פיטר ברוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פיטר ברוק
Peter Brook
לידה 21 במרץ 1925
צ'יזוויק, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 ביולי 2022 (בגיל 97)
הרובע החמישה-עשר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Peter Stephen Paul Brook עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1949 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מספר צאצאים 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס התאטרון האירופי (1989)
  • מדליית הנשיא (האקדמיה הבריטית) (2011)
  • פרס נסיך אסטוריאס לאמנות (2019)
  • Critics' Circle Award for Distinguished Service to the Arts (2008)
  • פרס ג'יילס (2014)
  • עמית כבוד (1998)
  • פאדמה שרי באמנויות (2021)
  • פרס קיוטו באמנות ופילוסופיה (1991)
  • World Award of Humanism (2011)
  • פרס טוני לבמאי הטוב ביותר למחזה (1971)
  • פרס דן דוד (2005)
  • מפקד במסדר האימפריה הבריטית (1965)
  • פרס איבסן הבינלאומי (2008)
  • פרימיום אימפריאל (1997)
  • פרס טוני לבמאי הטוב ביותר למחזה (1966)
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות
  • מדליית העיר פריז
  • מדליית זהב להצטיינות בתרבות
  • קצין גבוה במסדר החרב של יעקב הקדוש
  • מפקד בלגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
http://www.newspeterbrook.com/
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פיטר סטיבן פול ברוק (21 במרץ 19252 ביולי 2022) היה במאי תיאטרון, במאי קולנוע, תאורטיקן של תיאטרון ומפיק יהודי-בריטי משפיע אשר חקר רבות אודות הקשר שנוצר בין השחקנים לקהל והשפעתו על השחקנים ועל ביצוע המופע, בשאיפה להגיע למה שקרא "התיאטרון האוניברסלי" שאינו תלוי תרבות או שפה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוק נולד בלונדון, אנגליה, למשפחה של אקדמאים יהודים רוסים מלטביה. אביו היה כימאי. בן דוד של הבמאי הקולנוע הסובייטי והרוסי ולנטין פלוצ'יק. גדל באווירה חילונית. למד באוניברסיטת אוקספורד, ונזרק ממנה לאחר שנתפס בתוך הקמפוס עורך סרט עם אנשים שאינם סטודנטים ב-1943. את עבודת הבימוי הראשונה שלו עשה ב-1945, לאחר שהתגלה על ידי בארי ג'קסון.

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 עבד על הפקות רבות באירופה ובארצות הברית, וב-1962 חזר וביים במסגרת הלהקה השייקספירית המלכותית את ההפקות של המלך ליר (1962), מארה סאד (1964), וחלום ליל קיץ (1970) והתמנה למנהלו האמנותי.

תיאטרון בוף דה נור, בצפון העיר פריז

בשנת 1968 הוזמן על ידי ז'אן-לואי בארו שחקן ובמאי ידוע מאוד בפריז, (שניהל את תיאטרון האומות) כדי להקים קבוצת תיאטרון בינלאומית. ברוק הגיע לפריז, והחל לעבוד במוזיאון "מוביליה נאסיונאל", בפריז. הוקמה קבוצה של שחקנים מכל העולם, אך מאורעות מאי 1968 עצרו את עבודתו הניסיונית. במקביל לעבודתו במקומות שונים בעולם, ב-1970 החל לעבוד גם בפריז. תחילה היה זה איגוד של שחקנים, רקדנים, מוזיקאים ואמנים אחרים מארצות שונות, שאיתם יצא למסע באפריקה ב-1972 ובאסיה ב-1973. ב-1974 יסד בפריז את תיאטרון בוף דה נור, יחד עם מישלין רוזאן ואת שני המרכזים הבינלאומיים ליצירה ולמחקר התיאטרון (Centre International de Recherche et Création Théâtrale). שהיה במשך השנים לתיאטרון הממומן מכספי התרבות של הממשלה הצרפתית. הלהקה מורכבת תמיד משחקנים הבאים מיבשות שונות, ההפקות מתקיימות בצרפתית, בשילוב של מבטאים מהעולם הרחב של שחקנים הבאים מרקעים שונים ושפות שונות. הצגות מוצלחות מתורגמות לאנגלית, לקראת מסען במדינות דוברות אנגלית.

ב-23 במאי 2005 הוענק לו פרס דן דוד. מקובל לתרום 10% מהפרס לארגון אשר יבחר הזוכה, וברוק בחר להעניק אותו לתיאטרון הישראלי-פלסטיני.

ברוק נפטר ב-2 ביולי 2022 בפריז, צרפת[1]

הבלתי נראה בתיאטרונו של ברוק, הופך לנראה הבימתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1979, עם צאת סרטו של פיטר ברוק, המבוסס על ספרו של גורדייף פגישות עם אנשים מיוחדים, ובעיקר בראיונות שהוא נותן בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, מתברר כי יש קשר הדוק למדי בין ברוק ובין התנועה הרוחנית של גורדייף. ברוק נהג לבקר ביודפת והנחה את חברי התנועה בתרגילים, בריקודים הקדושים ובפילוסופיה שלו ושל המורה שלו. כמו כן, השחקנים שמשתתפים בסרטו זה הם חברי התנועה בפריז, שהרי כדי לבצע את התרגילים, התנועות, והריקודים בסוף הסרט, יש צורך בידע עצום ובתרגול יומיומי. ברוק הוא מנהיג התנועה של גורדייף בפריז. ברוק מתבסס על משפט שכתב הנריק איבסן: "הבלתי נראה על הבמה נראה בראשי הצופים, ואילו הבלתי נראה בראשי הצופים נמצא על הבמה". בעבודת הדוקטורט של מיכל גוברין אשר זכתה לחזות בחזרותיו הסגורות, בתקופת לימודיה באוניברסיטת פריז VIII, נאמר:

מהות התיאטרון של ברוק הוא החיפוש אחר הבלתי-נראה כדי להופכו לנראה. ברוק בעצם הפך את תיאטרונו למתווך בין שמים וארץ

"תיאטרון קדוש בן-זמננו, תאוריה ומעשה"[2]

לפי גוברין, מבחינת התיאטרון, אין הבדל בין פיטר ברוק, גרוטובסקי ונחמן מברסלב, למרות הפירוט הרב, הדיון האינסופי, שהיא מביאה, והדגש על ההבדלים הרבים שקימים ביניהם... שהרי שלושתם בנויים כמבנה של בית ספר, ובתוכו מורה, או רב, המנהל, מלמד או מביים את תלמידיו, מחנכם, ומראה להם את הדרך והאמונה ממנה הוא יונק השראתו. היא מוכיחה שבאותה מידה שבית הכנסת הוא סוג של תיאטרון, כן התיאטרון הוא בית כנסת למימוש העולם הבלתי נראה, כדי שיהיה מוחשי, נגיש וניתן לתפיסה חושית.

פרופ' אוריאל זוהר מעניק לבמאי פיטר ברוק את ספרו פגישות עם פיטר ברוק בתיאטרונו של ברוק בפריז 1991

במשך השנים ברוק מנסה להפוך את תיאטרונו למוקד משיכה לקהל הרחב, שבו תהיה האפשרות לחבר בין הידע הנרכש אצל המורה הרוחני שלו, ובין השחקנים שלא תמיד היו שייכים לתנועה רוחנית זו. הוא נתקל בקשיים. אך לבסוף מנחיל בתיאטרונו את ערכי התנועה עצמה.

בספרו פגישות עם פיטר ברוק[3], ובעבודת הדוקטור, אוריאל זוהר מראה כיצד ברוק מדגיש את נושא המימוש הבלתי נראה בכל עבודותיו. בפרק הריאיון עם ברוק בביצוע ז'ק שאנסל, ברדיו הצרפתי, ברוק נשאל האם הוא שייך לתנועת גורדייף, והוא מאשר זאת באומרו שיש בתנועה כמיליון מאמינים[4]... בראיון אחר, זוהר מראיין את ברוק[5], וברוק "מראיין" את זוהר ושואל:

האם הקיבוץ בנוי על סמך אותם נתונים שבהם בנויה תנועה רוחנית? מורה דרך? א.ד. גורדון, ותלמידים שמקיימים את תורתו? וכו'...

הספר "פגישות עם פיטר ברוק"

הסרט "פגישות עם אנשים מיוחדים" גם הוא עוסק באותן שאלות. הנער גורדייף שואל את אביו שאלות על העולם הבלתי נראה. מה קורה לאחר המוות? האם יש קיום לנשמה? וכל מהותו של הסרט והספר, היא שאלת השאלות של גורדייף:

מהי סיבת הקיום שלי כאדם? לשם מה אני חי?

הסרט "פגישות עם אנשים מיוחדים"

שאלות אלו דוחפות אותו למחקר עיקש אחר תשובות המובילות אותו בסופו של דבר למנזר סודי באסיה הרחוקה... לאורך הדרך הוא פוגש מורים ומדריכים רוחניים מסוגים שונים, ומקבל את הדרכתם, בתקווה להגיע לתשובה.

שפה אוניברסלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרגע שבו החליט ברוק לעבור לפריז בשנת 1968 ולעבוד בתיאטרון האומות, אצל מזמינו ז'אן לואי בארו, הוא מגיע מתוך החלטה להקים מקדש משלו בפריז. עוברות 4 שנים עד שהוא מוצא תקציב לשני מסעותיו, לאפריקה ולאיראן 1972-73. ברוק מתמודד עם שאלת השפה הבינלאומית, בעזרת המשורר טד יוז, שתאפשר לו ליצור קשר עם כל קהל בעולם. הדבר מעורר גיחוך אצל כמה, על כוונתו למצוא שפה חדשה ואוניברסלית. לדברי פיטר הול:

ברוק היה תמים מאוד במחשבה שהדבר ניתן לביצוע. מהי שפה אוניברסלית?

סרט על ברוק בטלוויזיה הבריטית[6]

לעומת פיטר הול, יש אחרים שממשיכים להעריץ את ברוק[7].

בשנת 1970 מעלה ברוק את ההצגה "חלום ליל קיץ" שעוררה הדי התפעמות בעולם. עוד רמזים למחקר הבלתי נראה צצים בתפאורה, בשילוב הצבעים, בשימושי הצלחות והמקלות, ויצירת מוזיקה אחרת, בתחום המשחק והקול.

שחקנים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבודה בפריז מאופיינת בהקמת קבוצה בינלאומית, ערבוב של אנשים מעולמות שונים, עמים שונים, שפות שונות... בשנת 1968 ברוק מנהל סדנת תיאטרון בפריז. פתיחת שערי התיאטרון בוף דה-נורד רק כעבור שש שנים ב-1974. לפני כן, ברוק בוחר את שחקניו לקראת מסעות המחקר, והחיפוש אחר האמת המסתתרת מאחורי היכולת לתקשר עם קהלים שאינם דוברים את שפת השחקנים. מסע הדומה מאוד למסעותיו של גורדייף, כפי שראינו בסרט עליו[8]. המסע לאפריקה מתועד בסרט[9] עוסק בניסיון לבנות שפה בלתי מילולית. אך גם בתרגול היכולת של השחקנים לחדור למחשבות ולרגשות של הפרטנר. שיטה המתועדת היטב בספרו של אוספנסקי[10] ולאחר מכן הנסיעה לאיראן והניסיון לממש שפה, שאינך מבין את המילים שלה, אך אתה עשוי להבין את המשמעויות המסתתרות מאחורי ההברות שלה...

הצגות מייצגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרו זה של ברוק, החיפוש אחר הבלתי נראה, והדרכים להמחישו בנראה לעין, מתקיים לאורך השנים בכל הצגותיו. אך ניתן לציין בעיקר את הצגתו מ-1995 בצרפתית: ?"Qui est la" המבוססת על המחזה "המלט" של שקספיר. בהצגה זו עורך ברוק מספר שינויים בטקסט, כדי ליצור מערך חשיבה אחר מאשר במחזה. הוא גורם לקהל לחוש את נוכחותה של רוחו של אביו המת, של המלט, לאורך כל המחזה. במופע זה כמו במחזה "הסערה", וב"מהבהארטה" שיתף פעולה עם אמנים כמו המוזיקאי האיראני מחמוד תבריזי-זאדה ואחרים. בהצגה "החליפה", משחקת החליפה דמות אדם שנעלם ואיננו. הקהל מדמיין שהוא שם, הולך, קם, אוכל, אך הוא לא שם, יש רק חליפה והדמות הנשית מאכילה ורוקדת עימה. כמו כן, בהצגה "העצם של מור לאם (מת נפש)" 1979, מאת בירגו דיופ, המשלבת את המגמה של השפה הבלתי מילולית עם החיפוש אחר הבלתי נראה. שבו הדמויות מעבירות מסר אחת לשנייה, ללא מילים ברורות לקהל, מעין ג'יבריש[11]. וכן בהצגה הרצאת הציפורים, מאת פאריד אל-דין אטאר, האיראני, שמבוססת כולה על תנועה, מוזיקה, קשר אמנותי חלומי קסום, ומסע חניכותי אל מסר אנושי-אלוהי, מעבר למודע של האדם[12]. אך מעל לכל אלה, מהאבהארטה, הצגה בת תשע שעות שהייתה לסרט וכולה חזיונות ואירועים על-חושיים. היכולת של אנשים לראות אירועים במקומות אחרים, ללא כל טכנולוגיה מפותחת. הקללות והנבואות המתגשמות. האלים מתממשים דרך בני האדם וכו'.

סרטים בבימויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסע סנטימנטלי, 1944.
  • אופרת הקבצנים, 1953.
  • מודרטו קנטבילה, מאת מרגריט דיראס, 1960.
  • בעל זבוב, 1963.
  • מארה סאד, מאת פטר וייס, על-פי הבימוי של ברוק בתיאטרון, 1966.
  • אמור לי שקרים, 1967.
  • המלך ליר, 1971.
  • פגישות עם אנשים מיוחדים, 1979. מבוסס על הספר פגישות עם אנשים מיוחדים Meetings with Remarkable Men מאת גורדייף, המורה הרוחני של פיטר ברוק, אותו פגש כנראה בפריז בסוף שנות ה-40 וחבר לתנועתו. כיום נחשב ברוק לאחד המנהיגים המובילים בתנועה זו ובמרכזה בפריז.
  • הטרגדיה של כרמן, 4 ורסיות שונות, עם שחקנים ראשיים שונים בכל ורסיה. על פי הבימוי בתיאטרון, 1982.
  • אהבת סוואן, מאת וולקר שלונדורף, 1983.
  • מהאבהארטה (סרט 1989), טקסט לקוח מן המיתולוגיה ההודית, על פי הצגתו בת 9 שעות בתיאטרונו בפריז. הסרט קיים בוורסיות של 6 שעות, ארבע וחצי שעות ושעתיים.
  • הטרגדיה של המלט, על פי הבימוי בתיאטרון, 2002.

מחזות בבימויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החלל הריק, הוצאת אור עם, 1991
  • The Shifting Point, 1987, ISBN|1-55936-081-X - נקודת השינוי
  • 1991 ,Le Diable c'est l'ennui", Actes Sud-Papiers" - השיעמום מהשטן
  • The Open Door 1995 - "מחשבות על משחק ותיאטרון"
  • Threads of Time: Recollections 1998 - ספר זכרונות
  • Evoking (and Forgetting) Shakespeare, New York, 1998, ISBN|1-55936-221-9 - לעורר (ולשכוח) את שקספיר
  • The Quality of Mercy: Reflections on Shakespeare. Nick Hern Books 2013, ISBN 978-1848422612 - איכות החמלה: מחשבות על שייקספיר

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיטר ברוק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Goodfellow, Melanie (July 3, 2022). Revolutionary British Theater Director Peter Brook Dies In France aged 97. Deadline Hollywood, retrieved July 3, 3033
  2. ^ מיכל גוברין/"תיאטרון קודש בן-זמננו, תאוריה ומעשה", עבודת דוקטוראט באוניברסיטת פריז 8, 1976. בעבודה זו מנתחת ומשווה בין התיאטרונים של פיטר ברוק, יז'י גרוטובסקי ורבי נחמן מברסלב.
  3. ^ אוריאל זוהר/ פגישות עם פיטר ברוק ת"א 1990, הכותב מביא תפיסה חדשה ורוחנית לחלוטין לתיאטרונו של ברוק ועולמו הפילוסופי. בעיקר המפגש המרגש בין הכותב לברוק, ענק התיאטרון: "אלוהים של התיאטרון", עמ' 150-159.
  4. ^ מבחינה אובייקטיבית אין שם מיליון מאמינים.
  5. ^ פגישה עם ברוק, שם, בספר מ-1990.
  6. ^ פיטר הול, (מנהל אמנותי שהחליף את ברוק בתפקידו, בתיאטרון רויאל שקספיר קומפני, דבריו בראיון בטלוויזיה הבריטית על "אורגאסט פרספוליס" ועל ניסיונו של ברוק בפסטיבל באיראן
  7. ^ יונתן מילר, במאי לונדוני ידוע, באותו ראיון טלוויזיה, טוען:"גאוניותו של ברוק היא בכך שאיננו מבזבז אנרגיה. וכל מחקר שעשה בעבר נותן פירותיו בעתיד"
  8. ^ פגישות עם אנשים מיוחדים
  9. ^ "מסע לאפריקה", בשנת 1972 בן כשלושה חודשים, בו משתתפים כעשרים שחקנים, ממדינות שונות בעולם. השפה היא אנגלית וצרפתית. ברוק פוגש שבטים שלא פגשו אדם לבן, וחושש מפני המגע עימם, "הכל יכול לקרות, הכל בלתי צפוי", כך הוא מציג זאת. ברוק לומד ומלמד את שחקניו לפעול בספונטניות עם קהליו. כמו כן, ברוק מגדיר עצמו כמטייל יותר מאשר כאמן. ויוצא למסעות רבים במשך השנים, עם להקותיו. במסע לאוסטרליה ב-1980, שם פוגש, לומד ומלמד על שבט האבוריג'ינים המקומיים על כל הידע הרוחני העתיק הטמון באמונתם.
  10. ^ פטר דמיינוביץ' אוספנסקי/ החיפוש אחר המופלא. בספר מתאר המחבר כיצד המורה הרוחני שלו, גורדייף חודר בעוצמה ומכה בליבו, מבלי לגעת בו פיזית.
  11. ^ המחזה הועלה בבימוי אוריאל זוהר, בתיאטרון הטכניון בשנת 1994.
  12. ^ ראו פרק 10 בספר פגישות עם פיטר ברוק, "דרכו של ברוק מהרצאת הציפורים אל עצמו", עמ' 84-92.
  13. ^ ראו פרק 10 בספר הנ"ל ותמונות מההצגה בעמודים 92, 161, 176.
  14. ^ הרצאת הציפורים (מחזה), מאת ז'אן-קלוד קרייר, בתרגום אוריאל זוהר, פורסם בכתב העת מאזנים: ירחון לספרות, גיליון ע' (8), עמ' 32–36, 1996.
  15. ^ באופרה זו משתתפת גם זהבה גל הזמרת הישראלית, בתפקיד כרמן, על-פי ספרו של זוהר הנ"ל, עמ' 52-60.
  16. ^ ראו אותה הפקה, עם צוות אחר, באנגלית, בשנת 2009.
  17. ^ מיכאל הנדלזלץ, אדם הוא אדם, באתר הארץ, 9 ביוני 2006