פופוליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק ברטוריקה. אם התכוונתם למפלגה אמריקאית, ראו המפלגה הפופוליסטית; אם התכוונתם לזרם השמרני הפוליטי ראו פופוליזם ימני.
הרטוריקה של "99%" (העם) נגד "1%" (האליטה) ממחישה שתנועת כיבוש וול סטריט היא תנועה חברתית פופוליסטית.
כפי שהוגדר על ידי תרשים נולאן, הפופוליזם (והטוטליטריות) נמצא בחלק השמאלי התחתון.

פּוֹפּוּליזם (מלטינית: populus: 'ציבור' או 'עם'; בעברית, על פי הצעת האקדמיה ללשון העברית: הֲמוֹנָאוּת[1]) הוא סגנון בפוליטיקה, המנסה לרכוש את אהדת ותמיכת הציבור מתוך הדגשת רעיון "העם" כקבוצה אותנטית והומוגנית, והניגוד בינו ובין גורמים חיצוניים שאינם נמנים עם "העם האמיתי", למשל מיעוטים, מהגרים, מחנה פוליטי נגדי או קבוצות אליטה בעלות הון והשפעה.[2] הפופוליזם מזוהה לעתים קרובות עם עמדות אנטי-ממסדיות. פופוליזם אינו אידיאולוגיה, אלא הוא אוסף של טקטיקות פוליטיות ורטוריות שמטרתן לצבור ולשמר כוח פוליטי. לכן ניתן ליישמו בהקשר של אג'נדות פוליטיות שונות.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה מאפיינים מרכזיים של הפופוליזם הם רעיון "העם", מערכת מוסרית דיכוטומית של טוב ורע, ואנטי-אליטיזם[2]:

  • רעיון "העם" – הפופוליזם מכוון את מסריו להבחנה פשטנית בין "העם", שהוא שורשי ואותנטי, ובין גורמים שאינם נמנים עם "העם". אותם גורמים חיצוניים שאינם נמנים עם "העם" עשויים להיות מוגדרים כמהגרים או מיעוטים, ואיתם אלו שמצדדים בזכויותיהם (פופוליזם ימני / תרבותי); בעלי עסקים, אילי הון, סוחרים ומנהלים בכירים (פופוליזם שמאלי / סוציו-אקונומי); או פוליטיקאים בעמדה של כוח, בעלי משרות ציבוריות ומובילי דעת קהל (פופוליזם אנטי-ממסדי). לדוגמה, המפלגה הפופוליסטית שפרחה בארצות הברית בשנות ה-90 של המאה ה-19, הבטיחה "לעמוד נגד התאגידים" ו"להעמיד את הציבור בראש סדר העדיפויות", רטוריקה ששייכת לתחום הפופוליזם השמאלי. במקרים רבים, הפופוליזם ישתמש בפילוג קיים במדינה, יעודד אותו ויחריף אותו.
  • מערכת מוסרית דיכוטומית של טוב ורע – הפופוליזם טוען כי "העם" הוא הומוגני – בעל סט מטרות אחד ומחזיק במערכת ערכים אחת. מאחר שבנרטיב הפופוליסטי "העם" הוא הגורם האותנטי היחידי, הרי שערכיו ומטרותיו הם היחידים המוסריים. תוקפם נובע מכך ש"העם" מחזיק בהם בזכות השכל הישר שלו או מרגיש שהם נכונים, והם אינם פתוחים לדיון או לערעור על בסיס טיעונים לוגיים או עובדות. לעומתם, הגורמים שאינם נמנים עם "העם" מחזיקים בערכים מנוגדים לערכי "העם", ועל כן אינם מוסריים. הם פועלים מתוך אינטרסים צרים ומונעים מ"העם" לממש את זכויותיו ולקבל את המגיע לו, ולכן "העם" מוכרח להיאבק בהם[3]. ברטוריקה פופוליסטית מוקצנת, הגורמים שאינם נמנים עם "העם" ושלכאורה מחזיקים בערכים מנוגדים לו, יתויגו כ"אויבי העם".
  • אנטי-אליטיזם – במקרים רבים, וגם כשמדובר בפופוליזם שאינו אנטי-ממסדי ביסודו, הרטוריקה הפופוליסטית תטען כי הגורמים שאינם נמנים עם "העם" הקימו קבוצות אליטה שהשתלטו על מוסדות השלטון, והשתלטות זו מאפשרת להם לקפח את "העם" ולשלול את זכויותיו. תפיסה זו מאפשרת לפופוליזם לתקוף כל מוסד שלטון, כולל הפרלמנט, הממשלה, מערכת המשפט, הצבא, המשטרה, ומערכת החינוך, וכן את אמצעי התקשורת והאקדמיה. הפופוליזם פועל כדי לשכנע את הציבור כי יש להוציא את השליטה מידי אותן אליטות לכאורה, ולהעבירה לידי "העם", כלומר לידי התנועה הפופוליסטית שמצהירה על עצמה שהיא מייצגת נאמנה את "העם". מרגע שאחד או יותר מהמוסדות הללו עובר לשליטה מלאה של התנועה הפופוליסטית, הרטוריקה כלפיו מתהפכת, ומאותו רגע הוא יסומן כידיד "העם". רטוריקה פופוליסטית מוקצנת עשויה להגדיר את האליטות האלה כ'דיפ סטייט' (Deep State)[4], מדינה נסתרת בתוך מדינה. הכינוי עשוי להיות מופנה לבעלי תפקידים ציבוריים בכירים, משפטנים, אנשי אכיפת החוק ועיתונאים שצברו כוח למרות שלא נבחרו בבחירות דמוקרטיות, והם לכאורה משתמשים בכוח הזה כדי לנהל את המדינה, לנצל אותה לצורכיהם ולפגוע באינטרסים של "העם".

תנועה פופוליסטית מגייסת את תמיכת הציבור בכך שהיא מטפחת רגשות כאילו יש זהות בינה ובין "העם", וזאת באמצעות הטענה שהיא ורק היא מכירה בכך ש"העם" הוא הציבור האמיתי והאותנטי, מחזיקה בערכי "העם" ונכונה להילחם עבור האינטרסים שלו[5]. במקביל היא טוענת לזהות בין כל תנועה שאינה שותפה פוליטית שלה ובין הגורמים שאינם נמנים עם "העם". לעיתים נוטה הפופוליזם להציע פתרונות פשטניים שאינם מסוגלים לטפל בבעיות מן השורש, ואלו עשויים לכלול נקיטת יד קשה נגד הגורמים שאינם נמנים עם "העם", צמצום זכויותיהם והגבלת כוחם.

את הפופוליזם ניתן למצוא הן במשטרים דיקטטוריים (שם הוא נועד לגייס תמיכה בעריץ), והן במשטרים דמוקרטיים (שם הוא נועד לקדם מועמדים בבחירות). הוא אינו מוגבל לימין או לשמאל, וניתן למצוא בו שימוש לכל אורך הקשת הפוליטית, כולל במרכז. זאת מאחר שפופוליזם אינו אידיאולוגיה, אלא אוסף של טקטיקות שמטרתן לצבור ולשמר כוח פוליטי.

פופוליזם מכיל ופופוליזם מדיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פופוליזם מכיל הוא פופוליזם שמבקש לכלול את "העם" המקופח לכאורה בחברה הכללית, ולהשוות את זכויותיו לאלו של האליטות המקפחת לכאורה. לעומתו, פופוליזם מדיר מבקש לכלול בחברה את "העם" בלבד, ולהדיר מתוכה את האליטות ואת הגורמים בחברה שלכאורה אינם נמנים על "העם האמיתי"[6][7].

הפערים בין פופוליזם מכיל לפופוליזם מדיר מתמקדים בשלושה היבטים[8]:

  • ההיבט החומרי – אופן החלוקה של משאבים כספיים ואחרים בין קבוצות בחברה. פופוליזם מכיל יטען ש"העם" הוא מקופח וסובל מאפליה מתמשכת, ויפעל לשוויון במשאבים המוקצים לו. פופוליזם מדיר יפעל למנוע מקבוצות מסוימות באוכלוסייה גישה למשאבים לאומיים, למשל משרות ותקציבי רווחה.
  • ההיבט הפוליטי – מידת ההשתתפות והאותנטיות של הייצוג של קבוצות בחברה במערכת הפוליטית. במרבית המקרים, פופוליזם מכיל יטען ש"העם" אומנם בעל זכות בחירה, אבל דוכא פוליטית על ידי האליטות וסבל מהתעלמות, ולכן לא אימץ זהות פוליטית משל עצמו ואינו זוכה לייצוג הולם. פופוליזם מדיר יפעל כדי להחריג מהמשחק הפוליטי קבוצות באוכלוסייה שמוצגות כחיצוניות ל"עם", ובאופן הזה להגדיל את הכוח הפוליטי של העם, ויחד איתו של הגוף הפוליטי הפופוליסטי שמציג את עצמו כנציג האותנטי היחיד של "העם".
  • ההיבט החברתי/סמלי – אופן ההגדרה של "העם". פופוליזם מדיר מגדיר את "העם" בלי להתייחס לקבוצות מסוימות בחברה, למאפיינים ולערכים שלהן. באופן הזה הוא מעודד את הדרת הקבוצות הללו מהחברה. בדומה, גם הגדרה של קבוצות אליטה-לכאורה מדירה אותן מהגדרת "העם". לעומת זאת, פופוליזם מכיל מגדיר את החברה באופן רחב, אך טוען שהקבוצות המקופחות שאותו הוא מייצג, "העם" האמיתי, הוחרגו מההגדרה החברתית ושיש לכלול אותן מחדש בהגדרה.

לכאורה, ניתן למצוא דמיון בין פופוליזם מכיל לבין מגוון אידיאולוגיות פוליטיות של קבוצות מיעוט. מה שמייחד את הפופוליזם הוא הקיטוב שהוא מגדיר ומעודד בין שני 'מחנות' באוכלוסייה, שאחד מהם טהור והאחר דורסני, הראייה הפשטנית של כל אחד מהמחנות הללו כהומוגני ובעל מטרה משותפת, והאדרת התנועה הפופוליסטית כנציגה האותנטית היחידה של בני המחנה ה'טהור'.

סוגי פופוליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פופוליזם הוא סגנון פוליטי, ואינו אידיאולוגיה. כיום נהוג להעריך את הסגנון הרטורי של תנועה פוליטית על הציר שבין אידיאליזם, סגנון שמתמקד בקידום תפיסות רעיוניות מסוימות, לבין פופוליזם, סגנון שמתמקד בדיכוטומיה בין אלו המחזיקים באידיאולוגיה מסוימת ואלו שלא[9]. עם זאת, הרטוריקה הפופוליסטית מתבססת על אידיאולוגיה או אידיאולוגיה-לכאורה, ועל בסיס זה נהוג להבחין בין שלושה סוגי פופוליזם[10][11]:

  • פופליזם ימני/תרבותי – הפונה אל רגשות לאומיים בקרב קבוצות תרבותיות, דתיות או אתניות בציבור, שמוגדרים כ"עם" האותנטי, ומציפות פחד וטינה כלפי קבוצות בעלות מאפיינים אחרים תרבותיים, דתיים או אתניים, שמוצגים כגורמים שאינם שייכים ל"עם" ומאיימים על הזהות ועל התרבות של "העם". במרבית המקרים, פופוליזם ימני נוטה להיות פופוליזם מדיר, שכן הוא קורא להחריג מהחברה את הגורמים החברתיים שלכאורה אינם שייכים לעם, ולחלוקת משאבים שמעדיפה את "העם האמיתי". פופוליזם ימני נפוץ, למשל, באירופה.
  • פופוליזם שמאלי/סוציו-אקונומי – הפונה אל רגשות קיפוח סוציו-אקונומיים בקרב קבוצות בציבור, שמוגדרות כ"עם" האותנטי, ויוצא נגד קבוצות בעלות מאפיינים של אליטות עסקיות וכלכליות, שמוצגים כגורמים חיצוניים ל"עם" ששוללים מ"העם" את זכויותיו הכלכליות והמעמדיות. במרבית המקרים, פופוליזם שמאלי נוטה להיות פופוליזם מכיל, שכן הוא קורא להשוות את הזכויות הסוציו-אקונומיות של ציבורים שהוא מציג כמקופחים-לכאורה. פופוליזם שמאלי נפוץ יחסית במדינות אמריקה הלטינית.
  • פופוליזם אנטי-ממסדי – הפונה אל רגשות קיפוח בקרב קבוצות בציבור, שמוגדרות כ"עם" האותנטי, ויוצא נגד פוליטיקאים בעמדה של כוח, בעלי משרות ציבוריות ומובילי דעת קהל, שהם לכאורה קבוצות אליטה מושחתות, אשר מונעות מאינטרסים צרים, ומשתמשות בכוחן הממסדי על מנת למנוע מ"העם" לקבל את הזכויות והמשאבים המגיעים לו. למרות שרטוריקה אנטי-ממסדית ואנטי-אליטות נפוצה מאוד גם בפופוליזם ימני וגם בפופוליזם שמאלי, היא מופיעה לפעמים גם כרטוריקה בפני עצמה, ולא בשילוב עם אידיאולוגיה חברתית או סוציו-אקונומית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה אנטי-פופוליסטית ממערכת הבחירות לנשיאות של 1896: המפלגה הפופוליסטית בדמות נחש שראשו, המועמד ויליאם ג'נינגס ברייאן, בולע את החמור המסמל את המפלגה הדמוקרטית.

הפופוליזם הוא סגנון רטורי מוכר במהלך ההיסטוריה. ספרטקוס, העבד המורד, שהנהיג את מרד העבדים נגד השליטים של רומא העתיקה, יכול להיחשב לפופוליסט מפורסם. כמו כן, המהפכה הצרפתית, אף על פי שהונהגה על ידי הצמרת האינטלקטואלית האמידה, יכולה גם כן להיחשב כמהלך פופוליסטי שננקט נגד האליטה השלטת למען החברה המקופחת.

בשלהי המאה ה-19 התחזקה בארצות הברית תנועה פופוליסטית על רקע מאבקים חברתיים בין פועלים בערים לבין חברות גדולות וכן איכרים רבים שזעמו על תאגידים גדולים. הקרקע לכך הייתה התחזקותם של הברונים השודדים שהפעילו קרטלים, מונופולים ומונופוסונים בתחומים רבים כמו אנרגיה, זרעים, בנקאות, רכבות. פעילותם הייתה חוקית (טראסטים) עקב השפעתם הרבה על הממשלה ובתי המחוקקים, שכללה גם השפעה דרך הלוואות לממשלה. בשלהי תקופת הברונים חלשו שני אנשים – ג'יי. פי. מורגן וג'ון ד. רוקפלר על חלקים גדולים מכלכלת ארצות הברית. איכרי ארצות הברית (שהיו באותה עת חלק ניכר מהאוכלוסייה) נכנסו לחובות גדלים והולכים עקב ייקור הריבית על הלוואות וקיום מונופולים בתחומים כמו בנקאות, תובלה ועוד. ב-1887 הקימו איכרים לבנים בדרום ארצות הברית את המפלגה הפופוליסטית שביקרה בחריפות את "הברונים השודדים" – המונופולים והטראסטים של צפון-מזרח ארצות הברית, הבנקים הגדולים, ראשי תאגידי הענק ובראשם תאגידי הרכבות, שהיו בעלי קרקעות חקלאיות רבות. ביקורתם נעה מטענות נגד הקפיטליזם ומדיניות תקן הזהב ועד תאוריות קונספירציה לפיהן עושים בעלי הממון יד אחת כנגד החקלאים. המפלגה פעלה רק עד 1908 וסופה שנטמעה במפלגה הדמוקרטית. עם זאת, בשעה שהייתה קיימת הייתה רבת השפעה במיוחד במדינות החקלאיות (צפון קרוליינה, אלבמה, ג'ורג'יה, טנסי, קולורדו, טקסס, קנזס, דקוטה הצפונית, איידהו, מינסוטה, איווה ונברסקה). כמו כן מדיניות התנועה הפופוליסטית השפיעה בצורה חזקה על המדיניות של שתי המפלגות הגדולות.

בארצות הברית, בשנות ה-30 של המאה ה-20, זכה פרנקלין רוזוולט בנשיאות ארצות הברית וניהל מדיניות פופוליסטית הכוללת תוכניות חברתיות וכלכליות, כגון תוכניות לפיתוח תעסוקה וכלים להורדת הפערים החברתיים והכלכליים. רוזוולט ניהל אפוא מדיניות חקלאית פופוליסטית שנועדה לסייע לחקלאים ולשפר את מצבם הכלכלי.

בארגנטינה, בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, זכה חואן פרון בנשיאות ארגנטינה והעניק טיפול ותמיכה לשכבות העממיות במדינה. פרון ניהל מדיניות כלכלית פופוליסטית שכללה שורה של תוכניות חברתיות וכלכליות כמו תוכניות לפיתוח תעסוקה וצמצום הפערים החברתיים. הוא קידם אותן תוך מיקוד בתוצאות לטווח הקצר ותוך מינוי מקורבים לתפקידי מפתח, והתעלם מהשלכות ארוכות טווח בתחומי הגירעון והאינפלציה.

בפרו, בשנות ה-80 של המאה ה-20, זכה אלאן גארסיה במרוץ לנשיאות פרו והכניס את מדינת פרו לתקופה של פופוליזם חברתי וכלכלי. גארסיה ניהל מדיניות כלכלית שכללה הגדלת משכורות, תוכניות להורדת הפערים החברתיים ופיתוח חברתי. הוא ניהל גם מדיניות חקלאית פופוליסטית המקדמת את זכויות החקלאים ושומרת על כך שהמזון יהיה זמין לאוכלוסייה הענייה.

פופוליזם במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפופוליזם הפך נפוץ יותר ויותר בשנים האחרונות עם עלייתם של מנהיגים פופוליסטיים כמו דונלד טראמפ בארצות הברית, ויקטור אורבן בהונגריה, נרנדרה מודי בהודו וטאיפ ארדואן בטורקיה.

על פי מחקר של מכון טוני בלייר[10][11], במהלך עשרים השנים הראשונות של המאה ה-21 היו 33 מדינות שמנהיג פופוליסטי נבחר בהן בבחירות דמוקרטיות ועמד בראש המדינה במשך תקופה כלשהי. מתוכן 11 במזרח אירופה (פולין, הונגריה, צ'כיה, סלובקיה, סלובניה, רומניה, סרביה, בלרוס, בולגריה, מקדוניה), 9 באמריקה הלטינית (ברזיל, ארגנטינה, מקסיקו, ונצואלה, אקוודור, פרו, בוליביה, פרגוואי, ניקרגואה), 6 באזור אסיה-פסיפיק (יפן, הודו, סרי לנקה, הפיליפינים, טאיוואן, תאילנד), 3 בעולם המערבי (ארצות הברית, איטליה ויוון), 2 באפריקה (זמביה ודרום אפריקה), ו-2 במזרח התיכון (טורקיה וישראל).

מספר המדינות שבראשן עומד שליט פופוליסט זינק מ-4–8 מדינות בתחילת המאה לטווח חסר תקדים קודם לכן של 11–20 מדינות כאלו בו-זמנית. בשנים 2012–2013 ובשנת 2020 היה מספר המנהיגים מסוג זה בשיא של 19–20 מדינות. בשנת 2018 הנהיגו מנהיגים פופוליסטיים מדינות שייצרו קרוב לשליש מהתוצר הלאומי הגולמי העולמי[12]. נכון לשנת 2023, נרשמה ירידה במספר הנהיגים הפופוליסטיים המכהנים, והיו 11 כאלו בשלטון: מטאוש מורבייצקי בפולין, ויקטור אורבן בהונגריה, אלכסנדר ווצ'יץ' בסרביה, אלכסנדר לוקשנקו בבלרוס, אנדרס אוברדור במקסיקו, ניקולאס מדורו בוונצואלה, דניאל אורטגה בניקרגואה, נרנדרה מודי בהודו, ג'ורג'ה מלוני באיטליה, טאיפ ארדואן בטורקיה, ובנימין נתניהו בישראל. הירידה הזאת עלולה להיות זמנית, שכן במדינות שבהן נבחרו בעבר מנהיגים פופוליסטיים, יש נטייה לבחור בהם שוב[13].

מבחינת הנרטיב הפופוליסטי, בתחילת המאה ה-21 כ-67% מהמשטרים הפופוליסטיים נקטו בנרטיב אנטי-ממסדי. העלייה החדה בפופוליזם בשנים שלאחר מכן הייתה בעיקר בנרטיבים התרבותי/ימני והסוציו-אקונומי/שמאלי, וכל אחד מהם היה הנרטיב העיקרי של כ-40% מהמשטרים הפופוליסטיים. לקראת שנות העשרים של המאה, הנרטיב התרבותי/ימני הפך להיות הנפוץ ביותר, ונוקטים בו כ-65% מהמשטרים הפופוליסטיים המכהנים.

השלכות של שלטון פופוליסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פופוליזם וליברליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפופוליזם מעלה על נס את "העם" ואת ערכיו. בכך הוא מבסס את התפיסה שיש ערכים אחידים שהם הנכונים והמוסריים, וכל מיעוט שאינו מחזיק בהם אינו מוסרי ואינו נמנה עם "העם". כלומר, בנרטיב הפופוליסטי מיעוט בעל דעות שונות אינו קול לגיטימי, ולכן אינו זכאי לשוויון זכויות או להגנה של החוק[14]. תפיסה זו מנוגדת לתפיסה הליברלית שמכירה בחברה רבגונית והטרוגנית שבה כל קבוצה יכולה לחיות את חייה כרצונה לפי אמונתה וערכיה. כתוצאה מכך, תנועות פופוליסטיות – ובעיקר של פופוליזם ימני – הן במקרים רבים אנטי-ליברליות, לפחות כלפי קבוצות אוכלוסייה מסוימות, ותחת שלטון פופוליסטי יש שחיקה הדרגתית של זכויות ליברליות. בהתאם, משטרים של פופוליזם ימני נוטים להתנגד לחוקה, שמעגנת את זכויות המיעוט גם כאשר המיעוט אינו נמצא בשלטון, ונוטים להעלות על נס אידיאולוגיה של רובנות.

פופוליזם ודמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת היחסים של פופוליזם עם דמוקרטיה היא מורכבת. הפופוליזם יכול לשגשג ולהיות אפקטיבי גם תחת מערכת משטר דמוקרטית. כאשר תנועה פופוליסטית עולה לשלטון, היא בדרך כלל אינה ממהרת לבטל את המשטר הדמוקרטי, מפני שהרעיון של שלטון העם משתלב טוב עם רטוריקת "העם" של הפופוליזם. עם זאת, המנגנונים הדמוקרטיים נוטים להישחק כאשר גורמים פופוליסטיים עולים לשלטון[13], וזאת משתי סיבות עיקריות:

סיבה אחת היא שהפופוליזם מעורר חיכוך חברתי בין "העם" לבין המיעוטים שאינם נמנים עם "העם", ובהתאם מפלג את העם בין תמיכה נלהבת במנהיג הפופוליסט לבין התנגדות נחרצת לו. בכך נמנעת אפשרות של קואליציה שהמיעוטים שותפים בה, ונוצרת לגיטימיות ציבורית למשטר שמבוסס על עריצות הרוב. תפקיד עריצות הרוב הוא לאפשר ל"עם" לזכות מחדש בזכויות ובמשאבים שלכאורה נגזלו ממנו שלא כדין.

הסיבה האחרת היא שהפופוליזם נוטה לתקוף את מוסדות השלטון שלכאורה נשלטים על ידי אליטות בעלות אינטרס צר, ויוצר לגיטימציה ציבורית להחלשתם. בכך נוצר לעיתים קרובות כרסום במעמדם ובכוחם של מוסדות שיוצרים ויסותים ובקרות דמוקרטיים, כגון התקשורת החופשית, מוסדות מחקר עצמאיים ומערכת המשפט. תחת רטוריקה פופוליסטית, תקשורת שקוראת תגר על התפיסות הפופוליסטיות היא "אויבת העם", ומערכת משפט שהיא ליברלית מדי היא "לא מוסרית" ופוגעת ב"עם" ובזכויותיו[15]. הפופוליזם מעלה על נס את ההחלשה הזאת, כתהליך של איזון בריא שמחזיר את כוח ההחלטה והשלטון ל"עם", ורואה בבחירות את המנגנון הדמוקרטי הלגיטימי היחיד, ויוצאת נגד המנגנונים הדמוקרטיים האחרים כגון חופש הביטוי, חופש המידע, חופש ההפגנה, ועיגון זכויות המיעוט בחוקה שנדרש רוב מיוחס כדי לשנותה[16].

במקרה שהתנועה הפופוליסטית מאבדת את תמיכת רוב הציבור או מבקשת לשמר את כוחה ומעמדה, גם הבחירות מתחילות להיתפס כמנגנון שמונע מ"העם" להחזיק בשלטון ש"מגיע לו" ולשמר את זכויותיו "הטבעיות", ולכן במשטרים פופוליסטיים מסוימים ניכרת גם ירידה בחופש ובהוגנות הבחירות[17], והירידה הזאת מעמיקה ככל שתקופת השלטון הפופוליסטי מתארכת. כתוצאה מכל התופעות המפורטות לעיל, כאשר תנועה פופוליסטית עולה לשלטון וצוברת כוח פוליטי רב יחסית למשך תקופה ארוכה יחסית, היא עלולה בהדרגה להפוך מדינה דמוקרטית לדמוקרטיה חלולה.

השחיקה של מנגנוני הדמוקרטיה מתרחשת במידה דומה גם תחת שלטון פופוליסטי ימני וגם תחת שלטון פופוליסטי שמאלי.

השלכות כלכליות של שלטון פופוליסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מחקר של מכון קיל למחקר כלכלי בינלאומי שהשווה מדדים כלכליים במדינות שיש ושאין בהן שלטון פופוליסטי[17], במהלך תקופה של שלטון פופוליסטי ניכרת מגמה של הרעה יחסית במצב הכלכלי, ולמרות שהפופוליזם מצהיר שהוא ייטיב עם "העם", בפועל מצבו הכלכלי של האינדיבידואל מורע. ההשפעה היא מיידית אך הדרגתית, ומחריפה ככל שתקופת השלטון הפופוליסטי מתארכת. בכלל זה, הן במשטרים פופוליסטיים ימניים והן במשטרים פופליסטיים שמאליים ניכרת הרעה במגמת השינוי בתוצר הלאומי הגולמי, ביחס חוב לתוצר ובצריכה הפרטית, ויש עליית מכסים.

במשטרים פופוליסטיים שמאליים ניכר שיפור מסוים בשוויוניות (לפי מדד ג'יני ולפי שיעור ההשתתפות בכוח העבודה) ולעומת זאת עלייה באינפלציה וירידה ברמת האינטגרציה עם המערכת הפיננסית הבינלאומית, השלכות שאינן ניכרות בפופוליזם ימני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פופוליזם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אושרה רשימת מונחים גדולה בחקר החברה (סוציולוגיה) (טבת תשע"ו, דצמבר 2015), באתר האקדמיה ללשון העברית, 31 בדצמבר 2015
  2. ^ 1 2 Cristobal Rovira Kaltwasser, Populism a very short introduction, New York: Oxford University Press, 2017
  3. ^ Jordan Kyle & Brett Meyers, High Tide? Populism in Power, 1990-2020, TONY BLAIR INSTITUTE FOR GLOBAL CHANGE, ‏7.2.2020
  4. ^ ראיון עם בני מילר, פרופ' ליחסים בינלאומיים, אדריאן פילוט, באתר כלכליסט, ‏25 ביולי 2019
  5. ^ יונתן לוי, הסכנה האמיתית שטמונה במנהיגים הפופוליסטים, והדרך להביס אותם, באתר הארץ, ‏16 באוגוסט 2017
  6. ^ Cas Mudde and Cristóbal Rovira Kaltwasser, Exclusionary vs. Inclusionary Populism, Government and Opposition, Cambridge University Press, 17.12.2012, עמ' 147-174
  7. ^ דני פילק, אנחנו העם (אתם לא!) – פופוליזם מכיל ופופוליזם מדיר בישראל (עמ' 29)
  8. ^ דני פילק, אנחנו העם (אתם לא!) - פופוליזם מכיל ופופוליזם מדיר בישראל, עיונים בתקומת ישראל 20, אוניברסיטת בן גוריון, 2010, עמ' 28–48
  9. ^ Belén Fernández-García, The Triumph of (Underlying) Ideology Over Populism in Western Europe, Frontiers in Political Science 3, 2021
  10. ^ 1 2 Jordan Kyle & Limor Gulchin, Populists in Power Around the World, TONY BLAIR INSTITUTE FOR GLOBAL CHANGE, ‏7.11.2018
  11. ^ 1 2 Brett Meyers, Repel and Rebuild: Expanding the Playbook Against Populism, TONY BLAIR INSTITUTE FOR GLOBAL CHANGE, ‏5.1.2023
  12. ^ Rachel Kleinfeld, How Does Business Fare Under Populism?, Carnegie Endowment for International Peace, ‏13.6.2023
  13. ^ 1 2 Manuel Funke, Moritz Schularick and Christoph Trebesch, Populist Leaders and the Economy, pp16, Kiel Institute for the World Economy, ‏אוקטובר 2020
  14. ^ צאלה קוטלר, מומחה עולמי לחקר הפופוליזם מסביר למה נתניהו שבר ימינה, באתר גלובס, ‏25 ביולי 2017
  15. ^ ירון כהן צמח, פופוליזם לעם ולכולם, באתר The Marker, ‏27 באפריל 2018
  16. ^ דר' דנה בלאנדר, שבריריותה של הדמוקרטיה הליברלית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ‏13 בספטמבר 2020
  17. ^ 1 2 Manuel Funke, Moritz Schularick and Christoph Trebesch, Populist Leaders and the Economy, pp16, Kiel Institute for the World Economy, ‏אוקטובר 2020
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פופוליזם&oldid=38257837"