עימות בחירות

עימות בחירות הוא מפגש מתוקשר בין מתמודדים המתחרים ביניהם במערכת בחירות, שבו הם נדרשים לענות על שאלות בעניינים שעל סדר היום של מערכת הבחירות. העימותים מהווים מבחן חשוב למועמדים, וכלי לציבור המצביעים בשביל לבצע את הבחירה, ונחשבים תמיד כאחד משיאי מערכת הבחירות.

עימותים נשיאותיים בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

1960 - ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון ערכו ביניהם סדרה של ארבעה עימותים. הראשון שבהם הוא העימות ההיסטורי שהתקיים ב-26 בספטמבר בשיקגו. ניקסון חש ברע, ונראה מזיע. לפני העימות הוא סירב להתאפר, והיה ניתן לראות את זיפי הגילוח על פניו. החליפה האפורה שלבש נבלעה ברקע האפור של האולפן. קנדי, על אף שמצב בריאותו היה רע בהרבה, "עבר מסך" היטב, ושידר תדמית צעירה ובריאה. אלו ששמעו את הדיון ברדיו סברו שניקסון ניצח, אך הרוב צפו בטלוויזיה והעדיפו את קנדי על פני ניקסון. שלושת העימותים הנוספים לא שינו את הרושם הראשוני, וקנדי ניצח בבחירות ברוב דחוק.

1976 - לאחר 16 שנות הפסקה התחדשו העימותים בחסות "ליגת הנשים המצביעות", והפעם בנוכחות קהל. הנשיא ג'רלד פורד התמודד מול המועמד הדמוקרטי המפתיע ג'ימי קרטר לסדרה של שלושה עימותים, ונערך גם עימות אחד בין המועמדים לסגנות – בוב דול ווולטר מונדייל. בעימות השני טען פורד כי ברית המועצות לא שולטת על מזרח אירופה, וכי האזרחים ביוגוסלביה, רומניה ופולין לא מרגישים נשלטים על ידי ברית המועצות. אף על פי שעם תום העימות היה נראה שהעימות לא הוכרע לצד זה או אחר, ההתעסקות המסיבית של התקשורת באמירה התמוהה של פורד פגעה קשות במסע הבחירות שלו.

1980 – הנשיא ג'ימי קרטר סירב להתעמת עם המועמד השלישי ג'ון אנדרסון. לכן התקיים עימות אחד בין רונלד רייגן לאנדרסון ב-21 בספטמבר, ועימות אחר בין קרטר לרייגן ב-29 באוקטובר, פחות משבוע לפני הבחירות. רייגן בלט כשהציע במילות הסיכום שלו למצביעים לחשוב "האם אתם במצב טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים?" ("Are you better off than you were four years ago?"). משפט אחר שלו שהתפרסם הוא "הנה אתה שוב מתחיל" ("There you go again"). קרטר זכה ללעג על כך שדיבר על דיון שערך עם בתו איימי (בת ה-13) שאמרה לו שהנושא החשוב ביותר בבחירות הוא הנשק הגרעיני.

1984 – במערכת הבחירות התקיימו שני עימותים בין הנשיא רייגן למועמד הדמוקרטי וולטר מונדייל, ועימות אחד בין סגן הנשיא ג'ורג' בוש לג'רלדין פררו. בעימות הראשון בין רייגן למונדייל, ב-7 באוקטובר, נראה רייגן מבולבל, ומונדייל ניצח בעימות בבירור. אולם הרגע הזכור ביותר היה בעימות השני, ב-28 באוקטובר, שבו רייגן השתמש בהומור כדי להוריד את נושא גילו מעל סדר היום כשאמר: "אני לא מתכוון להשתמש למטרות פוליטיות בגילו הצעיר ובחוסר ניסיונו של יריבי", ועורר גל צחוק ממושך בקהל שסחף גם את המנחה ואת מונדייל.

1988 – התקיימו שני עימותים בין סגן הנשיא ג'ורג' בוש למושל מסצ'וסטס מייקל דוקאקיס, ועימות אחד בין המועמדים לסגנות, הסנאטורים דן קווייל ולויד בנטסן. בפתיחת העימות השני שאל המנחה, ברנארד שאו, את דוקאקיס, שהתנגד לעונש המוות : "אם קיטי דוקאקיס הייתה נאנסת ונרצחת, האם היית תומך בעונש מוות בלתי הפיך לרוצח?" התשובה הקורקטית והארכנית, וחוסר הרגש שהוא הפגין מול האפשרות של רצח אשתו, פגעה קשות בתדמיתו בעיני הציבור. בעימות בין המועמדים לסגנות אמר הסאנטור הצעיר קווייל שהניסיון שלו לא נופל מזה שהיה לג'ון קנדי כשרץ לנשיאות. בתגובה ענה לו בנטסן: "סנאטור: שירתתי עם ג'ק קנדי, הכרתי את ג'ק קנדי, ג'ק קנדי היה חבר שלי. סנאטור, אתה לא ג'ק קנדי!"

1992 – במערכת הבחירות התקיימו שלושה עימותים בין הנשיא בוש, המועמד הדמוקרטי, מושל ארקנסו ביל קלינטון, והמועמד העצמאי רוס פרו, ועימות אחד בין המתמודדים על הסגנות, דן קווייל, אל גור, ומועמדו של פרו, האדמירל ג'יימס סטוקדייל. העימות הנשיאותי השני נערך, לראשונה, במתכונת של "אספת תושבים" ("town hall meeting"), שבה הקהל שאל את השאלות. מתכונת זו עבדה לטובתו של קלינטון שתיקשר היטב עם הקהל. לעומתו הנשיא בוש נראה מציץ בשעונו, דבר שבו התמקדה התקשורת כדי להבליט את חוסר נוחותו במעמד.

1996 – שני עימותים התקיימו בין הנשיא קלינטון לסנאטור בוב דול, אחד מהם במתכונת "אספת תושבים". עימות אחד התקיים בין סגן הנשיא אל גור לג'ק קמפ.

2000 - התקיימו שלושה עימותים בין ג'ורג' ווקר בוש לאל גור, כשאחד מהם במתכונת "אספת תושבים", ועימות אחד בין המועמדים לסגנות ריצ'רד צ'ייני וג'ו ליברמן. הופעתו של בוש לא הייתה מבריקה, אבל הספיקה בשביל לעמוד בציפיות הנמוכות ממנו, ואפשרה לו להתחבב על הציבור בבית. לעומתו גור - ששלט בפרטי פרטים בנושאים שבוש, אך גם הקהל בבית, לא הבינו בהם - נתפס כיהיר ומתנשא. התקשורת התמקדה בתגובותיו בזמן שבוש דיבר – תגובות שכללו אנחות רמות. אף על פי שלא סומן מנצח כלשהו בעימותים, עם תום הסדרה בוש עלה ליתרון יציב בסקרים שנמשך עד כמעט ליום הבחירות עצמו.

2004 – התקיימו סדרה של שלושה עימותים בין הנשיא ג'ורג' ווקר בוש לסנאטור ג'ון קרי – ב-30 בספטמבר 8 באוקטובר, ו-13 באוקטובר, ועימות אחד בין סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני לסנאטור ג'ון אדוארדס ב-5 באוקטובר.

2008 - התקיימו סדרה של שלושה עימותים בין הסנאטור הדמוקרטי מאילינוי ברק אובמה לבין הסנאטור הרפובליקני מאריזונה ג'ון מקיין ב: 26 בספטמבר, 7 באוקטובר, וב-15 באוקטובר, ועימות אחד בין המתמודדים על הסגנות הסנאטור הדמוקרטי מדלאוור ג'ו ביידן לבין מושלת אלסקה הרפובליקנית שרה פיילין ב: 2 באוקטובר.

2016 - נקבעה סדרה של שלושה עימותים בין המועמדים לנשיאות - הדמוקרטית הילרי קלינטון והרפובליקני דונלד טראמפ: ב-26 בספטמבר, 9 באוקטובר, וב-19 באוקטובר, ועימות אחד בין המתמודדים על הסגנות - הסנאטור הדמוקרטי מווירג'יניה טים קיין והמושל הרפובליקני מאינדיאנה מייק פנס, ב-4 באוקטובר.
2020 - נקבעה סדרה של שלושה עימותים בין המועמדים לנשיאות - הדמוקרטי ג'ו ביידן והרפובליקני דונלד טראמפ: ב-29 בספטמבר, וב-22 באוקטובר, עימות נוסף בוטל בעקבות הידבקותו של הנשיא דונלד טראמפ במחלת הקורונה, ועימות אחד בין המתמודדים על הסגנות - הסנאטורית הדמוקרטית מקליפורניה קמלה האריס והסגן המכהן מאינדיאנה מייק פנס, ב-7 באוקטובר.

עימותים בבחירות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עימותים בבחירות בישראל נערכו במערכות הבחירות מהכנסת התשיעית (1977) ועד לבחירות לכנסת הארבע עשרה (1996). העימותים נערכו בין ראשי שתי המפלגות הגדולות, רשימות הליכוד והמערך (ומפלגת העבודה). העימותים נערכו במסגרת שידורי התעמולה של המפלגות לקראת הבחירות, וזמן שידור העימות הוקצה מזמני השידור של שתי המפלגות. העימותים הוקלטו מראש, כשאולפן ההקלטה נבחר בהטלת מטבע בין נציגי שתי המפלגות (לרוב התוצאה הייתה שהעימות הוקלט באולפן שהפיק את שידורי הליכוד). גם סדר התשובות (מי פותח את העימות ומי משיב אחרון) נקבע בהגרלה. אחרי כמעט כל אחד מהעימותים טענו בשתי המפלגות כי מועמדם ניצח, והפיקו סקרים בהתאם. מכיוון שהשאלות או נושאי העימות נקבעו מראש, העימותים אופיינו יותר בנאומים של המועמדים מאשר בדיון או בוויכוח ביניהם.

מערכת הבחירות לכנסת התשיעית (העימות התקיים ב-15 במאי 1977): העימות נערך בין מנחם בגין לשמעון פרס, בהנחיית ישעיהו בן-פורת, יומיים לפני מועד הבחירות. השאלות נמסרו למועמדים מראש. לעימות זה מיוחסת השפעה על תוצאות הבחירות, מפני שאפשר למנחם בגין, שהתאושש מהתקף לב, להצטייר כמנהיג מתון ושקול (בניגוד לדימויו).
מערכת הבחירות לכנסת העשירית (העימות התקיים ב-25 ביוני 1981): העימות נערך בין מנחם בגין לשמעון פרס, בהנחיית זאב שיף.
מערכת הבחירות לכנסת האחת עשרה (העימות התקיים ב-10 ביולי 1984): העימות נערך בין יצחק שמיר לשמעון פרס, בהנחיית דן פתיר.
מערכת הבחירות לכנסת השתים עשרה (1988): העימות נערך בין יצחק שמיר לשמעון פרס, בהנחיית דן שילון. לראשונה לא נמסרו השאלות מראש, אלא רק נושאי העימות, ונקבע שהמנחה ישאל שאלה אחת בנושא שלא נקבע מראש. במערכת בחירות זו נערך עימות גם בין שולמית אלוני ממפלגת ר"צ ליובל נאמן ממפלגת התחיה, במתכונת דומה לעימותים בין ראשי המפלגות הגדולות ועל חשבון זמן התעמולה שלהן.
מערכת הבחירות לכנסת השלוש עשרה (העימות התקיים ב-16 ביוני 1992): העימות נערך בין יצחק שמיר ליצחק רבין, בהנחיית ניסים משעל.
מערכת הבחירות לכנסת הארבע עשרה (העימות התקיים ב-26 במאי 1996): העימות נערך בין שמעון פרס לבנימין נתניהו, בהנחיית דן מרגלית יומיים לפני הבחירות. לראשונה המועמדים יכלו להפנות שאלה האחד אל רעהו. להבדיל מרוב העימותים, לעימות זה מיוחסת השפעה ממשית על תוצאות הבחירות.
מערכת הבחירות לכנסת החמש עשרה (העימות התקיים ב-13 באפריל 1999): מועמד הליכוד, בנימין נתניהו, ומועמד מפלגת המרכז, יצחק מרדכי, התעמתו במסגרת תוכניתו של ניסים משעל בערוץ 2 שזכתה ל-44.4% צפייה (לאחר שבוטל החוק שאסר על הופעת מועמדים לכנסת בשידורי הטלוויזיה בתקופת מערכת הבחירות). מועמד ישראל אחת, אהוד ברק, סירב להתעמת.

לאחר הבחירות לכנסת החמש עשרה לא נערכו עוד עימותים למשך זמן רב, מפני שהתקבעה ההערכה כי עימות אינו כדאי למועמד המוביל בסקרים, שיכול רק להינזק ממנו. כך למשל, ערב הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001, ניסו במפלגת העבודה ליזום עימותים טלוויזיוניים בין ברק ליריבו אריאל שרון, אולם נתקלו בהתנגדות הליכוד שהסתמך על התקדים שיצר ברק במערכת הבחירות הקודמת.

כחלק מהבחירות לכנסת העשרים, פנו מחדשות ערוץ 2 לראשי המפלגות בבקשה לקיים עימות. לאחר שכל ראשי המפלגות מלבד בנימין נתניהו הסכימו לקחת חלק בעימות, הודיע נתניהו כי הוא "שוקל בחיוב" השתתפות בעימות מול המתמודדים לראשות הממשלה - יצחק הרצוג וציפי לבני. לבסוף, העימות נערך ב-26 בפברואר 2015 בין שמונה ראשי מפלגות: יאיר לפיד, נפתלי בנט, משה כחלון, אביגדור ליברמן, אריה דרעי, אלי ישי, זהבה גלאון ואיימן עודה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתנהל עימות בחירות במתכונת כזו בישראל.^[1] את העימות ניהלה יונית לוי. נתניהו והרצוג לא נטלו בו חלק. עימות נוסף באותה מתכונת נקבע ל-10 במרץ בערוץ הראשון, בהנחיית יעקב אילון. אולם לאחר שאביגדור ליברמן חזר בו מהסכמתו להשתתפות ויאיר לפיד הלך בעקבותיו, העימות בוטל.^[2]

עימותים נשיאותיים בארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העימות הנשיאותי הראשון בארגנטינה התרחש לקראת הבחירות לנשיאות של 2015. היו הצעות לערוך עימותים נשיאותים בבחירות הקודמות, אך כולם סורבו על ידי המועמד שהיה מוביל בסקרים, שהאמינו שהעימות לא יפעל לטובתם. בבחירות לנשיאות של 1989 היה אמור להיערך עימות נשיאותי בין המועמדים אך הוא בוטל כשמועמד המפלגה הפרוניסטית, קרלוס מנם, סירב להופיע ברגע האחרון מול מועמד מפלגת UCR, אדוארדו אנחלוס (אנ') שהיה אמור להיות משודר בערוך הטלוויזיה Tiempo Nuevo. בעקבות ביטולו בהודעה קצרה, הדיבייט נערך בין אנחלוס לכיסא ריק.^[3]

2015 - תחילה, ששת המועמדים לנשיאות הסכימו לערוך דיבייט ביניהם, אך לקראת הדיבייט ביטל את הופעתו המועמד דניאל סיולי (אנ') שהיה נחשב למוביל בסקרים, ולכן העימות התרחש בין חמשת המועמדים האחרים: מאוריסיו מאקרי, סרחיו מאסה, מרגריטה סטולביזר (אנ'), ניקולס דה קניו (אנ') ואדולפו רודריגס סאה. בסיבוב הראשון של הבחירות זכה סיולי ברוב בפער קטן ממאקרי, ולכן נערך סיבוב שני לבחירות רק בין שניהם, גם בסיבוב זה ערכו שני המועמדים דיבייט בניהם.^[4]