פייר אבלר
 | |
| אבלר ואלואיז | |
| לידה |
1079 פלט, דוכסות ברטאן, ממלכת צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
21 באפריל 1142 (בגיל 63 בערך) שאלון-סור-סון, בורגון, ממלכת צרפת |
| שם לידה |
Pierre Abélard |
| מקום קבורה |
Héloïse and Abélard's tomb |
| השקפה דתית |
נצרות קתולית |
| מקום לימודים |
École cathédrale de Paris |
| זרם | סכולסטיקה |
| תחומי עניין | מטאפיזיקה, לוגיקה, תאולוגיה |
| עיסוק |
תאולוג, אוטוביוגרף, לוגיקאי, סופר, משורר, מלחין, בלשן, פילוסוף, religious servant |
| הושפע מ | אריסטו, פורפיריוס, בואתיוס |
| מדינה |
ממלכת צרפת, צרפת |
| יצירות ידועות |
Sic et Non, Dialectica |
| בן או בת זוג |
אלואיז |
  | |
פייר אָבֶּלַר (בצרפתית: Pierre Abélard; 1079 - 21 באפריל 1142) היה פילוסוף צרפתי סכולסטי. ידוע כיום בעיקר בהקשר לרומן שלו עם אלואיז, שהיה לאגדה.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פייר אבלר נולד בעיירה קטנה בשם פלט, השוכנת כ-15 קילומטר מזרחית לנאנט בברטאן שבצרפת. הוא היה הבן הבכור למשפחת אצילים בריטונית, ונראה כי שמו, אבלרדוס (נכתב בצורות רבות נוספות), הוא שיבוש של 'האבלארדוס', שם שאבלר בחר לעצמו כדי להיפטר מהכינוי 'בחולרדוס' שניתן לו בנעוריו. אבלר היה ילד מהיר קליטה, ומשבגר בחר בחיי לימוד במקום בקריירה צבאית שאפיינה אז את מעמדו. הוא למד את השיטה הדיאלקטית, שנחשבה אז לענף בתחום הפילוסופיה. שיטה זו כללה בעיקר את הלוגיקה של אריסטו כפי שהועברה דרך נתיבים לטיניים, והייתה אז נושא הלימודים העיקרי בבתי האולפנה הכנסייתיים.
מסעותיו של אבלר הביאו אותו כבר בשנות העשרה שלו לפריז, שם למד בבית הספר הקתדרלי הגדול של קתדרלת נוטרדאם, מפיו של גיום משמפו, תלמידו של אנסלם מלאון (Laon) והריאליסט המתקדם ביותר. בתוך זמן קצר הצליח אבלר להביס את מורהו בוויכוח, דבר שהביא להתנצחות ארוכה ביניהם. התנצחות זו גרמה לנפילתו של הריאליזם, שעד אז היה דומיננטי (הריאליזם הוחלף על ידי הקונצפטואליזם או הנומינליזם של אבלר עצמו). החיכוכים בינו לבין מורו, הביאו את אבלר, והוא בן 22, לעקור לעיר מלאן, שם הקים בית ספר משלו. בהמשך עבר אבלר לקורבייל הסמוכה לפריז, כדי להוות "בר פלוגתא" ראוי יותר למורו, וכן כדי להתקרב לפריז שהייתה אז מרכז ההשכלה.
אבלר עשה חיל בהוראה, אך נאלץ להקפיא את עיסוקו זה, כיוון שגרם לו למתח נפשי רב. עם שובו להוראה לאחר שנת 1108, חזר אבלר להתנצח עם יריבו הוותיק, גיום משמפו. הוא העביר את בית ספרו למונט סן ג'נביב שבפריז, הצופה על הנוטרדאם. מעיסוקו בדיאלקטיקה הוא פנה לתאולוגיה והשתתף בהרצאותיו של אנסלם מלאון. עתה הורשה להרצות באופן חופשי, והרצאותיו נחשבו לטובות מאלו של מוריו. הייתה זו תקופת הזוהר בחייו של אבלר. אלפי תלמידים הגיעו מכל רחבי צרפת לשמוע את הרצאותיו, והוא התעשר ממתנותיהם. בשנת 1115 הוקדש אבלר ככומר קתולי ועבר לנוטרדאם.
אבלר ואלואיז[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתוך הנוטרדאם התגוררה נערה צעירה ויתומה בשם אלואיז, שחיה תחת האפוטרופסות של דודה פולבר הדתי והקפדן. אלואיז נולדה ב-1101 למשפחת אצולה, ונודעה ביופייה, בחכמתה, בידע שלה, ובשליטתה בלטינית, ביוונית ואף בעברית. אף על פי שהוקדש לכמורה, אבלר התאהב בה והצליח לשכנע את דודה לשמש לה כמורה פרטי. בין השניים נרקמו במהרה יחסים רומנטיים, דבר שגרם לשערורייה משנודע הדבר לדוד. השניים המשיכו להיפגש בסתר, עד שאלואיז הרתה ונלקחה על ידי מאהבה לברטאן, מחוז הולדתו, שם ילדה את בנם. על מנת לפייס את הדוד הזועם, הסכים אבלר להינשא לאלואיז, בתנאי שהנישואים יישארו חשאיים, שהרי הדבר אסור על כומר קתולי. אלואיז התנגדה לכך, מחשש שהדבר יפגע בקריירה הכנסייתית של אבלר ובעצמאותו, אך בסופו של דבר נכנעה והם נישאו.
במכתבה לאבלר היא מנסה לשכנע אותו מדוע מלומד כמותו לא צריך להיכנס לעול חיי משפחה וכי נישואים יפריעו להגותו כפילוסוף.
מי האיש המבקש להתרכז במחשבות על דברי קודש או פילוסופיה שיוכל לשאת את בכי התינוקות, את שירי הערש של האומנות שנועדו להרגיעם, את המולתה הרועשת של עדת המשרתים
— מכתבי אבלר ולואיז בתרגומה של ש. שחר
הדוד לא שמר את דבר הנישואים בסוד כפי שהבטיח, והזוג הצעיר נקלע למסכת האשמות והכחשות כה קשה, עד כי לבקשת אבלר, מסרה אלואיז את התינוק לאחותו של אבלר וברחה מדודה למנזר ארז'נטיי. הדוד הזועם סבר כי אבלר מנסה להיפטר מאחייניתו, ולכן נקם בו: לילה אחד פרצו הוא וחבריו לחדרו של אבלר וסירסו אותו. בעקבות המעשה שהפכו לבעל מום הורחק אבלר מתפקידו כמורה, ואלואיז, שטרם מלאו לה 20, נדרה בפומבי את נדרי הנזירות.
הסופר והקולנוען אברהם הפנר כתב רומן על אהבתם של מרצה באוניברסיטה ותלמידתו הצעירה, שמבוסס על אהבתם של אבלאר ואלואיז. הספר נקרא "כמו אבלאר כמו אלואיז".
שארית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבלר השבור בן ה-40 פנה למנזר סן-דֵני הסמוך לפריז, אך שם לא מצא מנוח. לבקשת תלמידיו הרבים, הוא חזר להרצות, אך אופי הרצאותיו היה דתי יותר. נדמה היה כי שב למעמדו הקודם, אך עדיין היו לו אויבים רבים וחזקים. מיד לאחר פרסום הרצאותיו התאולוגיות, נטפלו יריביו לגישה הרציונליסטית שפיתח לגבי השילוש הקדוש. הוא הואשם בכפירה בסינוד (אספה) המחוזי בסואסון ב-1121, חויב לשרוף את ספרו, ונכלא במנזר סן מדרד בפריז. אבלר סיכם את מסכת אירועים זו כחוויה הנוראה בחייו, אף יותר מהסירוס. חייו של אבלר בסן מדרד היו בלתי נסבלים, והוא עשה כל מאמץ כדי להשניא את עצמו על יושביו, עד שהורחק למקום מבודד ליד נוג'נט-על-הסיין. שם הוא בנה לעצמו בקתה והתבודד, עד שמקום מושבו נודע. תלמידיו הרבים צבאו על פתחו ובנו סביבו עיר קטנה של אוהלים ובקתות. אבלר החל שוב להרצות, והקים את בית הספר של ה"פרקלט" (רוח הקודש, המרכיב השלישי בשילוש הקדוש).
אבלר חשש מרדיפות נוספות, ולכן עזב את מקום מושבו והסכים להתמנות לאב מנזר סן-גיד-דה-רוז, ששכן בפינה נידחה של בריטני. היה זה מנזר מבודד באזור שורץ שודדים, שאיימו יותר מפעם על חייו. למרות הכל, הוא החזיק בתפקידו זה במשך כעשר שנים, במהלכן הצליח לפרק את המנזר בארגנטוויל בו שכנה אהובתו אלואיז, אותה הציב בראש ה"פרקלט" שהקים. דבר זה אפשר להם להתראות מדי פעם, ואבלר החל בכתיבת האוטוביוגרפיה המפורסמת שלו, שנקראה "ההיסטוריה של האסונות" (או "ההיסטוריה של אסונותי". בלטינית: Historia Calamitatum). באותה עת כתבה לו אלואיז מכתב אהבה ראשון, שנחשב ליצירה ספרותית חשובה, בו היא מתארת בצורה יוצאת דופן את התשוקה האנושית והנאמנות הנשית. נראה כי אבלר לא הגיב כלפיה באותו מטבע, שכן בהמשך כתבה לו אלואיז עוד שני מכתבים, בהם הצהירה על החלטתה להיות נזירה לעולם, ועל כי לעולם לא יהיו עוד יחד.
זמן מה לאחר מכן, בשנת 1136, שב אבלר לזמן קצר למונט סן ג'נביב, והחל להרצות שם. אחד מאויביו המרים ביותר מזה עשרות שנים, ברנר מקלרבו, הכריז עליו מלחמת חורמה. ברנר, שהיה אדוק ובעל אמונה יוקדת, ראה בסכולסטיקה וברציונליזם של אבלר מרד וכפירה, ולכן כינס בשנת 1141 את המועצה בסנס, והזמין את אבלר להגן על עצמו בפניה. אבלר פנה במפתיע לעזרת רומא, אולם ברנר הצליח להרשיע אותו בכפירה במועצה הראשונה, וכך גם ברומא לאחר מספר שנים. אבלר התמוטט במנזר הגדול של קלוני, שם שהה במשך כמה חודשים. הוא הועבר על ידי חבריו לאולפנת סן מרסל, ונפטר שם לאחר כמה חודשים. אבלר נקבר לראשונה בסן מרסל, אך עצמותיו הועברו בחשאי לפרקלט תחת חסותה של אלואיז. עם מותה ב-1164 נקברה אלואיז לצדו, ועצמות הזוג הועברו ממקום למקום במשך השנים, והיום הם קבורים בבית הקברות פר לשז בפריז.
השפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאבלר הייתה השפעה יוצאת דופן על בני זמנו ועל המחשבה הימי-ביניימית, אך עיקר פרסומו בעת החדשה מבוסס על קשריו עם אלואיז. רק במאה ה-19, לאחר שב-1836 פרסם קוזין את האוסף 'אוברג'ס', ניתן היה לבחון את יצירתו הפילוסופית של אבלר מכלי ראשון. עד אז פורסמה רק יצירה פילוסופית אחת שלו, אשר שמה 'דע את עצמך' (בלטינית: Scito Te Ipsum), שעסקה בנושאים אתיים. בהמשך פורסם אוסף קוזין, שכלל מובאות מתוך היצירה התאולוגית 'כן ולא' ('Sic et Non'), ובה אוסף דעות סותרות של אבות הכנסייה בעניינים תאולוגיים. ביצירה זו לא ניסה אבלר ליישב את הסתירות שבכתבי אבות הכנסייה, אלא השתמש בהם כפלטפורמה להגותו. אוסף קוזין כולל גם את 'הדיאלקטיקה', וכן הערות על יצירות בלוגיקה של אריסטו, פורפיריוס ובואתיוס, ויצירות שאינן מיוחסות עוד לאבלר. יצירה מקורית אחרת בשם 'הערות על פורפיריוס' פורסמה ב-1930.
חשיבותו ההגותית של אבלר היא בקביעתו בצורה ברורה יותר מכל קודמיו את הצורה הסכולסטית של הדיון, שנועדה לתת ביטוי רציונליסטי ברור לדוקטרינה המקובלת. אף שדעתו האישית של אבלר בנושאים אלה נדחתה, היא הובעה באותה הצורה והרוח שהורחבה מאוחר יותר, במאה ה-13, עם הסכמתם של ראשי הכנסייה. אבלר ביסס את חשיבותו של אריסטו בימי הביניים, שהפכה למקובלת רק כחמישים שנה לאחר מותו, כשיצירות נוספות של אריסטו החלו להיוודע ברבים (לפני כן היה אפלטון מקובל יותר). חוץ מדיאלקטיקה, אבלר הראה התעניינות גדולה באתיקה, והדגיש את הרצון הסובייקטיבי כקובע את המשמעות המוסרית של המעשה האנושי. כך למשל, החטא על פי אבלר אינו טמון ברצון לחטוא (שהוא אנושי ומובן), ואף לא במעשה עצמו, אלא ברגע שבו האדם נכנע לפיתוי לחטוא. הגותו בעניין זה, הדומה לחשיבה המודרנית, נושאת משמעות מיוחדת, כיוון שיורשיו הסכולסטיקנים לא פעלו כל כך בתחום המוסר והערכים, ולא דנו בנושאים אלה, אף לאחר שהחקירות המוסריות של אריסטו פורסמו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מכתבי אבלר ואלואיז, הוצאת דביר, 1997 (תרגום: שולמית שחר)
- מכתבי אבלר ואלואיז, הוצאת כרמל, ירושלים; מפרשים, מרכז הספר והספריות, בני ברק, 2017 (תרגום: שולמית שחר)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גילי איזיקוביץ, מים קדושים רבים לא כיבו את האהבה, באתר הארץ, 5 במרץ 2017- אבלר ואלואיז-אהבה וחטא פוגשים את ימי הביניים באתר פריז וצרפת דרך העדשה
- אבלאר ואלואיז - מכתבי האהבה ששרדו כאלף שנה, באתר פרנקופילים אנונימיים
- פייר אבלר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- פייר אבלר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי פייר אבלר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
פטר אבלר (1079-1142), דף שער בספרייה הלאומית
