עקרונות חשבונאיים מקובלים

סוגי חשבונאות
	חשבונאות פיננסית
	חשבונאות ניהולית
מושגים בסיסיים
	רואה חשבון
	הנהלת חשבונות
	הנהלת חשבונות כפולה
	מאזן בוחן
	ספר חשבונות
	חובה וזכות
	חתך חשבונאי
	עלות המכר
	תקן חשבונאות
	בסיס דיווח
	עקרונות חשבונאיים מקובלים
דוחות כספיים
	מאזן
	דוח רווח והפסד
	דוח על הרווח הכולל
	דוח על תזרימי המזומנים
	דוח על השינויים בהון העצמי
ביקורת
	ביקורת פיננסית
	תקן ביקורת
	ביקורת פנימית
	ביקורת מערכות מידע
חשבונאות בישראל
	רשות ניירות ערך
	לשכת רואי חשבון בישראל
	מועצת רואי חשבון בישראל
	לשכת יועצי מס בישראל
	המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות
חשבונאות בעולם
	המוסד הבינלאומי לתקינה בחשבונאות
	תקן דיווח כספי בינלאומי
חשבונאות בארצות הברית
	המוסד לתקינה בחשבונאות פיננסית
	מועצה לפיקוח על הביקורת בחברות ציבוריות
	הוועדה לניירות ערך ולבורסות (ארצות הברית)
	חוק סרבנס-אוקסלי

המונח עקרונות חשבונאיים מקובלים או כללים חשבונאיים מקובלים (באנגלית: Generally Accepted Accounting Principles, הקיצור המקובל: GAAP) משמש לתיאור עקרונות המופעלים בפרקטיקה החשבונאית לאופן רישום עסקאות בחשבונאות פיננסית. בחוות דעת על הדוחות הכספיים, שעל פיהם קובעים רואי החשבון אם הדוחות הכספיים ערוכים על פי עקרונות חשבונאיים מקובלים. עקרונות אלה אינם גלובליים ועשויים להשתנות ממקום למקום ומזמן לזמן. כדי להבחין ביניהם, צריך לבחון את ההקשר בו נעשה השימוש במונח. עקרונות חשבונאיים מקובלים בארצות הברית, למשל, מכונים US GAAP, בעוד עקרונות חשבונאיים מקובלים בישראל מכונים Israeli GAAP.

עקרונות חשבונאיים מקובלים הם קווים מנחים לעריכת הדוחות הכספיים ואילו תקני ביקורת מקובלים הם קווים מנחים למבקר (רואה החשבון).

העקרונות החשבונאיים המקובלים נוצרו מתוך מטרה לספק מסגרת תקנית לעריכת דוחות כספיים שיהיו אובייקטיביים, נייטרליים ובני השוואה. גישות ביקורתיות לחקר החשבונאות טוענות כי העקרונות החשבונאיים המקובלים מבטאים תוצאה של מאבקי כוח בין גורמים בעלי אידאולוגיות ואינטרסים שונים.

דוגמאות לעקרונות חשבונאיים מקובלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון העלות ההיסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי עקרון העלות ההיסטורית מחויבות הפירמות לרשום את פעולותיהן בהתאם לעלות המקורית, על פי תאריך התרחשות האירוע. העיקרון נועד למנוע מניפולציות בערך הספרים ובמאזן. לדוגמה, חלקת אדמה אשר נרכשה לפני 50 שנה בתמורה ל-10,000 ש"ח ושוויה המוערך כיום במיליון ש"ח; אולם, בספרים ובמאזן נרשמת וצריכה להופיע העלות ההיסטורית - 10,000 ש"ח. בשנים בהן האינפלציה גבוהה נהוג להוסיף לדוחות הכספיים גם דוחות המותאמים לאינפלציה.

עקרון ההכרה בהכנסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון ההכרה בהכנסה מציג קווים מנחים אשר על פיהם ניתן לקבוע מתי יש להכיר בהכנסות, לצורך מדידת הרווח שידווח בדוח רווח והפסד. הואיל וקיימים סוגים שונים של פירמות, שלהן תהליכים שונים להפקת רווחים, אפשרי שכל פירמה תכיר בהכנסות בזמנים שונים. עיקרון זה בא לוודא שעיתוי רישום ההכנסות יהיה קבוע, מוגדר ובר השוואה. בחברות יצרניות מנחים העקרונות מתי יש להכיר בהכנסות - במועד הייצור, מועד המכירה, מועד הגבייה או במועד מתאים אחר. לדוגמה, חברה המוכרת נפט למשל, יכולה להכיר בהכנסות כבר במועד הפקת הנפט, שכן לבטח יהיו לה קונים. לעומת זאת, חנות בגדים שבה לא ברור אם תצליח לגבות את החוב מחברת האשראי או מהלקוחות עצמם, תכיר בהכנסותיה במועד הגבייה.

עקרון ההקבלה בין הוצאות להכנסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי עקרון ההקבלה בין הוצאות להכנסות תרשמנה כל ההוצאות יחד עם ההכנסות שבגינן יצאו, ללא קשר למועד תשלום ההוצאות בפועל. מטרת העיקרון היא להציג בדוח רווח והפסד את הרווח ה"אמיתי" שנוצר לפירמה מפעולותיה. לדוגמה, בעת מכירת מוצר נוצרת הכנסה. כדי ליצור - להגיע - לאותה הכנסה, נאלצנו להוציא הוצאות רבות - החל מעלות המוצר ("עלות המכירות"- העלות לייצר או לקנות את המוצר שנמכר), דרך הוצאות השיווק והפרסום, וכלה בהוצאות המימון למימון פעילות הפירמה. המטרה בדוח רווח והפסד היא להציג את כל ההוצאות האלו, כולל אלו שישולמו בעתיד, יחד עם ההכנסה, כך שנוכל לדעת מהו הרווח מאותה מכירה. ואולם, לא תמיד קל לברר אילו הוצאות הניבו אילו הכנסות, ולכן לעיתים משתמשים בתחזיות ואומדנים ומקצים את העלויות באופן כזה או אחר על פני מספר שנים. לדוגמה, בעלי משרד הוצאה לאור רכשו מכונת הדפסה תעשייתית, אשר על פי נתוני היצרן תוכל להפיק הכנסות למשך עשר שנים, באופן שווה. במקרה זה תחולק עלות המכונה שווה בשווה בעשר השנים הבאות, עד שערך המכונה יהיה אפס (אורך חייו התועלתי) בדרך של רישום פחת.

לעיתים לא ניתן לרשום את ההכנסה עם הוצאותיה, אם מפני שזה בלתי אפשרי, אם מפני שישנה אי-ודאות לגבי יכולתם של ההוצאות להפיק הכנסות, ואם מפני שעלות החישוב והייחוס גבוהה מדי. לדוגמה, תשלום הוצאות חשמל: קשה לדעת איזו הכנסה בדיוק נוצרה בעקבות השימוש בחשמל. לכן, במקרה הזה ההוצאות יירשמו בהתאם לתקופה שבה השתמשנו בחשמל (גם אם היא הייתה לפני התשלום - אם השתמשנו בחשמל בדצמבר 2006 ושילמנו בינואר 2007 ההוצאה שייכת ל-2006.)

עקרון הגילוי הנאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – עקרון הגילוי המלא

עקרון הגילוי הנאות מציג קווים מנחים בנוגע לכמות המידע שיש להציג בדוחות הכספיים. הקריטריון האיכותי לשאלה איזה מידע להציג והיכן הוא חשיבות המידע לקוראי הדוחות הכספיים - עד כמה המידע נדרש לצורך קבלת החלטות כלכליות נכונות. יש להימנע מהצגת מידע לא רלוונטי ולא חשוב מצד אחד, ולכלול מידע חשוב וחיוני, מאידך. על עורך הדוחות הפיננסיים לפרט ולסדר את החלקים העיקריים עד לרמת פירוט גבוהה. לדוגמה, בצד ההתחייבויות ישנן התחייבויות לזמן ארוך והתחייבויות לזמן קצר, וגם עליהן יש לפרט, לדוגמה, בהתחייבויות לזמן קצר: משיכת יתר בבנק, הלוואות קצרות מועד (פק"ם) וכדומה.

בנוסף, במסגרת עיקרון זה יש להוסיף ביאורים מתאימים לפריטים הדורשים הסברים נוספים, כגון מידע לגבי סיכונים מסוימים אליהם חשופה הפירמה, מידע לגבי אירועים שהתרחשו לפני מועד פרסום הדוחות, תביעות משפטיות התלויות בפירמה ופירוט עסקאות, התחייבויות וזיכיונות מהותיים.

עקרון השמרנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי עקרון השמרנות, בכל מקום שבו יש לרשום פעולה אך אין מידע כמותי עליה, יש לערוך אומדן ולהעדיף את המידע שייתן רווח מינימלי ביותר. מטרת העיקרון למנוע מצב שבו פירמה "מנפחת" את הרווח על ידי אומדנים נדיבים.

עקרון העקביות (השוואתיות)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי עיקרון זה, מצווה העסק לדווח באופן אחיד ועקיב אודות תוצאות פעולתו ומצבו במהלך התקופות החשבונאיות. מטרת העיקרון היא לאפשר השוואה בין תקופות חשבונאיות, ולמנוע אפשרות של הטיית נתונים, בפרט בנושאים שבהן ניתן להשתמש במספר שיטות חישוב; למשל אופן חישוב פחת, הפרשה לחובות מסופקים וכו', במידה ויחול שינוי באופן הרישום נאזכר זאת בביאורים הנלווים לדוחות הכספיים.

עקרון ההמשכיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראה עקרון העסק החי

עקרון העסק החי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההנחה היא שהישות החשבונאית הוא גוף שאמור לפעול לאורך זמן, ועל סמך הנחה זו עורכים את הדוחות הכספיים. בהיעדר בסיס להנחה זו, מחייב עיקרון זה לציין זאת במפורש ולערוך שינויים מהותיים באופן הצגת נתוני הישות החשבונאית, כמו למשל הצגת הרכוש הקבוע בשווי מימוש (נמוך).

עקרון הישות הנפרדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

העסק נחשב מבחינה חשבונאית כיחידה ארגונית נפרדת ועצמאית המנותקת מבעליה (יודגש כי אין הכוונה רק לחברות בע"מ, אלא לכל עסק ללא קשר להיבטים המשפטיים החלים על חברות, ותאגידים נוספים). הרישום החשבונאי נועד לתעד את פעולות העסק כולן בלבד, ולכן אין לערב עסקאות שעושה בעל העסק באופן עצמאי; הדבר מקבל ביטוי בחשבון חו"ז בעל העסק, ובחשבון הון בעל העסק שמבטאים התחייבות או של העסק לבעלים או של הבעלים לעסק.

עקרון התקופה החשבונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרון המניח שניתן לחלק את הפעילות הפיננסית של הישות החשבונאית לתקופות קצובות (בדרך כלל 12 חודשים = שנה קלנדרית), לשם עריכת דוחות כספיים של הפעילות העסקית. תקופה זו נחשבת לתבנית פעולות הרישום החשבונאי, למרות העובדה שהעסק מתקיים לפני ולאחרי תקופה זו.