ספוטניק 1

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספוטניק 1
Спутник-1
הלוויין ספוטניק 1
הלוויין ספוטניק 1
מידע כללי
סוכנות חלל ועדת השרים של ברית המועצות
מפעיל ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
יצרן תאגיד הטילים והחלל אנרגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך שיגור 4 באוקטובר 1957
משגר R-7 סמיורקה
אתר שיגור כן שיגור גגארין עריכת הנתון בוויקינתונים
NASA NSSDC Master Catalog
משימה
סוג משימה מפגן טכנולוגיה
לוויין של כדור הארץ
מסלול LEO
נטייה 65.1°
אפואפסיד 939 ק"מ
פריאפסיד 215 ק"מ
זמן הקפה 96.2 דקות
הקפות 1,440
משך המשימה הכולל 4 באוקטובר 1957 – 5 בינואר 1958 (13 שבועות ו־3 ימים) עריכת הנתון בוויקינתונים
משך המשימה עד 4 בינואר 1958 (3 חודשים)
מידע טכני
משקל 83.6 ק"ג
קוטר 58 ס״מ עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
מספר קטלוג לוויינים 00002
מאגר המידע הלאומי 1957-001B
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ספוטניק 1רוסית: 1 Спутник, בתרגום לעברית: לוויין 1) היה הלוויין המלאכותי הראשון ששוגר על ידי האדם לחלל. הלוויין שוגר על ידי ברית המועצות במסגרת תוכנית ספוטניק, והיווה את הגורם למשבר הספוטניק - שהאיץ במידה ניכרת את תוכנית החלל האמריקאית ולפיכך גם את המירוץ לחלל בין ארצות הברית וברית המועצות. ספוטניק שוגר ב־4 באוקטובר 1957 מבסיס קוסמודרום בייקונור שבקזחסטן בדרומה של ברית המועצות. משדר הלוויין פעל כשבועיים, עד שהסוללות עליהן פעל דעכו. הטיסה בכללותה נמשכה כשלושה חודשים. תחילה הוא הקיף את כדור הארץ בגובה של כ־250 ק"מ ולאחר מכן החל לאבד גובה, עד שבסופו של דבר נכנס לאטמוספירה ונשרף ב־4 בינואר 1958.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזם ספוטניק 1 החל ב־27 במאי 1954 כאשר המדען הרוסי סרגיי קורוליוב נפגש עם השר לתעשיות ביטחוניות, דימיטרי אוסטינוב, והציע לפתח לוויין מלאכותי שיסתובב סביב כדור הארץ. קורוליוב העביר דו"ח שכתב מיכאיל טיכונוראבוב על מאמצים בכיוון זה שנעשים על ידי ארצות הברית. טיכונוראבוב העריך כי ארצות הברית מפתחת לוויינים מלאכותיים וטילים. ב־29 ביולי 1955 הכריז נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהואר באמצעות מזכיר התקשורת שלו כי ארצו תשגר לוויין מלאכותי במהלך השנה הגאופיזית הבינלאומית. שבוע לאחר מכן, ב־8 באוגוסט אישרה נשיאות הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות את פיתוח הלוויין המלאכותי. ב־30 באוגוסט ביצע וסילי ריאביקוב, ראש הוועדה האחראית על משגרי R-7 ניסויי שיגור. במהלך פגישה עם קורליוב הוא שמע את הדרישות מהמשגר לצורך שיגור חללית לירח. הם החליטו לפתח גרסה בת שלושה שלבים של משגר ה־R-7 שתשמש לשיגורי לוויינים.

ב־30 בינואר 1956 אישרה מועצת השרים של ברית המועצות לבצע עבודות מעשיות לייצור הלוויין. הוחלט כי בניית לוויין זה, שכונה "אובייקט D", תושלם בשנים 1958–1957 ומסתו תהיה 1,000-1,400 ק"ג. הלוויין תוכנן לשאת מכשירים מדעיים במשקל 200–300 ק"ג. שיגור הניסוי הראשון של "אובייקט D" תוכנן ל־1957. לפי ההחלטה, העבודות על הלוויין התחלקו בין המוסדות הבאים:

  • האקדמיה הסובייטית למדעים אחראית על ההובלה המדעית ועל אספקת ציוד המחקר.
  • המשרד לתעשיות ביטחוניות וזרוע הביצוע שלו OKB-1 ייצרו את הלוויין כמנשא מיוחד לציוד מדעי.
  • המשרד לרדיו־טכניקה (התקשורת, בלשוננו היום) אחראי על פיתוח מערכות בקרה, ציוד הרדיו ומערכות הטלמטריה.
  • המשרד לתעשיית הספנות אמור לפתח את הגירוסקופ.
  • המשרד לבניית מכונות יפתח את המשגר, מערכות התדלוק וכל אמצעי התעבורה.
  • משרד ההגנה אחראי על ביצוע השיגורים.

התכנון השאפתני ובעיות תאום בין הגורמים הרבים המעורבים גרמו לעיכובים רבים. לאחר שהסתיים פיתוח התכנון החדש של משגרי R-7 ובשל החשש מכך שארצות הברית תצליח לשגר לוויין לפני ברית המועצות החליט קורוליוב להשעות את פרויקט "אובייקט D" וליצור לוויין חדש פשוט, קל משקל, וקל להרכבה, ולפיכך החליט לוותר על הציוד המדעי לטובת משדר רדיו פשוט. אובייקט D שוגר לבסוף כ"ספוטניק 3".

המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספוטניק שוגר ב־4 באוקטובר 1957 מבסיס קוסמודרום בייקונור שבקזחסטן בדרומה של ברית המועצות. המתכננים, המהנדסים והטכנאים שפיתחו את המשגר ואת הלוויין צפו בשיגור ממכון המחקר וממשרד התכנון שבו נבנה ספוטניק 1. גם המשגר שהעלה את הספוטניק לחלל הגיע למסלול סביב כדור הארץ[1] והוא נראה מהקרקע בלילה כעצם בעל בהירות נראית 1. הלוויין עצמו, כדור קטן אך ממורק היטב, נראה כעצם בעל בהירות 6, כמעט על סף יכולת הצפייה, ולפיכך היה קשה לעקוב אחריו ללא משקפת או טלסקופ.

משדר הלוויין פעל כשלושה שבועות, עד שהסוללות שהיו בתוכו דעכו[2]. ניתוח אותות הרדיו שימש לאיסוף נתונים אודות צפיפות האלקטרונים ביונוספירה. הטמפרטורה והלחץ קודדו לאותות רדיו שנקלטו ברחבי העולם ושימשו גם כחיווי שהלוויין לא נפגע ממטאוריטים.

העיתונות ברחבי העולם עקבה אחרי הלוויין בדיווחים יומיים[3][1], שכללו הודעות על מסלול הלוויין כדי שאזרחים יוכלו לנסות לצפות בו[4]. צוותי צופים ב־150 תחנות בארצות הברית ומדינות אחרות הביטו לשמים כדי לחפש את הכדור הסובייטי בשמי הדמדומים של הערב והשחר. הם צפו במשקפות ובטלסקופים כאשר הוא חלף מעליהם. ב־5 באוקטובר הודיעה מעבדת המחקר של הצי של ארצות הברית כי הקליטה ארבע חליפות של ספוטניק 1 מעל ארצות הברית. ברית המועצות ביקשה מחובבי רדיו ומתחנות מסחריות להקליט את קולו של הלוויין על סרטים מגנטיים.

בתחילה הקיף הספוטניק 1 את כדור הארץ במסלול שנע בין גובה של כ־250 ק"מ לגובה של כ-900 ק"מ והשלים כל הקפה ב-95 דקות. לאחר מכן הספוטניק החל לאבד גובה[5], עד שבסופו של דבר הוא נכנס לאטמוספירה ונשרף ב־4 בינואר 1958[6][7]. עוד קודם לכן, בתחילת דצמבר דווח על נפילת המשגר לכדור הארץ[8].

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול סובייטי בן 40 קופייקות המראה את מסלול הלוויין

הלוויין ספוטניק 1 היה כדור בקוטר 585 מילימטרים עשוי מסגסוגת אלומיניום קלה שפניה לוטשו היטב כך שתחזיר את אור השמש. עובי הדופן היה 2 מילימטר. מהכדור יצאו ארבע אנטנות באורכים של 2.9-2.4 מטרים ובתוכו היו שני משדרי רדיו ששידרו בתדרים 20.005 ו־40.002 מגה־הרץ. לראשונה הסכימה ברית המועצות להשתמש בציוד "תואם" לזה של ארצות הברית, אך לאחר מכן הודיעה על השימוש בתדרים נמוכים יותר. משקלו של הלוויין היה כ־83.6 ק"ג[3].

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברית המועצות ניסו להעצים את ההישג בשיגור הלוויין וייחסו לו אפשרות לאסוף ידיעות צבאיות בעלות חשיבות עצומה[9]. ניקיטה חרושצ'וב אף אמר שפיתוח הספוטניק יכניס את המפציצים ומטוסי הקרב למוזיאונים[10]. במערב טענו שברית המועצות הקשיחה את עמדותיה בעקבות שיגור הספוטניק[11]. בקרב העם הרוסי דווח על גאווה בהצלחת הספוטניק ותקווה כי הדבר ילווה בהעלאת רמת החיים[12].

ההצלחה של ברית המועצות לשגר לוויין לחלל לפני ארצות הברית הכתה את מנהיגי ארצות הברית בתדהמה[13].

לימים נכתב בעיתון הניו יורק טיימס:

הסרטים ותוכניות הטלוויזיה בשנות החמישים היו מלאים ברעיונות של טיסה לחלל. מה שהפתיע אותנו היה שברית המועצות שיגרה את הלוויין הראשון. קשה להיזכר באווירה של אותו הזמן.

ג'ון לוסדון

בארצות הברית ניסו מצד אחד לגמד את ההישג הסובייטי ומצד שני הבטיחו שארצות הברית תשגר לוויין לחלל בהקדם. הבית הלבן לא הגיב אז על היבטים הצבאיים של השיגור, אך אמר כי הוא "לא בא בהפתעה". הנשיא אייזנהואר הציג תמונות של מתקנים צבאיים סובייטיים שהושגו בטיסות מטוסי לוקהיד U-2 מאז 1956. כדוגמה לחשש בארצות הברית מפני הלוויין ניתן לציין שבאטול ג'ונסטון הנמצא באוקיינוס השקט ניתנה הוראה לכל אנשי הצבא לשאת נשק באופן קבוע בשל האיום מהחלל.

העתקי הלוויין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה העתקים של הלוויין ספוטניק 1 מצויים במספר מוזיאונים ברוסיה, ואחרים נמצאים בתצוגה במוזיאון הלאומי לתעופה וחלל בוושינגטון, ובמוזיאון המדע בלונדון, בריטניה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ספוטניק 1 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]