עניית אמן (הלכה)

עניית אמן היא חובת אמירה בהלכה לשומע ברכה. משמעותה היא אישור והסכמה, ולעיתים תפילה שתתקיים הבקשה שנאמרה לפניה.

פירוש המילה אמן

משמעותה המילולית של המילה "אמן" היא "כן ונכון", כמו כן פירושה "הלוואי".
בדרך הדרש מפורשת המילה כראשי תיבות של המשפט "אל מלך נאמן", ומשמעה הכרת תודה לה' וקבלת מלכותו.

בתלמוד הבבלי מובאים שלושה שימושים של המילה אמן:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: 'אמן' - בו שבועה, בו קבלת דברים, בו האמנת דברים. בו שבועה דכתיב (במדבר ה, כב) "ואמרה האשה אמן אמן". בו קבלת דברים דכתיב (דברים כז, כו) "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן". בו האמנת דברים דכתיב (ירמיהו כח, ה) "ויאמר ירמיה [הנביא] (אל חנניהו) אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך".

— תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"ו, עמוד א'

בהתאם לחלק השלישי, רש"י מביא פירוש נוסף של המילה: "שהוא לשון מאמן הדברים - שיהא רצון שיהא אמת כן". הרד"ק בספר השרשים מסביר בדומה שהמילה "אמת" היא משורש אמן, ועל כן משמעותם זהה בפסוקים המובאים, כלומר אמת שכך יהיה או אמת שארור מי שיעבור על הדברים.

אזכורים קדומים של המילה אמן

בתנ"ך

בתנ"ך המילה מופיעה לראשונה בספר במדבר כחלק משבועת האישה הנחשדת בזנות תחת בעלה. האישה עונה "אמן אמן" בתשובה להקראה הנאמרת בפניה על העונש הצפוי לה אם אכן עשתה את אשר נחשדה בו, והיא בעצם מאמתת בדרך של שבועה את הדברים, כשכפילות המילה משמשת לחיזוק ההצהרה: וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה "אָמֵן אָמֵן" (במדבר, ה', כ"ב).

הביטוי מופיע בין היתר גם במובן של אמונה ואמת: ”אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן וְהַנִּשְׁבָּע בָּאָרֶץ יִשָּׁבַע בֵּאלֹהֵי אָמֵן כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי” (ספר ישעיה, פרק ס"ה, פסוק ט"ז), ולא נמצא עוד בהוראה זו.

בפסוק ”וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה” (ספר ירמיה, פרק כ"ח, פסוק ו'), המילה באה במובן של 'לאשר ולקיים דבר נשמע'.

מילה זו מופיעה גם בסוף מזמורי תהילים: מ"א; י"ט; פ"ט, נ"ג. וכן בדברי הימים במהלך שירת אסף בן ברכיהו בעת העלאת ארון הברית לירושלים.

במשנה

מובא כמה פעמים בהקשר של שבועה, ולעיתים גם בלשון תפילה:

• "הֵיכָן פִּקְדוֹנִי, אָמַר לוֹ נִגְנָב; מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי, וְאָמַר אָמֵן, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל." (משנה, מסכת בבא קמא, פרק ט', משנה ח')
• "וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים, וּתְחִיַּת הַמֵּתִים בָּאָה עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, אָמֵן." (משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו)

בתלמוד

במסכת ברכות נאמר: "רבי יוסי אומר: גדול העונה אמן יותר מן המברך".

במסכת שבת מסופר בשם רבי יוסי בר יהודה:
שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטתו מוצעת מלאך טוב אומר "יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך" ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו, ואם לאו מלאך רע אומר "יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך" ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו.

מהלכות עניית אמן

חלק מכללי אמירת ה"אמן" הם:

• יש לומר "אמן" לאחר כל ברכה הנאמרת על ידי אחר.
• אין לומר "אמן" אם לא שומעים את הברכה, אך אם יודע מהי בדיוק הברכה שמברכים יש אומרים שיכול לענות גם בלי שמיעה.
• יש להמתין עד סיום הברכה בטרם אומרים "אמן" - אחרת ה"אמן" נקרא "אמן חטופה" - ואולם אין להמתין יותר מדי - "אמן" זו נקראת "אמן יתומה".
• אין לענות "אמן" על ברכות שאדם אומר בעצמו, מלבד ברכות מסוימות כמו ברכת בונה ירושלים שבברכת המזון, ולדעת הרמב"ם והשולחן ערוך גם לאחר ברכת ישתבח, שים שלום, השכיבנו וברכות נוספות שהן סיום סדרת ברכות.
• אין לומר "אמן" לאחר ברכה הנאמרת על ידי גוי, אלא אם שומעים את הברכה בשלמותה.

מנהגים שונים

יש העורכים סעודת אמנים - סעודה שאומרים בה "אמן" מאה פעמים.

לקריאה נוספת

• אברהם (רמי) ריינר, 'אמן אמן אמן סלה': על חתימה ומוצאה, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כט (תשע"ה), 21-32

קישורים חיצוניים

• הרב דוד חי הכהן, הסבר על מעלת אמירת האמן באתר ישיבה.
• כללי אמירת אמן - באתר חב"ד באנגלית.

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.