ספוקו

סֶפּוּקוּ (ביפנית: 切腹, שילוב הקנג'י של "חתך" ו"בטן") היא מילה יפנית שמקורה בשפה הסינית, המציינת התאבדות טקסית המתבצעת על ידי חיתוך הבטן בפגיון או בוואקזישי. ספוקו ידוע בעולם המערבי גם כ"הרקירי" או "חרקירי" (יפנית: 腹切り, "חיתוך הבטן").

סוג נוסף של התאבדות טקסית, שנועדה לחזק את ערכי הסמוראים היא ג'ונשי (殉死) – ליווי האדון המת. מתורגם לעיתים כ"התאבדות מתוך נאמנות".

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספוקו הוא חלק מהבושידו (武士道), קוד ההתנהגות של הסמוראי. כדי להימנע מנפילה בשבי והבושה הכרוכה בכך, היה מורה הדאימיו (האדון הפיאודלי) לסמוראי שלו לבצע ספוקו.

בתקופות מאוחרות יותר, הורשו לוחמים שנשבו לבצע ספוקו במקום להיות מוצאים להורג. מטרת הספוקו העיקרית הייתה לשמר את כבוד הלוחם במותו, ולכן אלו שלא השתייכו למעמד הסמוראים לא הורשו ולא היה מצופה מהם לבצע ספוקו.

בעולמם של הסמוראים, הספוקו היה מעשה של אומץ שזכה להערכה במקרה של לוחם שהובס, איבד את כבודו או נפצע פצעים אנושים. בביצוע הספוקו יכול היה לוחם שכזה למות בכבוד ואף לזכות במוניטין וכבוד נוסף בשל המעשה. המוות בספוקו היה כואב במיוחד וממושך יחסית, ולכן לעיתים ביקש הסמוראי המתאבד מידידיו לערוף את ראשו ולהביא עליו את הקץ במהירות.

אם אפשר זאת הזמן, היה הספוקו מלווה בטקס פרטני. הלוחם היה לובש את מחלצותיו, יושב על מחצלת מיוחדת כשחרבו מולו ומתכונן למוות בכתיבת פואמת מוות. כשעוזרו ניצב לצידו, היה הלוחם פותח את הקימונו שלו, נוטל את חרב הווקיזאשי הקצרה או את הטאנטו (פגיון) ודוקר את בטנו בתנועה אחת משמאל לימין ותנועה שנייה מעלה באלכסון, לכיוון הלב. משום שרוב הסמוראים אינם מצליחים לגמור את הספוקו בעת התנועה השנייה, לרוב, היה עוזרו של הסמוראי עורף את ראשו בתנועה טקסית המותירה חיבור דק בין הראש לגוף כך שהראש יפול לידיו של הסמוראי וכך הראש היה "יושב" על ידי הסמוראי.

ספוקו ביפן המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספוקו נאסר רשמית ברסטורציית מייג'י, 1868. עם זאת, עשרות אנשים ביצעוהו מאז, כולל קבוצה גדולה של אנשי צבא ב-1895 כמחאה על החזרת שטחים לסין, הגנרל נוגי ואשתו במותו של הקיסר מייג'י ב-1912, וחיילים ואזרחים שהעדיפו מוות על פני שבי במלחמת העולם השנייה.

בשנת 1970 ביצע הסופר יוקיו מישימה ספוקו פומבי במפקדת הצבא היפני לאחר שכשל לשכנע את ראשיו לבצע הפיכה ביפן. עוזרו של מישימה לא הצליח לעורפו בשלושה ניסיונות, והוא נערף לבסוף על ידי אדם אחר.

ספוקו במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחר התבוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבה קצינים בכירים של האימפריה היפנית העדיפו להתאבד בספוקו מאשר ליפול בשבי. בין הידועים ביותר:

קוניו נקג'ווה (אנ') - קולונל שפיקד על הכוחות שהגנו על האי פלליו שבפלאו במהלך הקרב על פלליו. ביצע ספוקו ב-24 בנובמבר 1944 לאחר שהאמריקאים כבשו את האי.
מיטסורו אושיג'ימה (אנ') - לוטננט גנרל שפיקד על הארמייה ה-32 של הצבא היפני הקיסרי שנלחמה בקרב אוקינאווה בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. לקראת סוף הקרב סירב להיכנע למרות בקשה אישית של מפקד הכוחות האמריקאים וביצע ספוקו ב-22 ביוני 1945
קורצ'יקה אנאמי - גנרל בצבא היפני הקיסרי ושר המלחמה בזמן כניעת האימפריה היפנית. ב-14 באוגוסט 1945 חתם אנאמי, עם שאר חברי הקבינט, על הסכם הכניעה. בבוקר שלמחרת, ביצע אנאמי ספוקו. ליד גופתו של אנאמי נמצא פתק בכתב ידו שבו נכתב: ”אני, עם מותי, מתנצל בענווה בפני הקיסר על הפשע הגדול”. לפתק מסתורי זה ניתנו פרשנויות שונות לאורך השנים.
טקיג'ירו אונישי - תת-אדמירל הצי הקיסרי היפני שב-16 באוגוסט 1945, יום לאחר הכרזת הכניעה של הירוהיטו במלחמת העולם השנייה, כתב מכתב פרידה שבו הופנתה התנצלות אל 4,000 טייסי הקמיקזה שהוא שלח אל מותם, ובקשה לאזרחים ששרדו את המלחמה לפעול לשיקום יפן ולשלום בינלאומי. לאחר מכן ביצע ספוקו בעצמו, ולא נעזר במי שיערוף את ראשו. הוא מת מפצעיו כעבור 15 שעות.