ספרות לטינית

פסיפס המתאר את ורגיליוס, מגדולי הסופרים הלטיניים, מחזיק בחיבורו אינאיס ומוקף במוזות קליאו ומלפומנה; אוסף מוזיאון בארדו בתוניס

ספרות לטינית הוא שם כולל לסך היצירות שחוברו בשפה הלטינית. תחילתה של ספרות זו בעיר רומא, סביבות המאה השלישית לפני הספירה. בתהליך הדרגתי של כמאתיים שנים תפסה הספרות הלטינית את מקומה של הספרות היוונית העתיקה, והפכה לספרות המרכזית והמשמעותית ביותר בעולם הרומי. סגנונן של היצירות הלטיניות ותוכנן הושפעו עמוקות מהספרות היוונית העתיקה, וניתן להתייחס לספרות הלטינית כהמשך ישיר של זו היוונית. היצירות הלטיניות כוללות מגוון רחב של סוגות, וביניהם מחזות, ספרי היסטוריה, פרוזה, שירה וכתבי הגות.

הלטינית שימשה בתחילה רק כשפתם של הרומאים הקדמונים, אך עם התפשטות האימפריה הרומית היא הפכה ללינגואה פרנקה של חלקים נרחבים של אירופה. הלטינית המשיכה להיות שפת האליטות התרבותיות גם לאחר נפילת האימפריה, כך שכתיבת ספרות בלטינית המשיכה להיות נפוצה במהלך ימי הביניים ואף לאחר מכן. בין הכותבים הלטיניים החשובים ביותר ניתן למנות את קיקרו, ורגיליוס, אובידיוס והורטיוס, שכתבו את יצירותיהם במהלך התקופה הקלאסית, אך גם דמויות מפתח אחרות בהיסטוריה האנושית, כגון ברוך שפינוזה ואייזק ניוטון, כתבו את חיבוריהם בשפה זו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה לתקופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הספרות הלטינית נוהגים לחלק לתקופות הבאות:^[1]

התקופה הטרום ספרותית, מ-753 לפנה"ס (שנת הקמת רומא על פי מרקוס טרנטיוס וארו) עד 241 לפנה"ס (תום המלחמה הפונית הראשונה בין רומא לקרתגו).
התקופה המוקדמת, מ-241 לפנה"ס עד 78 לפנה"ס (שנת מותו של לוקיוס קורנליוס סולה).
התקופה הקלאסית (הידוע גם בתור "תור הזהב" של הספרות הלטינית), משנת 78 לפנה"ס עד 14 לספירה (שנת מותו של אוקטביואנוס). זאת תקופת המעבר מהרפובליקה לאימפריה הרומית, ונהוג לחלקה לתתי-תקופות:
- תקופת קיקרו, בין 78 לפנה"ס ל-31 לפנה"ס;
- תקופת אוגוסטוס בין 30 לפנה"ס ל-14 לספריה.
תקופת הקיסרות מ-14 עד 550 לספירה (שנת פרסום הקורפוס יוריס קיוויליס על ידי יוסטיניאנוס הראשון). ניתן לחלק את התקופה הזו לחלקים הבאים:^[2]
- תקופת הקיסרות המוקדמת, מ-14 עד 117 לספירה (מות טראיאינוס);
- תקופת הקיסרות האמצעית, מ-117 עד 192 לספירה (מות קומודוס);
- תקופת הקיסרות המאוחרת, מ-192 עד 395 לספירה;
- תקופת חלוקת האימפריה, מ-395 עד 550 לספירה.
תקופת הספרות הנוצרית, בין המאה השנייה לשישית.
תקופת ימי הביניים.
תקופת ההומניזם.
תקופת הקונטרה-רפורמציה, בין המאה ה-16 למאה ה-18.
התקופה המודרנית, מהמאה ה-19 עד המאה ה-21.

ספרות לטינית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרות הלטינית מתחילה את דרכה בשנת 240 לפנה"ס, כאשר קהל רומאי התאסף כדי לשמוע תרגום לטיני של מחזה יווני.^[3] מבצע התרגום היה ליוויוס אנדרוניקוס (אנ'), יווני שהובא לרומא כשבוי מלחמה בשנת 272 לפנה"ס. אנדרוניקוס אף תרגם את האודיסיאה של הומרוס, במשקל לטיני עתיק הקרוי "סטורניאני". המשורר הרומאי הראשון אשר חיבר יצירה על נושא רומאי מקורי היה גנאיוס נאיוויוס, במהלך המאה השלישית לפני הספירה. נאיוויוס חיבר פואמה על אודות המלחמה הפונית הראשונה, בה לקח חלק. מרבית יצירותיו של נאיוויוס היו עיבודים לטרגדיות יווניות, אך הוא יצר גם טרגדיות המבוססות על ההיסטוריה והמיתוסים הרומיים.

משוררים אפיים נוספים המשיכו בדרכו של נאיוויוס. קווינטוס אניוס (אנ') חיבר יצירה אפית היסטורית, "הרשומות ההיסטוריות" (זמן מה אחרי שנת 200 לפנה"ס), בה הוא תיאר את ההיסטוריה הרומית מתחילתה ועד לימיו. הוא השתמש בהקסמטר הדקטילי היווני, אשר הפך למשקל הסטנדרטי לאפוסים רומאים. אניוס אף חיבר מספר טרגדיות, וממשכי דרכו המפורסמים ביותר בתחום היו מקרוס פקוביוס ולוקיוס אקיוס. שלושת יוצרים אלו השתמשו לעיתים נדירות באפיזודות מההיסטוריה הרומית; במקום זאת, הם כתבו גרסאות לטיניות לנושאים שנדונו כבר ביצירות היווניות. רק פרגמנטים בודדים מיצירותיהם נותרו בידנו.

ידע נרחב יותר נמצא בידנו בנוגע לקומדיות המוקדמות – 26 מביניהן הגיעו לידינו, 20 מאת פלאוטוס ו-6 מאת טרנטיוס.^[4] יוצרים אלו חיבור את הקומדיות שלהם על סמך יצירות יווניות המכונות "קומדיות חדשות", אך עשו שימוש חופשי בעלילות ובשפה, מבלי לחקות את אלו היווניות. פלאוטוס נהג לצרף שירים ומשחקי מילים במחזותיו, והעצים את האפקט הקומי בעזרת הפעולות של השחקנים השונים. מחזותיו של טרנטיוס היו בעלי טון מנומס יותר, ועסקו בעיקר בסיטואציות הקשורות למשק הבית. יצירתו של טרנטיוס היוותה מקור השראה לקומדיות הצרפתיות והאנגליות מהמאה ה-17, והשפעותיה ניכרות אפילו במקומדיה האמריקאית בת ימינו.

היצירה המוכרת ביותר מהתקופה הזו היא "על אודות החקלאות" מאת קאטו הזקן. קאטו אף כתב את ספר ההיסטוריה הראשון בלטינית, העוסק בהיסטוריה של רומא ושל ערים שכנות.^[5] הוא היה המדינאי הרומי הראשון אשר העלה על הכתב את נאומיו הפוליטיים, על מנת להשפיע על דעת הקהל של הרומאים.

עידן הספרות הלטינית המוקדמת הסתיים עם גאיוס לוקיליוס, אשר יצר צורת שירה חדשה ב-30 ספרי הסאטירות שלו, אשר נכתבו במאה השנייה לפנה"ס. הוא נהג לכתוב בסגנון קליל הדומה ללשון הדיבור על נושאים כגון ספרים, אוכל, ידידים ומאורעות אקטואליים.

תור הזהב של הספרות הלטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן מסורתי, נהוג לראות את פסגת הספרות הלטינית בתקופה שבין שנת 81 לפנה"ס לשנת 17 לספירה, על אף שמחקרים חדשים מערערים על העליונות הסגנונית של יצירות התקופה הזו.^[6] נוהגים לתחום את תור הזהב של הספרות הלטינית לנאומו הראשון הידוע של קיקרו, ועד למיתתו של הסופר אובידיוס.

תקופת קיקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיקרו נחשב באופן מסורתי לגדול מחברי הפרוזה הלטינית.^[7]^[8] חיבוריו משנת 80 לפנה"ס עד שנת 43 לפנה"ס מתעלים על חיבוריהם של כל שאר המחברים הלטיניים הן מבחינת היקפם והן מבחינת רוחב היריעה של הנושאים הנידונים בהם. ניתן לחלק את חיבוריו של קיקרו לארבעה תתי-נושאים:

מכתבים
מסות רטוריות
יצירות פילוסופיות
נאומים

מכתביו מעניקים מידע מפורט על אודות תקופה מכרעת של ההיסטוריה הרומית. כמו כן, מכתבים אלו מאפשרים לנו להציץ על חייהם הציבוריים והפרטיים של המעמד השליט ברומא העתיקה. היצירות הרטוריות של קיקרו הן המקורות הלטיניים החשובים ביותר העוסקים בתאוריות חינוכיות ובאומנות הדיבור. יצירותיו הפילוסופיות היוו בסיס לאתיקה בימי הביניים, ונאומיו של קיקרו שימשו כמקור השראה לדורות של מנהיגים אירופיים ואמריקאים.

יוליוס קיסר וסאלוסטיוס היו מההיסטוריונים החשובים ביותר מתקופתו של קיקרו. קיסר כתב פרשנויות צבאית נרחבות על מלחמותיו בגאלים ועל מלחמת האזרחים ברומא. בסגנונו הישיר והפשוט הצדיק קיסר את מהלכיו כמצביא בזמן המלחמות השונות. סאלוסטיוס, לעומת זאת, ביכר סגנון חופשי וממוקד יותר ביצירותיו, והציג באופן מבריק תיאורים של אישים מתקופתו והסברים לפעולותיהם.

לידתו של הסגנון הלירי בשירה הלטינית מתוארך בערך לאותה תקופה. שירי האהבה הקצרים של קאטולוס ידועים בעוצמה הרגשית שלהם. קאטולוס אף כתב שירים בהם הוא תוקף את יריביו ואת מבקשי רעתו. יצירתו התאפיינה בשפה עשירה ועדינה, המלאה בתיאורים ומטאפורות.

אחד מהכותבים המלומדים ביותר בתקופה זו היה מרקוס טרנטיוס וארו. הוא כונה בתור "הרומאי המלומד ביותר" על ידי קווינטיליאנוס.^[9] הוא חיבר ספרים על מגוון נושאים רחב, החל מדת ועד לשירה. מבין יצירותיו השונות הגיעו לידינו בשלמותן רק אלו העוסקות בחקלאות ובשפה הלטינית.

תקופת אוגוסטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר אוגוסטוס התעניין באופן אישי ביצירה הספרותית שחוברה בתקופת שלטונו, בין 27 לפנה"ס ל-14 לספירה. תקופה זו לרוב מכונה "התקופה האוגוסטינית" של הספרות הלטינית. בשנים אלו ורגיליוס פרסם את חיבוריו ה"גאורגיקה", ה"אקלוגיקה" וה"אינאיס". יצירה זו מתארת את המאורעות שהובילו להקמת העיר רומא, תוך כדי הצגת סיפורו של הנסיך הטרויאני אינאיס, אשר עזב את עיר מולדתו טרויה והגיע לחופי איטליה. מטרתו של ורגיליוס בכתיבת אפוס זה היה להעניק הצדקה לכיבוש שאר אומות העולם בידי העם הרומאי. אף על פי שורגיליוס נפטר בטרם השלים סופית את ספרו, הרי שיצירה זו נחשבת כיום ליצירה הספרותית החשובה ביותר שחוברה בלטינית.^[10]^[11]

הורטיוס, חברו של ורגיליוס, חיבר את ה"אפודות", ה"אודות" ה"סאטירות" וה-"מכתבים". השלמות הסגנונית והתוכנית של ה"אודות" הקסימו דורות של קוריאם למשך מאות שנים. בסאטירות ובמכתביו הוא עוסק בסוגיות אתיות וספרותיות בסגנון שנון ומתחכם. "אומנות השירה" מאת הורטיוס השפיעה באופן ניכר על תאוריות ספרותיות מאוחרות יותר; ספר זה הציג את העקרונות הבסיסיים של הכתיבה הקלאסית כפי שנתפסה על ידי הרומאים. לאחר מות ורגיליוס, הורטיוס הפך למשורר המוביל ברומא העתיקה.^[12]

האֵלֶגִיָה (קינה) הלטינית הגיעה לרמתה הגבוהה ביותר עם יצירותיהם של טיבולוס, פרופרטיוס ואובידיוס. מרבית יצירותיהם עוסקות באהבה. אובידיוס חיבר את ה"פאסטי" (Fasti), המתארים את הפסטיבלים הרומאיים ואת המקורות המיתיים שלהם. יצירתו החשובה ביותר של אובידיוס, ה"מטמורפוזות", עוסקות במיתוסים רבים, השזורים זה בזה ליצירת רצף סיפורי אחיד. אובידיוס היה סופר שנון אשר הטיב ליצור דמויות חיות ומלאות רגשות. ה"מטמורפוזות" היה המקור הידוע ביותר למיתולוגיה רומית במהלך ימי הביניים והרנסאנס. על סמך ספר זה נוצרו יצירות אומנות רבות, וחוברו שירים וספרים רבים.

בנוגע לפרוזה, ליוויוס כתב ספר היסטוריה על אודות רומא שחולק ל-142 כרכים. רק 35 כרכים הגיעו לידינו, אך הם מהווים מקור ראשי לידע שלנו בנוגע לתקופה הרומית.^[13]

תקופת הקיסרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממיתתו של אוגוסטוס בשנת 14 לספירה ועד שנת 200 לספירה בערך, המחברים הרומאים הדגישו את חשיבות סגנון הכתיבה, והתנסו בדרכי הבעה חדשות. במהלך שנות השלטון של נירון (54 עד 68 לספירה), הפילוסוף הסטואי סנקה חיבר מספר דיאלוגים ומכתבים בנושאי אתיים כגון רחמים ונדיבות. בספרו "סוגיות טבעיות" ניתח סנקה רעידות אדמה, שיטפונות וסופות. הטרגדיות של סנקה השפיעו באופן ניכר על התפתחות הסוגה הדרמטית באירופה. אחיינו לוקאנוס חיבר את ה"פרסליה" (Pharsalia) סביבות שנת 60 לספירה, בו הוא תיאר את מלחמת האזרחים בין קיסר לפומפיוס. ה"סטיריקון" (Satyricon) מאת פטרוניוס (שחובר אף הוא סביבות שנת 60) נחשב לרומן הראשון שחובר בלטינית.^[14] רק חלקים בודדים מהיצירה הגיעו לידינו. הספר מתאר את הרפתקאותיהם האבסורדיות והמוזרות של דמויות שונות מהמעמד הנמוך.

פואמות אפיות מהתקופה הן ה"ארגונאוטיקה" (Argonautica) מאת גאיוס ולריוס פלאקוס, ה"תבאיד" (Thebaid) של סטטיוס וה"פוניקה" (Punica) של סיליוס איטליקוס. מרטיאליס היה ידוע בעיקר בזכות האפיגרמות השנונות והציניות שלו. יובנאליס חיבר סאטירות מפורסמות העוסקות במידות הרעות שאפיינו את הרומאים בתקופתו.

ההיסטוריון טקיטוס תיאר את תקופת ראשית האימפריה הרומית באור עגמומי בספריו "היסטוריות" ו-"תולדות", אשר חוברו שניהם בראשית המאה השנייה לספירה. סווטוניוס, מחבר בן זמנו של טקיטוס, חיבר ביוגרפיות עבור 12 קיסרי רומא הראשונים, החל מיוליוס קיסר ועד לימיו של דומיטיאנוס. מכתביו של פליניוס הצעיר תיארו את חיי הרומאים בני אותה התקופה. קווינטיליאנוס כתב את החיבור המקיף ביותר על חינוך שהגיע לידינו מהתקופה הקדומה. יצירות חשובות נוספות מהמאה ה-2 הן "לילות אטיקה" מאת אולוס גליוס, אסופת אנקדוטות על שיחות ספרותיות שהמחבר ניהל עם חבריו; וכן המכתבים של האורטור מרקוס קורנליוס פרונטו לקיסר מרקוס אורליוס. היצירה המפורסמת ביותר מהתקופה הזו היא ה"מטמורפוזות" של אפוליוס, הידועה גם בתור "חמור הזהב". עלילת היצירה סובבת סביב בחור צעיר ההופך לחמור, וכולל סיפורים ומעשיות רבים המערבים אהבה וכישוף.

הספרות הלטינית בימי הביניים וברנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרות הלטינית הפגנית הראתה סימני חיות אחרונים בין המאות ה-3 וה-5 לספירה. אחרוני המחברים הפגנים הגדולים היו אמיאנוס מרקלינוס אשר כתב ספרי היסטוריה, קווינטוס אורליוס סימקוס שעסק ברטוריקה, ואוסוניוס ונמטיאנוס אשר היו משוררים. ה"מוסלה" (Mosella) של אוסוניוס מציגה רוחב רגשות המסמן את תום עידן הספרות הקלאסית.

בו בעת, מחברים אחרים הניחו את היסודות לספרות הנוצרית בלטינית. מחברים אלו כוללים את אבות הכנסייה אוגוסטינוס, הירונימוס, אמברוזיוס והמשורר הנוצרי הראשון, פרודנטיוס (אנ').

במהלך הרנסאנס חלה חזרה לסגנון ולשפה הלטינית שהייתה נהוגה בתקופה הקלאסית. שפה זו, ש"טוהרה" מהשפעות לשוניות חיצוניות, המשיכה לשמש כלינגואה פרנקה בקרב אוכלוסיית המלומדים באירופה. יצירותיהם של גדולי רוח כגון דקארט, פרנסיס בייקון וברוך שפינוזה חוברו בלטינית "מטוהרת" זו. מבין היצירות החשובות שחוברו ישירות בלטינית ניתן למנות את עבודתם של ליניאוס, אוילר, גאוס ואייזק ניוטון.

רבים מבין המשוררים האנגלים המובילים כתבו שירים בלטינית (נוסף על אנגלית), וביניהם מילטון, תומאס קמפיון, ג'ורג' הרברט ואנדריו מרבל. למעשה, חלק מהמשוררים האנגלים חיברו את מרבית שיריהם בלטינית, והגיעו בשפה זו לפסגות סגנוניות ראויות לשבח. אנת'וני אלסופ וויסנט בורן תיארו את בריטניה של המאה ה-18 מבלי לשנות כלל את הסגנון הקלאסי שהיה נהוג בתקופה הרומית.^[15] וולטר סוואג' לנדור, אשר חי במהלך המאה ה-19, היה ידוע באיכות השירה הלטינית שיצר.^[16]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבים לטיניים רבים משקפים את העניין של הרומאים ברטוריקה, אומנות הדיבור והשכנוע. הדיבור בפני קהל אנשים היה חשוב ביותר עבור רומאים מלומדים, מכיוון שמרביתם שאפו לפתח קריירה פוליטית מוצלחת. בזמן הרפובליקה הרומית, פעמים רבות נאום מרשים היה יכול לקבוע מי ייבחר לשלטון ואלו מיסים יועברו. לאחר המעבר לשלטון יחיד החשיבות הפוליטית של הרטוריקה פחתה, אך הלימוד של האומנות הזו המשיך להיות נפוץ, והשפיע על סגנון הכתיבה. היכולת להציג רעיון מוכר באור חדש ומעניין מהווה חלק משמעותי מאומנות הרטוריקה, והסופרים הלטינית הפכו למומחים לכך.

שפה וסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלטינית היא שפה עשירה בהטיות (הן פעליות והן שמניות). כתוצאה מכך, ניתן להביע רעיונות מסוימים בלטינית בקיצור רב, בשונה משפות אחרות. נוסף על כך, הלטינית מאפשרת ליצור משפטים בעלי סדר מילים חופשי בהרבה משפות אחרות (כגון באנגלית), וכתוצאה מכך ניתן לתמרן את תחביר השפה ולהתאימו למשקלים שיריים שונים. מחברים שונים עשו שימוש בתכונות האלו של השפה הלטינית, ויצרו סגנוני כתיבה שונים מאוד באופיים – חלקם בעלי אופי מינימליסטי, כגון סלוסטוס וטקיטוס, וחלקם בעלי שפע תיאורים ומשפטים ארוכים, כגון ליוויוס וקיקרו.

בתחילת דרכה, ללטינית היה חסר המגוון הרחב של אוצר מילים פואטי שאפיין את השירה היוונית. משוררים לטינים מוקדמים ניסו לכפות על פער זה על ידי יצירת מילים חדשות, התואמות לאלו של היוונית. אף על פי כן, הרומאים לא הרבו ביצירת מילים חדשות אלו, ונטו במקום זאת להשתמש באוצר מילים מוכר, אשר זכה לעושר השירי שלו בעזרת צירופי מילים בלתי צפויים וסידור מלודי של צלילי השפה.

תוכן הספרות הלטינית מגוון ביותר, כפי שמשתקף מסריקה של המחברים הלטיניים העיקריים: מצד אחד, ניתן למצוא את כובד הראש המאפיין את הטקסטים של אובידיוס, קיקרו וורגיליוס; כובד ראש זה אפיין את המעמד השליט ברומא בתקופת הרפובליקה. מצד שני, מחברים אחרים כגון הורטיוס ויובנליס כתבו יצירות קלילות וסאטירות, המלאות בחוש הומור ובשנינות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולמן, ארנסט דוד. (1983). עולמה של הספרות הרומית: סקירה ביקורתית על מהותה, התפתחותה ומעצביה. רמת-גן: מסדה. (הספר בקטלוג ULI)
Baldwin, Barry (1987). An Anthology of later Latin Literature. Amsterdam : J. C. Gieben
Lockwood, Dean Putnam (1962). A survey of classical Roman literature. Chicago : University of Chicago Press

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא ספרות לטינית בוויקישיתוף

Corpus Scriptorum Latinorum.
The Latin Library.
Bibilotheca Augustana.
Corpus Grammaticorum Latinorum: complete texts and full bibliography.
Catalogus Translationum et Commentariorum
ספרות לטינית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ספרות לטינית, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Ettore Paratore, Storia della letteratura latina, 2, Firenze: Sansoni Editore, 1962
^ Benedetto Riposati, Storia della letteratura latina, Milano-Roma-Napoli-Città di Castello: Società Editrice Dante Alighieri, 1965
^ George Eckel Duckworth, The Nature of Roman Comedy: A Study in Popular Entertainment, University of Oklahoma Press, 1994, עמ' 3. (באנגלית)
^ Joseph Twadell Shipley, Dictionary of World Literature: Criticism, Forms, Technique, Philosophical Library, 1953, עמ' 109. (באנגלית)
^ Andreas Mehl, Roman Historiography, John Wiley & Sons, 2011-01-18, עמ' 52. (באנגלית)
^ Hinds, Stephen., Allusion and intertext : dynamics of appropriation in Roman poetry, New York: Cambridge University Press, 1998, עמ' 52-98
^ Cicero, Letters of Marcus Tullius Cicero and Letters of Gaius Plinius Caecilius Secundus: Harvard Classics 1909, Kessinger Publishing, 2004-01-01, עמ' 3. (באנגלית)
^ Henry Nettleship, Lectures and Essays: Second Series, Cambridge University Press, 2010-06-10, עמ' 105. (באנגלית)
^ LacusCurtius • Quintilian — Institutio Oratoria — Book X, Chapter 1, penelope.uchicago.edu (באנגלית)
^ Susanna Morton Braund, Latin Literature, Routledge, 2002, עמ' 1. (באנגלית)
^ Marcía L. Colish, The Stoic Tradition from Antiquity to the Early Middle Ages: Stoicism in classical latin literature. I, BRILL, 1990, עמ' 226. (באנגלית)
^ Kathleen Kuiper, Poetry and Drama: Literary Terms and Concepts, The Rosen Publishing Group, 2011-08, עמ' 103. (באנגלית)
^ Max Cary, Theodore Johannes Haarhoff, Life and Thought in the Greek and Roman World, Greenwood Press, 1985-01-01, עמ' 268. (באנגלית)
^ G. M. A. Grube, The Greek and Roman Critics, Hackett Publishing, 1995, עמ' 261. (באנגלית)
^ Neo-Latin Poetry in the British Isles, A&C Black, 2013-03-14. (באנגלית)
^ The Poems of W. S. Landor, www.thelatinlibrary.com

[1] Ettore Paratore, Storia della letteratura latina, 2, Firenze: Sansoni Editore, 1962

[2] Benedetto Riposati, Storia della letteratura latina, Milano-Roma-Napoli-Città di Castello: Società Editrice Dante Alighieri, 1965

[3] George Eckel Duckworth, The Nature of Roman Comedy: A Study in Popular Entertainment, University of Oklahoma Press, 1994, עמ' 3. (באנגלית)

[4] Joseph Twadell Shipley, Dictionary of World Literature: Criticism, Forms, Technique, Philosophical Library, 1953, עמ' 109. (באנגלית)

[5] Andreas Mehl, Roman Historiography, John Wiley & Sons, 2011-01-18, עמ' 52. (באנגלית)

[6] Hinds, Stephen., Allusion and intertext : dynamics of appropriation in Roman poetry, New York: Cambridge University Press, 1998, עמ' 52-98

[7] Cicero, Letters of Marcus Tullius Cicero and Letters of Gaius Plinius Caecilius Secundus: Harvard Classics 1909, Kessinger Publishing, 2004-01-01, עמ' 3. (באנגלית)

[8] Henry Nettleship, Lectures and Essays: Second Series, Cambridge University Press, 2010-06-10, עמ' 105. (באנגלית)

[9] LacusCurtius • Quintilian — Institutio Oratoria — Book X, Chapter 1, penelope.uchicago.edu (באנגלית)

[10] Susanna Morton Braund, Latin Literature, Routledge, 2002, עמ' 1. (באנגלית)

[11] Marcía L. Colish, The Stoic Tradition from Antiquity to the Early Middle Ages: Stoicism in classical latin literature. I, BRILL, 1990, עמ' 226. (באנגלית)

[12] Kathleen Kuiper, Poetry and Drama: Literary Terms and Concepts, The Rosen Publishing Group, 2011-08, עמ' 103. (באנגלית)

[13] Max Cary, Theodore Johannes Haarhoff, Life and Thought in the Greek and Roman World, Greenwood Press, 1985-01-01, עמ' 268. (באנגלית)

[14] G. M. A. Grube, The Greek and Roman Critics, Hackett Publishing, 1995, עמ' 261. (באנגלית)

[15] Neo-Latin Poetry in the British Isles, A&C Black, 2013-03-14. (באנגלית)

[16] The Poems of W. S. Landor, www.thelatinlibrary.com

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]