פדיון שבויים
| משנה תורה | ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכות י'–י"ח |
|---|---|
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן רנ"ב |
  | |
פדיון שבויים הוא מצוות הצלתם ושחרורם של בני עם ישראל הנתונים בשבי.
המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצוות פדיון שבויים היא נגזרת של מצוות רבות מדאורייתא, שאת חלקן מנה הרמב"ם במשנה תורה:
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים, ט"ו, ז'), ועל "לא תעמוד על דם רעֶך" (ויקרא, י"ט, ט"ז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך" (ויקרא, כ"ה, נ"ג), ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים, ט"ו, ח'), ומצות "וחי אחיך עמָך" (ויקרא, כ"ה, ל"ו), "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי, כ"ד, י"א) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים.
ומוסיף השולחן ערוך וכותב:
כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים
מעלתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על מעלתה של המצווה ניתן ללמוד גם מפרשנות רבנו בחיי, שכתב כי שחרור השבויים שבמעשה יציאת מצרים הוא שהביא לאזכורו בפתיחת עשרת הדיברות. הוא מסביר מדוע מופיע תיאור יציאת מצרים בראש עשרת הדברות ולא מעשה בריאת העולם: "ואפשר לומר כי לגודל המצווה שיבח הקב"ה את עצמו בה בדיבור ראשון של אָנֹכִי. הוא שאמר: אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'[1] ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ, כי רצה להזכיר המצווה והוא מצוות פדיון שבויים של ס' ריבוא, יותר מן הפלא העצום של בריאת העולם, והוא יתברך צוונו והלכת בדרכיו" [2].
גם החוקר מיכאל ויגודה מציין כי יציאת מצרים, האירוע המכונן עליו נסמכים רוב מועדי ישראל, הייתה למעשה פדייה של בני ישראל, שהיו שבויים ביד מצרים, על ידי האל[3].
מופעיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
המונח פדיון שבויים נקרא על שם שחרורם של הנתונים בשבי באמצעות תשלום לשוביהם[4], שהיא צורת השחרור הרווחת. בספר נחמיה מופיע תיאור מפורש של פדיון שבויים בצורתו הרווחת: "וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֗ם אֲנַ֣חְנוּ קָ֠נִ֠ינוּ אֶת־אַחֵ֨ינוּ הַיְּהוּדִ֜ים הַנִּמְכָּרִ֤ים לַגּוֹיִם֙ כְּדֵ֣י בָ֔נוּ וְגַם־אַתֶּ֛ם תִּמְכְּר֥וּ אֶת־אֲחֵיכֶ֖ם וְנִמְכְּרוּ־לָ֑נוּ וַֽיַּחֲרִ֔ישׁוּ וְלֹ֥א מָצְא֖וּ דָּבָֽר"[5].
מקרים נוספים של שחרור שבויים (לאו דווקא על ידי פדיונם בכסף) מתוארים גם כן במקרא. כבר בתורה[6] מסופר על אברהם שסיכן את חייו ויצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים ששבו את אחיינו לוט, והצליח לשחררו. כן מסופר, שכאשר הכנעני מלך ערד הצליח לשבות שבויים מישראל, יצאו בני ישראל למלחמה נגדו והחרימו את עריו[7]. בספר שמואל מסופר על דוד, שכאשר עמלקים פשטו על עירו, צקלג, ושבו את הנשים שבה, דוד ואנשיו רדפו אחריהם והחזירו את השבויים[8]. בכל המקרים הללו, לקיחת שבויים היוותה עילה למלחמה.
בתקופת חורבן בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת חורבן בית שני ומרד בר כוכבא בעקבותיו גררו אירועי שבי רבים, מרביתם בארץ ישראל, והובילו לשורה ארוכה של תקנות חז"ל[9], כדוגמת תקנות אושא, שביניהן היו גם תקנות של פדיון שבויים[10]. רישומם של אירועים אלה בולט ברבים ממדרשי התקופה[11], ובקינות הרבות המתארות את אירועי התקופה. ביניהן בלטה דמותו של רבי פנחס בן יאיר כמי שסובב בארץ ועסק בפדיון שבויים[12].רבי פינחס בן יאיר היה דמות נערצת גם על ידי חז"ל ששימרו את האגדה, בדרכו לפדיון שבויים, כשהגיע לנהר בלתי ניתן לחציה איים על הנהר שהוא יכול ליצור קשר עם "קונו", כלומר הקדוש ברוך הוא, והנהר נכנע. [13]
בתקופת הגלות ובעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך הדורות ביטאה מצוות פדיון שבויים את הסולידריות הקהילתית ואת הערבות ההדדית חוצת היבשות של כלל העם היהודי. במידה רבה התנהלה מעין מדינה יהודית, במסגרתה פעלו מנהיגי הקהילות, הרבנים, עשירי הקהילות והמקורבים למלכויות השונות. "הקהילה היהודית תפקדה, לפחות בכל הנוגע לפדיון שבויים, באופן זהה לתפקודן של המדינה הנוצרית והמדינה המוסלמית, אך במקום בשבויים, השתמשה בממון כדי לפדות את חבריה (שלא היו דווקא מבני הקהילה המקומית). השינויים התבטאו לא רק ביחס כלפי השבויים, הלוחמים והאזרחים, אלא גם ביחס לכלי קודש וחפצים נוספים בעלי ערך שנלקחו שלל בידי האוייב. פדיון סמלים דתיים כמו איקוניות או ספרי תורה, מעיד גם הוא על חשיבותו של פדיון השבויים, כמעשה המאשש ומחזק את הקשר בין הפרט לכלל, לא רק כלפי השבויים הנמצאים במצוקה, אלא גם כלפי כלל הציבור. במידה מסוימת, פדיון הסמלים הוא מעשה השומר על זהות הכלל" [14] [15]. אולם, לא זו בלבד שפדיון שבויים קודם לפדיון סמלים דתיים, אלא אף מכירתם הותרה לצורך פדיון שבויים[16][17][18].
קיומה של קופה מיוחדת למצווה זו מופיעה כבר במשנה[19], ובתלמוד[20]. במאות ה- 16-18 נחלצו קהילות ישראל בארצות הים התיכון לעזרתם של תושבי האי מלטה, שהיה מוקד שוד ימי תחת שלטון האבירים ההוספיטלרים ששלטו באי מ-1530 עד 1798. הקהילות הקימו חברות פדיון שבויים שגבו מהקהל מס פדיון שבויים קבוע. יהודי טורקיה היו הראשונים להקים חברה כזו, חברת פדיון שבויים בוונציה עסקה גם היא בפדיונם ושלחה אגרות בנושא לקהילות ישראל. חברות "פדיון שבויים" שהיו קיימות אז בכל קהילות אירופה החשובות, עמדו בקשר עם חברות פדיון שבויים במדינות הקרובות למלטה. חברת פדיון שבויים בוונציה העמידה פקיד מיוחד שישב במלטה ואף דאג לצרכי השבויים עד לפדיונם. חלק מהשבויים התיישבו במלטה והקימו בה קהילה יהודית[21].
באגדה ובסיפור החסידי[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי האגדה, מצוות פדיון שבויים הביאה לצמיחתו המחודשת של עולם התורה. האגדה על ארבעת השבויים של הראב"ד הראשון מספרת, כי לאחר שקיעת עולם התורה בבבל בסיום תקופת הגאונים, יצאו ארבעה שליחי קהילות מסורא שבדרום בבל, והפליגו באוניה מהעיר בארי בדרום איטליה על מנת לאסוף תרומות לקהילה. הם נחטפו בידי שודדי ים ונמכרו לעבדות, ואז נפדו בידי ארבע קהילות שונות, מבלי שידעו איש על רעהו, וקוממו את עולם התורה בארצות המגרב, בספרד ובמצרים[22].
גם דמותו של הצדיק בסיפור החסידי מבוססת במידה רבה על פעילותו לצורך קיום מצוות פדיון שבויים. ביניהם בולטות דמויותיהם של רבי לייב שרה'ס[23], של רבי משה לייב מסאסוב[24], וכן של רבי נחום מצ'רנוביל ובנו רבי מרדכי[25][26]. כמו כן, באגרת האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי, הוא מצטט דו שיח בינו לבין הרב ממז'יבוז': "...ואח"כ שאל אותי וכי זה לפי כבודכם לסבב בעיירות רחוקות כאלו? והשבתי לו, וכי גדול אני מרבי פנחס בן יאיר שסיבב כל ימיו על פדיון שבויים".
סייגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חרף חשיבותה של מצווה זו, קבעו לה חכמים מספר סייגים. שני הסייגים הבולטים הם:
אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשְּׁבוּיִין.
ומוסיף הרמב"ם:
אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן.
יתר על דמיהן[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפירוש של "יתר מכדי דמיהם" הוא: "יותר מהשווי הריאלי שלהם". בהקשר זה מוסיפה המשנה גם: ”וְאֵין לוֹקְחִים סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם.”
אחת ממטרותיו של סייג זה היא למנוע יצירת עידוד לחוטפים והשבאים, כי אם יראו שדרישת כופר עבור שבויים מעם ישראל היא דרך מוצלחת לעשיית רווח כלכלי גדול כזה שמשלמים עבורם כל מחיר, יתאמצו לחטוף עוד ועוד ויקשה לשחררם. דעה נוספת באשר למטרת הסייג שמציגה הגמרא היא למנוע את דוחק הציבור, שיהיה עליו לשלם כסף רב על שבויים.
ברם, כבר בתלמוד[27] אנו מוצאים שתקנה זו אינה חלה בכל המקרים. למשל, רואים בסיפור על רבי יהושע בן חנניה שפדה מבית סוהר ברומי, תינוק יתר על דמיו בניגוד לתקנה, בשל הנימוק "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה (=לשון שבועה), שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו (=ומי הוא)? רבי ישמעאל בן אלישע". בעקבות הסיפור בתלמוד פוסקים פרשני התלמוד הראשונים, שתקנה זו מסויגת במקרה שמדובר בתלמיד חכם או אדם גדול[28]. התוספות על סוגיה זו למדו שגם במקרה של סכנת נפשות אין האיסור לפדיון "יתר על כדי דמיהן" מתקיים.
ישנם מקרים נוספים שבהם תקנה זו מסויגת. כמו במקרה שהשבוי רוצה לשלם בעצמו עבור שחרורו את המחיר המופרז, או במקרה שבעל פודה את אשתו[29].
אחת הדוגמאות הבולטות למורכבות סוגיה זו הייתה פרשת מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג, גדול רבני אשכנז במאה ה-13, אשר על פי דברי המהרש"ל אסר המהר"ם לפדותו מהכלא, מפני התקנה הנ"ל, אף שעל פי ההלכה היה מותר לבזבז עליו כספים רבים, חשש המהר"ם מפני ההשלכות שיהיו אם ישלמו עליו מחיר מופרז והוא אכן מת בשבי [30]. דוגמה אחרת הייתה מאסרו של השל"ה בירושלים ביחד עם קבוצת נכבדים, על ידי מחמד בן פרוך. במקרה זה שילמה הקהילה כסף רב עבור שחרורם של הנכבדים.
אין מבריחין[עריכת קוד מקור | עריכה]
גם התקנה שלא מבריחים שבויים מסויגת בתלמוד בסיפור על רבי מאיר ששיחד את השומר מטעם השלטון בכסף רב והצליח להבריח את אחות אשתו מקובה של זונות, בניגוד לחוק הרומאי, והפך להיות מבוקש, ועל פי אחד הפירושים בתלמוד הדבר גרם שגלה לבבל, כדי להינצל[31].
שבוי חוזר[עריכת קוד מקור | עריכה]
סייג אחר הוא כשאדם גורם לעצמו להיות שבוי פעם אחר פעם, בפעם השלישית אין חובה לפדותו. בהלכה מדובר כאשר מכר את עצמו או שנלקח לכלא עקב גנבה, חוב או כל פשיעה שביצע בכוונה. כפי שמופיע במשנה:
הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לְגוֹי, אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ; אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.
דבר זה אמור כאשר אינו בסכנת חיים, אבל במקרה ששוביו רוצים להורגו והוא נמצא בסכנת חיים, חובה לפדותו אפילו אחרי כמה פעמים[32].
הפסיקה במקרי חטיפות ארגוני טרור[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקרה חטיפות המטוסים לירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1970, בעקבות סדרה של חטיפות מטוסים לירדן, שלח הרב משה פינשטיין, בשם אגודת הרבנים בארה"ב מברק לראש הממשלה דאז גולדה מאיר, הקובע כי "על פי דין יש להצלת נפשות דין קדימה. ובאם אין ברירה על ממשלת ישראל למלא דרישות המחבלים כדי להציל נפשות השבויים"[33][34].
מקרה החטיפה לאנטבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1976, בעקבות חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה, כינס הרב עובדיה יוסף, שהיה אז הרב הראשי לישראל, דיון בעמדת ההלכה בשאלת ההיענות לדרישות החוטפים, בהשתתפות הרבנים יוסף שלום אלישיב, שלמה זלמן אויערבך, בצלאל ז’ולטי, אליעזר גולדשמידט, שאול ישראלי ובן ציון אבא שאול. בתשובה ארוכה פורש הרב יוסף את נימוקיו לההחלטה שנתקבלה באותו מעמד, שבה הרב יוסף מכריע כדעת הסוברים כי חובת המדינה להעדיף את הסכנה הוודאית לחטופים על פני ספק סכנה, גם אם (כדעת רוב הפוסקים), אדם פרטי אינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה וודאית. בנימוקים להחלטת אספת הרבנים, הם מתייחסים בפרוטרוט לכל הסייגים למצווה:
כדי דמיהן: בתשובתו מכריע הרב יוסף כשיטת התוספות לפיה במקום סכנה לא חלה מגבלה זו, והוא מנמק החלטה זו בשלושה טעמים: האחד, עצם הרלוונטיות שלה למחיר מדיני בטחוני אינה מוחלטת; השני, המגבלה רלוונטית אולי לפי הנימוק של מניעת חטיפות נוספות אך לא למניעת דוחק הציבור, שרלוונטי להוצאה ממונית בלבד; השלישי, היא רלוונטית לחטיפה ממניע כלכלי, בו יש חשש שהשובים יבחרו לשבות יהודים דווקא למטרות כופר, ולא למקרי טרור בהם מטרת החטיפה אינה כספית.
סכנה – מעשה הצלה היוצר סיכון: חז"ל[35] דנו בסיטואציה של קבוצת בני אדם שנדרשו בידי רוצחים למסור מתוכם נפש אחת ואם לאו ייהרגו כולם, והכריעו שאף אם כתוצאה מכך ייהרגו כולם, נאסר עליהם לבצע פעולה אקטיבית של מסירת נפש לרצח. ביחס לסכנה הפוטנציאלית הנשקפת לאזרחי ישראל כתוצאה משחרור המחבלים, מבחין הרב יוסף, על יסוד אבחנת החזון איש[36], בין אקט שלילי מתוך מטרה חיובית (כבמקרה דלעיל) לבין אקט חיובי בעל השלכה שלילית נלווית (כמו הטיית פצצה הצפויה לפגוע בקבוצת בני אדם לצד אחר, שם תביא לפגיעה באדם בודד בלבד) שנחשבת מעשה הצלה, וקובע כי פעולת השחרור נחשבת מעשה הצלה. זאת ועוד, הכרעת חז"ל מתייחסת לסיכון וודאי, בעוד במקרה של שחרור מחבלים מדובר בסיכון פוטנציאלי בלבד. אבחנת החזון איש הטרימה את הדיון בדילמת הקרונית, שהוצגה בעולם האקדמי מספר שנים מאוחר יותר[37].
מקרים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוגיה זו זכתה לדיון מחודש בנוגע לפדיון שבויי צה"ל ואזרחים חטופים. במקרים רבים מחבלים חטפו חיילים או אזרחים ודרשו שחרור מאות רבות של מחבלים תמורת שחרורם, למשל בעסקת ג'יבריל, וחטיפות נחשון וקסמן, גלעד שליט ואלחנן טננבוים.
הרב שלמה גורן דן בעסקת ג'יבריל, וכתב שיש לאסור שחרור חטופים בתמורה למחבלים ביותר מיחס של אחד על אחד. אך ביחס לחיילים שנחטפו בעת קרב שנשלחו אליו על ידי המדינה הסתפק, וכתב שיתכן שחובה לשחררם גם ביותר מכדי דמיהם.[38] הרב חיים דוד הלוי הגיב לדברי הרב גורן, וכתב שההלכה שאוסרת פדיון שבויים יותר מכדי דמיהם, אינה נוגעת למקרה של חטיפת חיילים, והוסיף שאף שיש מקום לדון על צורת ההתנהלות הנכונה במצבים כאלה, מכל מקום אין לטעון לאחר מעשה שהממשלה פעלה בניגוד להלכה.[39]
בדומה לכך כתב הרב שאול ישראלי שמחד נראה שמותר לציבור לבחור להסתכן כדי להציל את החטופים, אך מאידך: "יש הבדל בין צורת סיכון שהיה בבחינת קידוש השם, לבין סיכון כנידון שלפנינו שבא על דרך הכניעה". ועל כן הכריע: "על כן הדבר נראה להיות שקול, ונתון להכרעת אנשי הביטחון".[40]
הרב ישראל רוזן כתב שההלכה איננה מכריעה בשאלה זו, והדבר מסור לשיקולים הביטחוניים והמדיניים של מנהיגי המדינה.[41] ובדומה לכך הכריע הרב יעקב אריאל, שהוסיף: "השיקולים לפדות שבויים תמורת שחרור מחבלים צריכים להביא בחשבון בעיקר את טובת הציבור, היכן יש סיכונים גדולים יותר לביטחון הציבור".[42]
רבנים אחרים אסרו עסקאות כאלה בשל עידוד הטרור, וסוברים שהכלל של אין פודין שבוי יותר מכדי דמיו חל גם במקרים כאלה. בין האוסרים: הרב מרדכי אליהו[43] הרב אברהם יצחק כלאב[44] הרב צפניה דרורי[45], הרב יעקב יוסף, הרב אליעזר מלמד[46].
תפילה על השבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אחינו כל בית ישראל
כל שבוע בימי שני וחמישי (ימי החול שבהם בתפילת שחרית מתבצעת קריאת התורה בציבור) נאמרת בבתי הכנסת האשכנזיים התפילה הבאה (אצל הספרדים והתימנים ושאר עדות המזרח לא נהוג לאומרה):
אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה
העומדים בין בים ובין ביבשה
המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה,
ומאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה
השתא בעגלא ובזמן קריב
בימינו יש קהילות שבהן נהוג בשבת לומר בסמוך לקריאת התורה "מי שברך" מיוחד להצלת שבויי צה"ל, המכונה גם "תפילה לשלום חיילי צה"ל". לתפילה זו יש נוסחים שונים שקבעה הרבנות הראשית לישראל או שיצרו באותה קהילה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב אברהם יצחק כלאב, תחומין, כרך ד', "שחרור שבויים תמורת בני ערובה", עמ' 116
- ד"ר איתמר ורהפטיג, תחומין, כרך ו', (עמ' 305 ), "לא תיקחו כופר נפש למחבל".
- הרב נתן אורטנר, תחומין, כרך יג', (עמ' 257), "החזרת מחבלים תמורת חטוף יהודי".
- הרב שלמה גורן, תורת המדינה, (עמ' 434–436).
- הרב שאול ישראלי, שו"ת חוות בנימין, סימן טז' עמ' קכג' אות ז'.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "פדיון שבויים", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- פדיון שבויים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הרב מיכאל ויגודה, על פדיון שבויים, באתר "דעת"
- שמואל ספראי, ארץ ישראל והתפוצה היהודית: ד. פדיון שבויים, באתר "פשיטא"
- אורי ישראל פז, דילמות מוסריות סביב עסקת חילופי החיילים השבויים, באתר "פאזל"
- פדיון שבויים - מקורות להדרכה לשיחה ועיון, הוצאת מנהל חברה ונוער (מכיל מקורות תורניים וקטעי עיתונות רבים)
רב-שיח, שבויים ופדיון שבויים בתרבויות העולם - וידאו, באתר הערוץ האקדמי, 13/03/2007- מאמר בכיפה - פדיון שבויים
פדיון שבויים, דף שער בספרייה הלאומית- מאמרים בנושא פדיון שבויים, באתר ספריית אסיף
- מצוות פדיון שבויים, באתר ערוץ 7, 15 באוקטובר 2023
- מרים זקהיים, ההיסטוריה היהודית של פדיון שבויים – סיפורו של עם שפודה את שבוייו, באתר הספרנים – בלוג הספרייה הלאומית, 27 בדצמבר 2023
- פדיון שבויים, הוצאת מחניים
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ספר שמות, פרק כ', פסוק א'
- ^ כד הקמח, צדקה, א', ח'
- ^ https://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/60-2.htm
- ^ רש"י בסוכה מ, עמוד ב'
- ^ ספר נחמיה, פרק ה', פסוק ח'
- ^ ספר בראשית, פרק י"ד, פסוקים י"ב–ט"ז.
- ^ ספר במדבר, פרק כ"א, פסוקים א'–ג'
- ^ ספר שמואל א', פרק ל'.
- ^ תוספתא כתובות ח' ג'
- ^ הרב שלמה רוזנפלד, שבייה ופדיון שבויים בימי במשנה והתלמוד, באתר אסיף, תשע"ט
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ז', עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ז', עמוד א'
- ^ יובל רוטמן, פדיון שבויים וחילופי שבויים כמעשה מדיני ביהדות, בנצרות ובאסלאם - התהוותו של נוהג ימי ביניימי, באתר אוניברסיטת תל אביב
- ^ מרב מאק, שבויים, ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי ומכון ון ליר בירושלים, 2014, עמ' 43-60
- ^ בבא בתרא ג' ע"ב: מכירת בית כנסת לצורך פדיון שבויים
- ^ רמ"א יו"ד סימן ר"ע, לענין מכירת ספרי תורה
- ^ משנה ברורה, סימן קנ"ג, ס"ק כ"ד
- ^ שקלים ב' ח'
- ^ בבא בתרא ח' ע"א, קי"ז ע"ב, מעשה רבא
- ^ שמחה אסף, באהלי יעקב, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1943, עמ' 107-115
- ^ https://www.anumuseum.org.il/he/blog/four-hostages/
- ^ אליעזר שטיינמן, שער החסידות, תל אביב: מ. נוימן, תשי"ז, עמ' עמ' 163
- ^ אליהו כי טוב, בחסד עליון, ירושלים: א מכון להוצאת ספרים, 1955
- ^ יעקב בן יצחק פרידמן, ספר אהלי יעקב, תל אביב: ועד חסידי הוסיאטין, תשס"ו, עמ' ל"א
- ^ מנחם גוטמן, אוצר אגדות החסידים, ירושלים: המרכז העולמי של רבנים חסידיים, תש"ל, עמ' ספר ז', עמוד 17
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ח, עמוד א'.
- ^ הרמב"ן, הרא"ש ועוד ראשונים
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"ב, סעיף ד', על פי תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ב
- ^
אנו - מוזיאון העם היהודי, בעד ונגד עסקת שבויים: גם אצל יהודי גרמניה במאה ה-13, באתר הארץ, 14 במרץ 2024
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א'-ע"ב
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י"ג, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"ב, סעיף ו'.
- ^ מכתב היסטורי מרבי משה פיינשטיין אל גולדה מאיר בעניין המאמצים לפדיון חטופי המטוסים, באתר מכירות פומביות Winners, ניו יורק, ח אלול תש"ל [9.9.1970]
- ^ הרב אוריאל בנר, חטיפתו של הרב יצחק הוטנר זצ"ל ושחרורו - מעשים ומשמעויות, באתר המעין, טבת תשפ"א
- ^ תלמוד ירושלמי, תרומות, פרק ח משנה י"ב, ותוספתא שם
- ^ חזון איש, יורה דעה, סימן סט דף קב עמוד ב
- ^ הרב יוסף שפרונג, תועלתנות ומוסר בתכנון מערכת אוטונומית, באתר המעיין, תמוז תשע"ח
- ^ תורת המדינה, עמ' 424–436
- ^ עשה לך רב, חלק ז סי' נג
- ^ האם יש להיענות לסחטנות בפדיון שבויים ובני ערובה, חוות בנימין, חלק א' סי' ט"ז
- ^ "שחרור שבויים 'במחיר מופקע' שאיננו כספי", תחומין כרך ל' עמ' 95
- ^ באהלה של תורה, חלק ה' סי' ז'
- ^ ynet, הרב מרדכי אליהו: "בן 20 לחופה", באתר ynet, 2 באפריל 2009
- ^ הרב אברהם יצחק כלאב, "שחרור שבויים תמורת בני ערובה", תחומין ד' עמ' 108
- ^ בני טוקר, הרב דרורי: ההלכה אוסרת עסקה שכזו, באתר ערוץ 7, 19 באוקטובר 2011
- ^ מנהל האתר, הלכה ח - האם להיכנע לסחיטת מחבלים למען הצלת חטוף? | פרק ז - ערבות הדדית | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א, באתר פניני הלכה, 2000-06-07
