פסק דין לוכנר נגד מדינת ניו יורק
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון של ארצות הברית |
| תאריך טענות | 24 בפברואר 1905 |
| תאריך החלטה | 18 באפריל 1905 |
| מראה מקום |
198 U.S. 45 25 S. Ct. 539; 49 L. Ed. 937; 1905 U.S. LEXIS 1153 |
| החלטה | |
| האסדרה על שעות עבודה ומנוחה של מאפיות שנקבעה על ידי מדינת ניו יורק מטילה מגבלות בלתי מוצדקות על חופש החוזים לפי התיקון הארבע עשר לחוקת ארצות הברית. | |
| חברי המותב | |
| נשיא בית המשפט | מלוויל פולר |
| חברי המותב | ג'ון מרשל הרלן, David Josiah Brewer, Henry Billings Brown, אדוארד דאגלס וייט, Rufus W. Peckham, ג'וזף מק'קנה, אוליבר ונדל הולמס הבן, ויליאם דיי |
| דעות בפסק הדין | |
| דעת רוב | Peckham, מלוויל פולר, Brewer, Brown, ג'וזף מק'קנה |
| דעות נוספות |
ג'ון מרשל הרלן, אדוארד דאגלס וייט, ויליאם דיי פסקו בדעת מיעוט שהחוק אינו בלתי חוקתי לאור הזיקה הקיימת בין מטרת החוק לתכליתו, שהיא הגנה על בריאות העובדים. אוליבר ונדל הולמס הבן קבע בדעת יחיד שהתיקון ה-14 לחוקה אינו מעגן את חופש החוזים. |
  | |
פסק דין לוכנר נגד מדינת ניו יורק (באנגלית: Lochner v. New York; מראה מקום: 198 U.S. 45 (1905)) הוא פסק דין מכונן, שניתן בשנת 1905 על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית, ובו נקבע כי הטלת מגבלות אסדרתיות (רגולטוריות) על שעות עבודה ומנוחה של עובדים מהווה פגיעה בלתי חוקתית בחופש החוזים ומפרה את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית.[1] פסק הדין וההלכה שנקבעה בו סימנו את תחילתו של "עידן לוכנר" שבו בוטלו חוקי עבודה על ידי בתי המשפט בארצות הברית בשם ההגנה על חופש החוזים, ונמשך עד שנות ה-30 של המאה ה-20.
עובדות המקרה ופסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'וזף לוכנר היה הבעלים של מאפייה ביתית בעיר יוטיקה שבמדינת ניו יורק, ונקנס בשנת 1899 בסכום של 25 דולר בגין העסקת עובדים מעבר לשעות העבודה המותרות במדינת ניו יורק לפי "פקודת המאפיות של שנת 1895", שאסרה על העסקת עובדי מאפיות ליותר מ-10 שעות ביום או 60 שעות בשבוע.
לוכנר סירב לשלם את הקנס וטען להגנתו כי החוק אינו חוקתי מכיוון שהוא פוגע בעקרון חופש החוזים. מנגד טענה מדינת ניו יורק כי החוק נועד לשמור על בריאותם של עובדי המאפיות ועל כן חוקתי.
בית המשפט העליון פסק בדעת רוב של 5 שופטים מול 4 כי התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית והתיקון ה-14 מגנים על חופש החוזים ואוסרים על המדינה להגביל אותו. בהתאם לכך, החקיקה של מדינת ניו יורק המגבילה את שעות העבודה של עובדי המאפיות אינה חוקתית מאחר שהיא מגבילה את יכולתם של האזרחים להתקשר ביניהם בחוזים באופן חופשי, וזאת ללא קשר לפערי הכוחות בין הצדדים וההבדלים ביכולת המיקוח ביניהם. בהתאם לדעת הרוב, נקבע כי לוכנר פטור מלשלם את הקנס שהושת עליו.
דעת המיעוט של השופט ג'ון מרשל הרלן, שאליו הצטרפו גם השופטים אדוארד דאגלס וייט וויליאם דיי, קבעה כי חופש החוזים נתון לאסדרה שהמדינה רשאית לקבוע במסגרת סמכותה, כאשר המבחן הקובע מתי האסדרה היא חוקתית ומתי היא אינה חוקתית, הוא מידת הזיקה שבין מטרת החוק המוצהרת ויישומה בפועל. כלומר, אם החוק נועד להגן על בריאות הציבור, המוסר הציבורי או שלום הציבור, אך אין בין החוק זיקה של ממש למטרות אלו, או שהוא גורם לפגיעה מוחשית וברורה בזכויות המובטחות בחוק היסוד, אזי החוק ייחשב כבלתי חוקתי. עם זאת, הנטל להוכיח כי החוק אינו חוקתי נופל על כתפיו של מי שטוען לחוסר החוקתיות, ולא על כתפי המחוקק.
במקרה של לוכנר, קבעה דעת המיעוט כי על בית המשפט לקחת בחשבון את טענתה של מדינת ניו יורק כי מטרת החוק היא להגן על בריאות עובדי המאפיות, ולהתחשב בנתונים המצביעים על הסיכונים הבריאותיים הכרוכים בעבודה זו שעות רבות. לאור נתונים אלה קיימת זיקה בין החוק ובין מטרתו המוצהרת, ולכן אין מקום שבית המשפט יתערב ויבטל את החוק.
דעת המיעוט של השופט אוליבר ונדל הולמס הבן קבעה כי דעת הרוב לוקה באקטיביזם שיפוטי בלתי מוצדק וכי היא מבוססת על תיאוריה כלכלית שחלקם גדולים מהציבור אינם מקבלים אותה. לשיטתו של הולמס, התיקון ה-14 לחוקה אינו הופך את חופש החוזים לזכות חוקתית, והמילה "חירות" המופיעה בתיקון אינה בהכרח מעגנת מדיניות כלכלית של לסה פר. על אף שדעתו של הולמס הייתה דעת יחיד, היא צוטטה פעמים רבות בפסיקות מאוחרות יותר ואף נחשבת לאחת מדעות היחיד המשפיעות ביותר בהיסטוריה המשפטית של ארצות הברית.[2]
"עידן לוכנר"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות פסק דין לוכנר וההלכה שנקבעה בו, לפיה חופש החוזים הוא עקרון חוקתי לפי התיקון ה-14 לחוקה, כונתה התקופה שלאחר פסק הדין בשם "עידן לוכנר". בתקופה זו פסקו בתי המשפט בארצות הברית שוב ושוב כנגד חוקים שנועדו לאזן את יחסי הכוחות בין הצדיים לחוזה. כך למשל, ביטל בית משפט בשנת 1915 חוק שנחקק בקנזס ואסר על הסכמי עבודה שבהם התחייבו העובדים שלא להצטרף לאיגוד עובדים. בשנת 1923 קבע בית המשפט בדעת רוב כי חוקי שכר מינימום מנוגדים לתיקון החמישי וה-14 לחוקה.
עידן לוכנר הסתיים בשנות ה-30, עם פסק דין של בית המשפט העליון משנת 1934 בעתירת נביה נגד מדינות ניו יורק (אנ'), בו נקבע שחופש החוזים אינו מהווה זכות חוקתית וכי מדינת ניו יורק יכולה לקבוע בחוק מחירים למוצרי חלב. בשנת 1937 קבע בית המשפט העליון בעתירת וסט קוסט נגד פאריש (אנ') כי המחוקק רשאי להגביל את חופש החוזים אם הדבר נועד להגן על הקהילה, הבריאות, הביטחון או למנוע פגיעה בקבוצת אוכלוסייה חלשה. פסק דין זה מסמן את סוף "עידן לוכנר", ועל אף שהלכת לוכנר לא נהפכה באופן מפורש, היא כבר לא נחשבה למחייבת.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פסק דין לוכנר נגד מדינת ניו יורק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ United States Supreme Court, 198 US 45 Joseph Lochner v. People of the State of New York US, 1905, עמ' 45
- ^ Stevens, John Paul (2011). Five Chiefs: A Supreme Court Memoir. Little, Brown and Company. p. 25. ISBN 978-0-316-19980-3.