פיוס השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
פיוס השני
Pius Secundus
לידה 18 באוקטובר 1405
קורסיניאנו, רפובליקת סיינה
פטירה 14 באוגוסט 1464 (בגיל 58)
אנקונה, מדינת האפיפיור מדינת האפיפיורמדינת האפיפיור
שם מלא אנאה סילביו ברתולומאו פיקולומיני
Enea Silvio Bartolomeo Piccolomini
שם לידה Enea Silvio Piccolomini עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מדינת האפיפיור
מקום קבורה כנסיית סנט' אנראה דלה ואלה, רומא
השכלה אוניברסיטת סיינה עריכת הנתון בוויקינתונים
דת הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
האפיפיור ה־210
19 באוגוסט 145814 באוגוסט 1464
(6 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סמלו

פיוס השני, בשמו בלידה אנאה סילביו ברתולומאו פיקולומיניאיטלקית: Enea Silvio Bartolomeo Piccolomini, או Pio Secondo, בלטינית: Aeneas Sylvius או כאפיפיור Pius Secundus;‏ 18 באוקטובר 1405 קורסיניאנו, בימינו פיינצה14 באוגוסט 1464 קולה סן צ'יריאקו, אנקונה) היה איש כמורה קתולי, דיפלומט וסופר איטלקי מטוסקנה, אפיפיור בין 19 באוגוסט 1458 - 14 באוגוסט 1464. בצעירותו שימש, בין השאר, כמזכיר של האנטי-אפיפיור פליקס החמישי, של הקיסר הגרמני פרידריך השלישי ושל האפיפיור אאוגניוס הרביעי.

פיוס השני היה בעל השכלה רחבה וכישרון, כתב בשפה הלטינית של ימי הביניים פרוזה, שירה, מחזות בחרוזים, ספרים היסטוריים-גאוגרפיים, דתיים ופדגוגיים וספר אוטוביוגרפי שנקרא "פירושים", האוטוביוגרפיה היחידה הכתובה בידי אפיפיור.[1]

ילדותו ושנות לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוף בוואל ד'אורצ'ה על יד פיינצה

פיוס השני נולד ב-1405 בקורסיניאנו (בימינו פיינצה) עיירה קטנה מדרום לסיינה, במשפחתו של סילביו פיקולומיני, אציל בעל אחוזה קטנה, שירד מנכסיו, ושל אשתו, ויטוריה לבית פורטגרי (Forteguerri). אנאה היה הילד הבכור והבן היחיד ששרד מתוך 18 הילדים של בני הזוג. היו לו עוד שתי אחיות - קתרינה ולאודומיה, לימים אמו של האפיפיור פיוס השלישי. בני פיקולומיני היו קודם תושבי סיינה, אך גורשו משם והתרוששו באמצע המאה ה-14 בעקבות המרד העממי שהדיח מהשלטון את הממשלה האריסטוקרטית של "התשעה". סבו של אנאה התיישב בקורסיניאנו.[2] ההורים, שהיו מיוחסים מרחוק למשפחת אמידאי מפירנצה ודרכה, לפי המסורת, למשפחה הרומית העתיקה יוליה, בחרו לקרוא לבנם אנאה, מכיוון שאיניאס, בנה של ונוס, נחשב לאב הקדמון של משפחת יוליה.

בילדותו נהנה פיקולומיני משלוות העיירה על בתיה שנבנו בימי הביניים, שמהם נשקפים נופי עמק ואל ד'אורצ'ה.[3] כנער זכה לחינוך מעולה. החל משנת 1423, לפי רצון אביו, למד משפטים באוניברסיטת סיינה. הקורסים לא מצאו חן בעיניו והעדיף להתעמק בקלאסיקה הרומית והיוונית -בשירה וברטוריקה, ובמיוחד בקריאת כתבי אפלטון, קיקרו וסנקה. בזמן הפנוי בילה עם ידידים ובחברת נשים יפות. בשנת 1429 שלח אותו אביו להשתלם באוניברסיטת פירנצה. הוא ניצל את ההזדמנות כדי להתוודע למלומדים ההומניסטים שפעלו בעיר, בהם פרנצ'סקו פיללפו, לאונרדו ברוני ופוג'ו ברצ'ולינו. בתום לימודיו חזר לסיינה.

מזכיר של מנהיגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1431 התקבל פיקולומיני כמזכיר בשירות דומניקו קפראניקה, הבישוף של פרמו, שעמד אז להשתתף בוועידת הכנסייה הקתולית בבזל (1431-1439). האפיפיור מרטינוס החמישי שנפטר בינתיים מינה בזמנו את הבישוף קפראניקה לקרדינל, אך האפיפיור המכהן, אאוגניוס הרביעי, סירב ליישם החלטה זו של קודמו. לכן בעת ועידת בזל הבישוף ומזכירו נמצאו בשורות האופוזיציה לאפיפיור אאוגניוס. פיקולומיני נשלח על ידי הבישוף קפראניקה לשליחויות רצופות הרפתקאות (למשל מעבר להרי האלפים, ג'נובה) אותן מילא למרות תנאי מזג האוויר הקשים. בסופו של דבר כשמעבידו לא גמל לו על מאמציו חיפש משרות בשדות אחרים. עבד בשירותם של ניקודמו דלה סקאלה, הבישוף של פרייזינג ושל ברטולומאו, בישוף נובארה, ולאחר מכן אצל הקרדינל ניקולו אלברגאטי. הוא ליווה את האחרון בוועידת אראס, שבה התנהל בשנת 1435 משא ומתן לשלום בין צרפת לבורגונדיה. אלברגאטי, שייצג בוועידת בזל את האפיפיור אאוגניוס הרביעי, שלח את פיקולומיני לשליחות חשאית בסקוטלנד. מאוחר יותר נתן פיקולומיני גרסאות שונות בנוגע למהות משימתו. הוא ביקר בהזדמנות זו גם באנגליה ומאוחר יותר תיאר ביקור זה בספר. הנסיעה בסקוטלנד התרחשה במזג אוויר סוער במיוחד. פיקולומיני נשבע ללכת יחף מן הנמל שבו נחת - דנבאר, ועד לקפלה הכי קרובה, המוקדשת למרים הקדושה. הסתבר שהקפלה נמצאה בווייטקרק, במרחק עשרה מיל מהנמל ומסע הרגליים היחפות בשלג ועל הקרח השאירו אותו עם כאבי פרקים ברגליים לכל החיים. אמנם הוא אובחן מאוחר יותר גם במחלת הצינית. אבל בסקוטלנד היו לו גם הרפתקאות רומנטיות. שם נולד בנו השני, ללא נישואים, אחרי שבנו הבכור נולד בשטרסבורג.

מעורבות בפוליטיקה ובדיפלומטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשובו לבזל החליט להישאר בעיר, אף על פי שלא מצא את פטרונו שעזב את העיר. הוא מילא תפקידים שונים בקונציליום שנאבק באפיפיור. על אף היותו עדיין אדם "חילוני" זכה להיבחר בין מנהיגי הכינוס. הוא תמך באפיפיור חלופי, האנטי-אפיפיור פליקס החמישי, הלא הוא אמדאו השמיני, דוכס סבויה, היה למזכירו והשתתף בהכתרתו בשנת 1439. פיקולומיני עדיין נרתע מאוד מדרכי הנזירים ודחה את ההצעות להיות מוסמך כדיאקון. כנציג של ועידת בזל בדיאטה שהתכנסה בפרנקפורט בשנת 1442 פגש לאחר מכן את פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה שהתרשם מאוד מכישוריו הספרותיים. הוא עבר לשרת כמזכיר בקנצריה הקיסרית בווינה. בווינה זכה פיקולומיני לכתר של משורר מצטיין ולחסות הקנצלר של הקיסר, קספר שליק. יש משערים כי פרשת האהבים המתוארת בספרו של פיקולומיני, "ספור שני המאהבים" מתאר מקרה אמיתי מחיי הקנצלר. בהשפעת שליק עבר מהמחנה של האנטי-אפיפיור פליקס, שסיכויו להצליח נראו לו קלושים, למחנה תומכיו של האפיפיור אאוגניוס הרביעי. בשנת 1445 נשלח על ידי הקיסר בשליחות רשמית אל האפיפיור ברומא וזכה לפטור מעונש כנסייתי על מעשיו בעבר בוועידת בזל, כולל על תפקידו בהכתרת האנטי-אפיפיור פליקס. הוא חזר לגרמניה עם מחויבות לסייע לאפיפיור ועמל רבות ליישר ההדורים בין חצר האפיפיור והאלקטורים האימפריאליים הגרמנים. בשנת 1447 שיחק תפקיד מוביל בהשגת פשרה בין האפיפיור אוגניוס הרביעי שנמצא במיטת דווי, ובין הנסיכים הגרמנים. כתוצאה מכך הקונציליום בבזל והאנטי-אפיפיור נמצאו מבודדים במערכה.

עלייתו בהייררכיה של הכנסייה הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינוי עמדתו הפוליטית התלווה גם בתפנית בדרכו הרוחנית. ב-4 במרץ 1447 נכנס פיקולומיני לשורות הכמורה[4] ויורשו של האפיפיור אאוגניוס, ניקולאוס החמישי, מינה אותו לבישוף טריאסט. בתוקף מעמדו זה שיחק תפקיד מוביל בחתימת ה"קונקורדט" של וינה. ב-1450 התמנה כבישוף סיינה.

באותה שנה נשלח על ידי הקיסר פרידריך השלישי לעוד משימה דיפלומטית עדינה: לנהל משא ומתן סביב נישואי הקיסר לנסיכה אלינור של פורטוגל. שנה לאחר מכן נשלחלבוהמיה וחתם, לשביעות רצון הצדדים, על הסכם עם מנהיג ההוסיטים, יירז'י מפודבראדי. ב-1452 ליווה פיקולומיני את הקיסר פרידריך השלישי לרומא לצורך נישואיו לאלינור. הקיסר הוכתר אז ברומא על ידי האפיפיור עצמו. כעבור שלוש שנים שוב הגיע פיקולומיני לרומא על מנת להכריז על נאמנות גרמניה לאפיפיור החדש, קליקסטוס השלישי. הוא הביא איתו המלצות חמות מהקיסר ומאולסלו הראשון, מלך הונגריה שהיה גם מלך בוהמיה, על מנת שימונה לקרדינל. אולם באותו זמן האפיפיור החדש היה עסוק בעיקר בקידום אחייניו. כך נאלץ פיקולומיני להמתין עד 18 בדצמבר 1446 כשסוף-סוף התמנה כקרדינל. קודם לכן מילא את התפקיד של בישוף של וארמייה (ארמלנד).

בחירתו לאפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שהאפיפיור קליקסטוס השלישי מת ב-6 באוגוסט 1458, התכנסה הקונקלבה ב-10 באוגוסט. נראה שהמועמד בעל הסיכויים היה הקרדינל האמיד הצרפתי גיום ד'אסטוטוויל אבל גם פיקולומיני ראה עצמו כמתאים לתפקיד, ואחרי מינימום של שתדלנות בקרב הקרדינלים, הצליח ב-19 באוגוסט 1458 להיבחר פה אחד בסיבוב הבחירות השני. הוא הוכתר לאפיפיור ב-3 בספטמבר 1458 בשם פיוס השני.

מדיניותו ויוזמותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכינוס במנטובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שכרת ברית עם פרננדו השני, מלך אראגון, הטוען האראגוני לכס המלכות של נאפולי, כינס פיוס השני ב-1 ביוני 1459 בעיר מנטובה כינוס של השליטים הנוצרים ונציגיהם על מנת לתכנן פעולה משותפת נגד האיום הטורקי. בגלל מעט המשתתפים הכינוס נפתח רק בסתיו. בנאומו ב-26 בספטמבר 1459 בקתדרלה במנטובה קרא פיוס השני למסע צלב חדש נגד העות'מאנים שבאותה תקופה היו משלימים את כיבוש הבלקן כולו. נכחו במעמד דוכס מילאנו, פרנצ'סקו ספורצה, המרקיז לודוביקו השני גונזאגה, שליט רימיני, סיג'יסמונדו מלטסטה, שגרירי אראגון, ממלכת נאפולי, ונציה, פירנצה, סיינה, פרארה, בולוניה, לוקה, נציגי פלופונסוס, רודוס, קפריסין, אפירוס ואיליריה. בנאום נוסף ב-14 בינואר 1460 דיבר פיקולומיני על מסע צלב שיימשך שלוש שנים. תהלוכתו אל מקום הכינוס במנטובה נראתה כמו צעדת ניצחון. אולם הוועידה עצמה התגלתה ככישלון בגלל חוסר רצונן של המעצמות הנוצריות להשתתף במסע הצבאי נגד מהמט השני "הכובש". ונציה שידרה הבטחות שוא, צרפת לא הבטיחה כלום, מתוך זעם על התערבות האפיפיור נגד מועמדה לכס המלכות בנאפולי, ג'ובני לבית אנז'ו. גרגוריוס מהיימבורג, אחד מהנציגים הגרמנים, התייחס ביוהרה מופגנת כלפי הכס הקדוש. הגרמנים הבטיחו בסופו של דבר לגייס 32,000 לוחמים רגלים ועוד רבבת פרשים, אך הבטחות לחוד ומעשים לחוד. הכינוס הצהיר על מלחמת שלוש שנים נגד הטורקים, אך לא הגיע לשום סיכום מעשי.

האפיפיור הצליח, יש אומרים[דרוש מקור], להשפיע על שליט ולאכיה, ולאד המשפד, אותו העריך מאוד - להתחיל במהלך צבאי נגד הסולטן. שיא המהלך הזה היה התמודדותו של ולאד המשפד עם הפלישה העות'מאנית המסיבית לארצו בשנת 1462 וניסיונו במתקפת הלילה מ-17 ביוני באותה שנה להרוג את מהמט השני במחנה צבאי ליד טרגובישטה.

בחזרתו מהקונגרס, שהה פיוס השני זמן ממושך באזור הולדתו על יד סיינה, כשהתלווה בלודוביקו גונזגה. האפיפיור תיאר בהתלהבות בספרו את רגעי הקסם שבילה באותם ימים של חיים בכפר. נקרא בחזרה לרומא עקב המהומות בראשות טיבורציו די מאזו, שנתפס לבסוף והוצא להורג. בהמשך הועסק פיוס השני לא מעט במלחמה על כתר נאפולי שפרצה בין תומכי בית אראגון ובין אוהדי בית אנז'ו (אנז'ו-ואלואה). בימי הסכסוך כנופיות של ברונים מורדים וקונדוטיירים בוזזים גרמו נזקים גם למדינת האפיפיור. המלחמה הסתיימה בניצחון פרננדו (פראנטה), בן בריתו של האפיפיור. במרבית הזמן שחלף לאחר מכן היה עסוק פיוס השני במאבק עד חורמה נגד הקונדוטיירה סיג'יסמונדו פנדולפו מאלאטסטה מרימיני שנגמר עם כניעה כמעט מוחלטת של האציל המרדן.

פיוס השני ניסה לתווך בינתיים במלחמת שלוש עשרה השנים (1466-1454) בין שני צדדים קתוליים: פולין והאבירים הטבטונים. משלא הצליח, הטיל נידוי על הפולנים ועל הפרוסים כאחד. האפיפיור היה מעורב בנוסף גם במריבות עם המלך הצ'כי ייז'י מפודייבראדי ועם הארכידוכס של אוסטריה, זיגמונד. על האחרון הטיל חרם לאחר שהעז לעצור את ניקולאוס קוזאנוס, מלומד הומניסט ובישוף של בריקסן.

ביולי 1461 הכריז פיוס השני את קתרינה מסיינה כקדושה של הכנסייה ובאוקטובר אותה שנה זכה בהישג דיפלומטי מזהיר כששכנע את מלך צרפת החדש, לואי האחד עשר, לבטל את ה"הסנקציה הפרגמטית מבורז'" שהגבילה קשות את סמכות האפיפיור בתוך צרפת. אולם לואי האחד עשר ציפה שפיוס השני יתמוך בצד הצרפתי במלחמת הכתר בנאפולי וכשהתאכזב חידש את הסנקציה באמצעות צווים מלכותיים.

ההכנות למסע הצלב שפיוס השני שאף לארגן התקדמו בעצלתיים. האפיפיור, מצידו, עשה כל מאמץ אפשרי: אפילו ניסח מכתב לסולטן מהמט השני עם דרישה שיזדרז להתנצר. ככל הנראה, המכתב לא נשלח בסופו של דבר. קרו עם זאת גם כמה אירועים מעודדים, כמו הבאתו לרומא מן המזרח של ראשו הקדוש אנדריאס, שצוינה בטקס ציבורי באפריל 1462, ופשרה מוצלחת שהשיג פיקולומיני בין הקיסר הגרמני למלך הונגריה. עוד סיבה לנחת הייתה גילוי מחצבות אלום בטולפה, בשטח מדינת האפיפיור. הן היו עשויות לתרום לאוצרו.

אבל צרפת נשארה מנוכרת: הדוכס של בורגונדיה הפר את הבטחותיו, הדוכסים במילאנו היו עסוקים בניסיון לכבוש את ג'נובה, בעוד שליטי טוסקנה מפירנצה יעצו בציניות לאפיפיור שיתיר לטורקים ולוונציאנים לשחוק אלו את אלו. לא מודע ממש לסופו המתקרב, אבל אולי נדחף בידי המחלה, איבד האפיפיור את סבלנותו ויצא ב-18 ביוני 1464 לאנקונה, כדי להוביל בעצמו עם הצלב בידו, את מסע הצלב שנראה בעיניו צו השעה.

גינוי עבדות המתנצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוקטובר 1462 גינה פיוס השני כ"פשע גדול" את הפיכת המתנצרים החדשים לעבדים, זאת באיגרת ששלח לשליט מקומי באיים הקנריים. בנוסף הורה להטיל עונשים כבדים על מפרי פקודתו. הוא לא גינה את העבדות ואת סחר העבדים כשלעצמם, אלא התייחס אך ורק לשיעבודם של המוטבלים לנצרות, שהיו למעשה מיעוט קטן בקרב העבדים שנשבו על ידי פורטוגל. מאוחר יותר הזכיר האפיפיור אורבנוס השמיני את אזהרה זו של פיוס השני (Apud Raynaldum in Annalibus) Ecclesiasticis ad ann n.42) וציין גם הוא כי היא התייחסה למתנצרים החדשים.

חוליו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנקונה ההכנות למלחמה דרכו במקום מחוסר אמצעי הפלגה, למרות ניסיונו של פיוס השני להלהיב את הצלבנים שהתכנסו. כשסוף-סוף הגיע הצי הוונציאני בנמל אנקונה, האפיפיור שתשו כוחותיו ונמצא על ערש דווי היה מסוגל לראותו רק בעד חלון חדרו.

יומיים לאחר מכן, ב-14 באוגוסט 1464 נפח את נשמתו. יורשו קיבל את השם פאולוס השני. פיוס השני נקבר בכנסיית סנט' אנדראה דלה ואלה, בעוד מצבה ריקה נושאת את שמו הוצבה בתוך הבזיליקה סן פייטרו. מאוחר יותר גם המצבה הועברה לסנט' אנדראה.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Commentarii rerum memorabilium quae temporibus suis contigerunt ("פירושי המעשים הראויים לזכור שהתרחשו בזמנו")

זיכרונותיו "פירושים" - ב-12 כרכים - קרואים כך (Commentarii) בדומה לספר זכרונות של יוליוס קיסר, וכתובים גם הם בגוף שלישי. חובר ככל הנראה בשנים 1462–1463 ויוחס זמן ממושך למחברים אחרים (כמו גובלינוס, קרוב משפחה גרמני של פיקולומיני, שנתגלה בסופו של דבר כמעתיק בלבד). הספר נועד להלל את דמותו של האפיפיור המחבר, כאדם חסר פניות, מוסרי, גם כפוליטיקאי וגם כראש הכנסייה, ושלא חסך מאמצים על מנת לדאוג לצורכי העולם הנוצרי.[5] היצירה מתארת את העולם שבו חי המחבר, את נסיעותיו, את מנהגי בני האדם אותם פגש, ומציגה תמונה בעלת עוצמה של החברה בתקופת הרנסאנס.[6] לספר גם מטרה רוחנית-דתית - לשכנע את הנוצרים לגלות מחדש את אמונתם. פיקולומיני עובר בזכרונותיו על אירועי חייו, תוך הצדקת פעולותיו. הספר הוצא לאור בשנת 1584 בעריכתו של הארכיבישוף מסיינה, פרנצ'סקו בנדיני (1588-1529). העורך רם המעלה צינזר באופן קשה את הספר, והסיר ממנו קטעים שנחשבו לשערורייתיים או מבישים וערך שינויים בסגנון. רבים מן הקטעים שהוסרו בזמנו פורסמו על ידי קוניוני, יחד עם עוד כתבים שלא היו ידועים, בשנת 1984 ב-"Transazione" של האקדמיה הלאומית דיי לינצ'אי. לספר ערך היסטורי רב.

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1444 -(סיים אותה ב-1 באוקטובר[7]) - Chrysis ("כריסיס") בחרוזים, שבה הסופר דוגל בחיוב ההנאה ברוח אפיקורוס ומהרהר במרירות על הבלי הקיום

פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1444 -Historia de Eurialo e Lucretia) De duobus amantibus historia) (סיפור שני המאהבים), נובלה בהשראת סיפורי הדקמרון, שפיקולומיני התכחש אליו אחרי כניסתו הרשמית לשורות הכמורה

איגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1450 -De rebus Basileae gestis stante vel dissoluto concilio (על האירועים בבזל בעת עבודות הוועידה ועוד אחרי פיזורה), איגרת אל הקרדינל חואן קרבאחאל. המחבר חזור בו מעמדותיו הקודמות ומביע את תמיכתו בסמכות האפיפיור מול זו של ועידות הכנסייה.

כתבים היסטוריים, דתיים ופדגוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Descriptio altera urbis Basilae - 1434
  • Comentarii de gestis basilensis concilii (פירושים על פעילות ועידת בזל) - תולדות של ועידה זו עד להכתרת האנטי-אפיפיור פליקס החמישי
  • 1444 - De curialium miseriis (על מצוקות החצרות) - בקורת אורח חיי אנשי החצר
  • Libellus dialogorum e generalis concillii authoritate et gestis Basilensium
  • 1454 - Historia de Ratisponensi dieta - תולדות הדיאטה ברגנסבורג
  • Historia Friderici III Imperatoris (ההיסטוריה של הקיסר פרידריך השלישי)
  • Historia bohemica (תולדות בוהמיה)
  • 1458-De ritu, situ, moribus et conditione Germanorum (על הפולחן, הארגון, המנהגים והמצב של הגרמנים)
  • 1458 -De Europa
  • 1461 - De Asia
  • De liberorum, educatione (על חינוך הילדים), ספר פדגוגי
  • Historia rerum ubique gestarum locorumque descriptio

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אחרי בחירתו כאפיפיור דאג לטפח את יישוב הולדתו קורסיניאנו, שקיבל משום כך את שמו -Pienza (פיאנצה). החל משנת 1462 העיר נבנתה מחדש בהתאם לתוכניותיו.
  • ב-1492 הפליג כריסטופר קולומבוס במסע שלו מערבה כשהחזיק אצלו, גם את ספרו של פיוס השני, l'Historia Rerum ubique gestarum.
  • התראותיו נגד האיום העות'מאני, שנפלו בדרך כלל על אזניים ערלות, נשארו אקטואליות במאתיים השנים הבאות: ב-1529 ואחר כך שוב ב-1683 הכוחות הטורקים צרו על וינה.

ביצירות תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בחירתו לאפיפיור הייתה במרכז הסרט האמנותי הקנדי "קונקלאבה" בבימוי כריסטוף שוור (2006). השחקן בריאן בלסד גילם את דמותו של פיוס השני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיוס השני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ K.Setton עמ' 201
  2. ^ אתר על האישים של סיינה ilpalio
  3. ^ ilpalio
  4. ^ K.Etton עמ' 201
  5. ^ Capelli עמוד 222
  6. ^ Capelli עמוד 220
  7. ^ N.Façon et al


הקודם:
קליקסטוס השלישי
אפיפיור
(רשימת האפיפיורים)
הבא:
פאולוס השני