פי האתון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פי האתון
סוגה עיתון סטודנטים
פורמט מגזין דו שבועי[1]
מו"ל סקופוס
תאריכי הופעה 1958–הווה (כ־66 שנים)
שפה עברית
מערכת האוניברסיטה העברית בירושלים
תפוצה 36,000
מדינה ישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פי האתון הוא כתב עת המיועד לאוכלוסיית הסטודנטים בירושלים.

"פי האתון" הוא עיתון הסטודנטים הוותיק ביותר בישראל. הוא החל לצאת לאור בשנת 1958 על ידי אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, בראשותם של יוסי ליבוביץ' וראובן מרחב. שם העיתון מבוסס על סיפור אתונו של בלעם[2], על פי הצעת אביו של יוסי ליבוביץ', פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שטען שהסטודנטים בישראל הם אקדמאים חסרי השכלה ודימה אותם ל"חמורים נושאי ספרים". באמצע שנות ה-60 שונה שמו של כתב העת, לשנים אחדות, לשם "ניצוץ".

עם עורכי וכותבי העיתון לאורך השנים נמנו כאלה שהפכו לעיתונאים וכותבים בולטים, ביניהם יגאל עילם, איתן זליגר, נחום ברנע, תום שגב, חנוך מרמרי, ב. מיכאל, אפרים סידון, גדעון קוץ, אברהם דורון, ברוך לשם, שאול צדקא, דני זקן, יענקל'ה רוטבליט ודן אלמגור, והקריקטוריסטים יעקב שילה ומשה לין החלו דרכם בו.

כתבות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל"פי האתון" היסטוריה של כתבות מעוררות עניין ומחלוקת. באמצע שנות ה-60, כאשר עורך העיתון היה העיתונאי הצעיר נחום ברנע, הוא הסתנן למסיבה בהשתתפות שרת החוץ גולדה מאיר. בתגובה לשאלה בוטה ששאל אותה ברנע, ולאחר שזיהתה שהוא האחראי על מאמר נוקב שפורסם בעיתון נגד הנשיא זלמן שזר, התפרצה שרת החוץ על ברנע ודרשה שיפוטר לאלתר. בתגובה לאירוע פוטר ברנע למחרת מעריכת העיתון.

בסוף שנות ה-60 קיים תום שגב, עורך העיתון באותה תקופה, ראיון עם דוד בן-גוריון בצריף שלו בקיבוץ שדה בוקר. אף על פי שתוכנן להיות ריאיון קצר של 20 דקות, הוא נמשך יותר משלוש שעות והפך לשיחה אינטימית על השואה, על האמונה של בן-גוריון באלוהים ועל אשתו פולה. בן-גוריון אמר לעיתון אז, לראשונה, שהוא מעדיף שלום בלי ארץ ישראל השלמה על פני ארץ ישראל השלמה בלי שלום. בזכות הראיון הזה צוטט העיתון בניו יורק טיימס.

במהלך השנים עסק העיתון לא רק בפוליטיקה ארצית אלא גם בפוליטיקה סטודנטיאלית, ומאבקי הכוח בין ראשי אגודת הסטודנטים שלה שייך העיתון לבין רצון העורכים לשמור על עצמאותו ליוו כמעט את כל שנות פעילותו. טל בשן, העורכת האישה הראשונה של "פי האתון", התמנתה לתפקיד ב-1979 על ידי יו"ר הסתדרות הסטודנטים צחי הנגבי. בתקופה ההיא עמד הקמפוס בסימן מלחמה בין הימין בראשות הנגבי, ישראל כץ ואביגדור ליברמן לבין השמאל והסטודנטים הערבים. באחד משיאי העימות פרצה תגרה אלימה על המדשאה המרכזית בגבעת רם בהשתתפות עשרות פעילים משני הצדדים. רק המשטרה, שהוזמנה למקום על ידי שלטונות האוניברסיטה, הצליחה לפזר את התגרה אחרי שעה ארוכה. כאשר ביקשה העורכת בשן להוציא גיליון מסכם ולהביא את דעותיהם של שני הצדדים, שלחו הנגבי וחבריו נציג שיוציא את כתבות השמאל. בשן החליטה להשיב מלחמה. היא גייסה את כל חברי המערכת ויחד עברו בטיפקס על כל הטקסט בעיתון, מלבד מילות הקישור. סערה זו גרמה לסגירת העיתון לחודש ולמינוי עורך חדש.

בשנת 1988 הוקדש אחד מגליונות העיתון לסקס, ובשער פורסמה תמונת עירום חלקי של דוגמנית צילום מ"בצלאל". הפצתו עוררה סערה רבתי וקריאות לפיטורי העורך דני זקן. לצד זה הגיבו עורכים לשעבר בקריאה לשמור על עצמאות העיתון.

בשנת 1996 שלח עורך העיתון גידי שמרלינג את הכתבת אילאיל שחר לערוך סקר מקיף בדבר הרגלי המין של הסטודנטים באוניברסיטה העברית. הסקר הוליד כותרת ראשית בעמוד השער של העיתון: "חצי מהסטודנטים בגבעת רם לא מקיימים יחסי מין" וכן את הקביעה ששליש מהסטודנטים באוניברסיטה כלל לא מקיימים יחסי מין. הגיליון עורר ביקורת עזה בקמפוס נגד העיתון ואף הוקדשו לנושא השער האחורי של "מעריב" ותוכנית בת שעה בגלי צה"ל. לקראת גיליון דצמבר 2018 נערך משאל דומה על ידי העיתון, ותוצאותיו פורסמו לצד מחווה לגיליון מנובמבר 1996.

בשנת 2012 קיים העיתון ריאיון עם חאלד מחאסן, אסיר משוחרר מעסקת שליט. הראיון עורר האשמות כלפי העיתון בדבר הטיה פוליטית שמאלנית. מנגד טענו התומכים שעשיה עיתונאית איכותית אינה יכולה ליישר קו עם הדעה הפוליטית הרווחת ועליה לחתור כל העת לביקורת והטלת ספק.

"פי האתון" היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקו המערכתי של פי האתון מוכתב במידה רבה על ידי צוות העורכים שלו, המתחלף מדי שנה. כיום מורכב העיתון משני מדורים – אקטואליה ומגזין. דפי המגזין כוללים בין השאר ביקורות תרבות, שירים ומדור אסטרולוגיה סאטירי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מופיע רק במהלך שנת הלימודים האקדמית
  2. ^ ספר במדבר, פרק כ"ב, פסוק כ"ח, וכן משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ו'