועיים לפני פרסום הספר הלבן, כאשר תוכן המסמך כבר הופץ ברבים, הגיש דוד בן-גוריון לוועד הפועל הציוני את הצעותיו למלחמה בספר הלבן. בין הצעות ההחלטה הרבות, ישנה הצעה האומרת "יש לעשות...לגיוס כללי ואימונים מתאימים של הנוער תחת מרות לאומית...". פרסום הספר הלבן גרם למפנה חשוב-אנשי מוסדות היישוב החלו לקבל את רעיונותיו של ארתור בירם. ב-23 במאי, נכתב בנוסח ההכרזה של הוועד הלאומי: "הכשרת השכבה הצעירה ביישוב לתפקידים של שעת חירום, היא ראש פעולתנו ברגע הנוכחי". בישיבת הנהלת הסוכנות ב-5 ביוני, בן-גוריון הדגיש את הצורך במסגרת להכשרה גופנית של הנוער, שתכין אותו לשירות הביטחון. תשומת הלב לנוער גברה גם לאור הצלחות האצ"ל בגיוס נוער.

הקמת החג"ם

ב-8 ביוני, מחלקת החינוך הטילה על ד"ר בירם לעמוד בראש ועדת חג"ם, שתדאג לאפשר את הנהגת מקצועות החג"ם בבתי הספר התיכוניים בארץ ישראל, החל מפתיחת שנת הלימודים הבאה בספטמבר 1939.

בהמשך אותו חודש התקיימה פגישה של כמה מחברי ועדת הביצוע עם מורי התעמלות מנוסים, לשם קביעת יסודות המסגרת החדשה. לצד ההגדרות הטכניות, הודגש גם הצד החינוכי-מוסרי שישתלב במסגרת. ב-17 ביולי, נערכה פגישה נוספת שבסיומה פורסמו יסודות החג"ם.

שנת הלימודים נפתחה כסדרה ב-1 בספטמבר 1939, בסימן פלישת הנאצים לפולין. כחודש לאחר מכן החלו פעולות החג"ם. בדצמבר הקיפו פעולות החג"ם 23 בתי ספר תיכוניים. בראש פעולות המסגרת עמדה ועדת החג"ם, שפרסמה בפברואר 1940 את "תוכנית חג"ם".

יעקב דורי, כמפקד ההגנה בחיפה, השתתף בדיונים כאדם פרטי ולא מטעם ההגנה. הוא עשה שימוש במעמדו בהגנה להשגת הכרה רשמית של הארגון, שהושגה לבסוף אך לא הייתה ממשית.

בקיץ של 1940, ניהל זאב פלדמן את מחנה המדריכים הראשון של החג"ם, בג'וערה (גבעת נוח). במחנה זה הונח היסוד לכל עבודת המסגרת. החג"ם הפך לעובדה-המסגרת תשמש ככסות חוקית ורשמית לפעילות קדם צבאית, שתתרחב ותגדל. החג"ם היה לתנועת הנוער הממלכתית העל-מפלגתית הראשונה בארץ ישראל שמטרת פעולתה כולה היא לאומית. החג"ם תרם לשינוי יחסו של ארגון ההגנה אל הנוער. מכאן שלהקמת המסגרת הייתה השפעה מכרעת על ייסוד הגדנ"ע.

בשנות הארבעים ובמלחמת העצמאות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.