פסק דין ריי נגד בלייר
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
ריי נגד בלייר היה פסק דין שניתן בידי בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1952. במוקד פסק הדין עמדה שאלת האלקטור הסורר. האם יש זכות למפלגה הדמוקרטית באלבמה לדרוש מכל מי שמעוניין להתמודד על תפקיד אלקטור בחבר האלקטורים להתחייב להצביע לכל מועמד שהמפלגה הדמוקרטית תציב. רוב השופטים השיבו על השאלה בחיוב. הם אמנם לא הכריעו שניתן להטיל סנקציות על האלקטור אם יפר התחייבותו (דבר שחוקיותו אושרה רק בפסק דין צ'יאפאלו נגד וושינגטון, פסק דין מאוחר בהרבה מ-2020). אבל הם קבעו שהמבנה המפלגתי שלבשה הפוליטיקה האמריקנית אחרי כינון החוקה והעובדה ששמות האלקטורים כבר מוסרים מפתקי ההצבעה תואמים למצב שבו האלקטור יהיה נטול שיקול דעת.[1]
בדעת המיעוט קבע השופט רוברט ה. ג'קסון בהסכמת השופט דאגלס, שהחוקה מאפשרת לאלקטורים חופש הצבעה. אף שקיים מנהג שהאלקטור מצביע לפי מפלגתו אין ביכולת המנהג לבטל חוקה. הוא השווה את מצב חבר האלקטורים בעקבות הפסיקה לצפידת מוות. השופט הביע אהדתו לרעיון שלפיו חבר האלקטורים כולו יבוטל והנשיא ייבחר בבחירה ישירה. ברקע העתירה עמדה הגישה הגזענית של מועמדים לאלקטורים שלא רצו להצביע בעד מועמד ארצי שהמפלגה תכתיר ושיהיה אוהד לזכויות השחורים. אף על פי כן הטעים השופט ג׳קסון שבטווח הארוך ובנסיבות העתיד המשתנות אין זה פרוגרסיבי או ליברלי לאפשר למנגנון המפלגה הארצי לכפות רצונו על אלקטורים מדינתיים וליטול מהם את שיקול הדעת.