עורות קדשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עורות קדשים הם מונח ביהדות הבא לתאר את עורות הקורבנות המועלים לקרבן במקדש. חלק מעורות הקודשים ניתנים לכהנים, והם אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המצווה הוא בספר ויקרא (פרק ז', פסוק ח'), שם נאמר לגבי קורבן עולה:

וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ, עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב - לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.

עורות קדשי קדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המשנה[1] לא רק בקורבן עולה, עור הקורבן ניתן לכהן, אלא גם בשאר קדשי קדשים, כלומר, גם עור של קורבן חטאת, קורבן אשם, וזבחי שלמי ציבור - ניתן לכהנים.

במשנה[1] ובגמרא[2] הובאו כמה דרשות כמקור לכך שעור כל קדשי הקדשים ניתן לכהנים. אחת הדעות היא דעתו של רבי[3], האומר שבכל הקורבנות דין אחד לעור ולבשר, ואין ציווי להפשיט את העור מן הקורבן; כך, בקודשים קלים הבשר נשאר בידי הבעלים - והעור עמו, ובקדשי קדשים הבשר ניתן לכהנים - והעור עמו, אולם בקורבן עולה ציותה התורה להפשיט את העור מן הבשר לפני שריפתו על גבי המזבח[4], ולפיכך הוצרכה התורה לומר במפורש מה יש לעשות בעור.

מלשון התורה משמע שעור העולה ניתן דווקא לכהן המקריב את העולה, ולא לכהנים אחרים; אולם לפי ההלכה[5] עורות כל הקודשים הקרבים במקדש בכל יום, מתחלקים לכל הכהנים השייכים לבית האב שעבד במקדש באותו יום. לפי זה, כוונת התורה באומרה "והכהן המקריב את עולת איש... לו יהיה", היא לומר שרק כהן שראוי לעבוד במקדש באותו יום - נוטל מעורות הקודשים, אבל כהן שלא היה ראוי לעבוד במקדש באותו יום, וכגון שהיה טמא - אינו נוטל מן העורות.

בתוספתא[6] מתואר כיצד ניצלו משפחות הכהנים החשובות את כוחן כדי ליטול לעצמן את כל עורות הקודשים, ולמנוע חלוקה שווה של העורות, וכיצד התמודדו חכמים עם מצב זה. וכך נאמר שם:

בראשונה היו מכניסין עורות קדשים ללשכת בית הפרוה, והיו מחלקין אותן בערבין לכל [כהני] בית אב שבאותו היום, והיו גדולי כהונה [המשפחות החשובות של הכהנים] באין ונוטלין אותן בזרוע [בכוח]; התקינו שיהו מחלקין אותן בערבי שבתות לכל משמר ומשמר[7], ועדיין היו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע; עמדו הבעלים והקדישום לשמים[8].

עור העולה הניתן לכהן - אין בו קדושה, והוא רכושו של הכהן לכל דבר. לכן, הכהן רשאי להשתמש בעור ללא כל הגבלה, ואף למכור את העור למי שאינו כהן.

עורות קדשים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העור לא ניתן לכהן אלא בקודשי קודשים, אולם בקודשים קלים, כמו קורבן שלמים וקורבן תודה - העור שייך לבעלים. בגמרא[9] נאמר, כי בעלי הבתים בירושלים היו רשאים ליטול את עורות הקודשים של הקורבנות שהוקרבו על ידי עולי הרגל שהתארחו בבתיהם, וזאת כ"פיצוי" על האירוח בבתיהם, שהיה נעשה בחינם, בהתאם להלכה ש"אין משכירים בתים בירושלים".

בכמה קורבנות הקרויים "פרים ושעירים הנשרפים" (פר ושעיר של יום הכיפורים - ספר ויקרא, פרק ט"ז, פר העלם דבר של ציבור - ספר ויקרא, פרק ד', פסוקים י"גכ"א, ושעירי עבודה זרה - ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוקים כ"בכ"ו) אין מקריבים את בשר הקורבן על המזבח, אלא מוציאים את בשר הקורבן אל מחוץ לירושלים, ושורפים אותו שם במקום מיוחד, הנקרא "בית הדשן". בקורבנות אלו, אף שהם נחשבים קודשי קודשים, לא היה העור ניתן לכהנים, אלא הוא היה נשרף ביחד עם הבשר[10].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 משנה, מסכת זבחים, פרק י"ב, משנה ג'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ק"ג, עמוד ב'.
  3. ^ עליה אומר הרמב"ן (ספר ויקרא, פרק ז', פסוק ח') שהיא "על דרך הפשט".
  4. ^ ספר ויקרא, פרק א', פסוק ו': "והפשיט את העולה".
  5. ^ רמב"ם הלכות מעשה הקורבנות י, יד.
  6. ^ מסכת זבחים יא, ז.
  7. ^ כיון שסברו, שכשיתאספו כל בני המשמר שעבדו בכל השבוע, לא יעיזו אותם "גדולי כהונה" לקחת לעצמם יותר מהמגיע להם.
  8. ^ וכיון שהעורות הוקדשו - לא יכלו אותם גדולי כהונה לקחת את העורות לעצמם.
  9. ^ מסכת יומא יב, א.
  10. ^ ראו ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק כ"ז: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת... יוציא אל מחוץ למחנה, ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם".