פסוק
פסוק הוא משפט בתנ"ך או בכתבי קודש הנוצריים (הביבליה: הברית הישנה והחדשה).
החלוקה לפסוקים אינה מופיעה בספרי התורה, לעומת החלוקה לפרשיות, שהיא החלוקה היחידה המופיעה בהם.
הפסוק הראשון בתורה, ואולי הידוע מכולם, הוא ”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א', א'). הפסוק האחרון המופיע בספרי התנ"ך היהודי הוא ”כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַים אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל” (דברי הימים ב', ל"ו, כ"ג).
על פי הנוסח המצוי בידינו, בתנ"ך ישנם בקירוב: 23,204 פסוקים, מתוכם בחמישה חומשי תורה: 5,845 פסוקים. בספרות היהודית התפרסמו במשך הדורות סטטיסטיקות שונות של התנ"ך, רובן לא תואמות לנתונים שלפנינו.
בעבר היו מספר נוסחאות לחלוקה לפסוקים. למשל, בתלמוד הבבלי מספר רב אחא בר אדא שבארץ ישראל מחלקים לשלושה חלקים את הפסוק "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן'"[1][2].
בתלמוד[2] יש דיון בנוגע למספר הפסוקים בספר תהילים, ולגבי אמצעם. על פי התלמוד, פסוק האמצע הוא ”וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ” (תהילים, ע"ח, ל"ח) שנמצא במרחק של שני פסוקים מאמצע הספר על פי חשבוננו. עם זאת, על פי הסוגיא ישנם 5,896 פסוקים בספר, יותר מפי שניים מאשר בחשבון שלנו. ייתכן שהגמרא החשיבה כל צלע בפסוק כפסוק בפני עצמו. על כל פנים, הגמרא שם כותבת שאנחנו לא בקיאים בחלוקת הפסוקים כפי שהיו בקיאים פעם, ולפיכך מנייננו שונה ממניינם.
חשיבות הפסוקים בהלכה מתבטאת בכך שאין עולה לתורה קורא פחות משלושה פסוקים, וכל פסוק שאין עליו מסורת לא יוצרים עליו מסורת חדשה של פיסוק. חלוקת הפיסוק בתוך הפסוק נעשית על ידי טעמי המקרא: חילוק הפסוק לשניים נקרא "אתנחתא", והטעם המורה על סוף הפסוק נקרא "סלוק" או "סוף פסוק" (שם שהפך לביטוי שמשמעותו סיום עניין).
מספור הפסוקים נהוג לרוב כספירה משנית לחלוקה לפרקים, (למשל, ספר שמות, פרק ג', פסוק י"א), אולם הוא משמש גם כמספור משני לחלוקה לסדרים ולפרשיות. המספור נועד לאפשר מציאה מהירה של פסוקים.