סלמון בן ירוחם

הרב סלמון בן ירוחם או שלמה בן רוּחַיְם (רסב"י), היה מפרש מקרא, פייטן וחכם קראי שחי בירושלים במאה ה-10. הרבה להתפלמס עם רבנים מהיהדות הרבנית ועם רב סעדיה גאון בפרט.

חייו ופעולותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלמון בן ירוחם נולד בבגדאד שבעיראק בשנת 900-910 לערך, בנעוריו נסע למצרים שהייתה אז מרכז עולמי לעדת הקראים ואשר בה היה אחד מבתי המדרש הטובים ביותר. בראש בית מדרש זה, עמד ר' משה המדקדק בן ר' אברהם אלפסי. בהגיעו לגיל הבר-מצווה (חתן תורה) חיבר הקדמה על פרשת יתרו וקראה לפני קהל המתפללים בשבת בבית הכנסת ובה הלהיב את קהל המתפללים וגרם להתפעלות רבה בקרב מוריו ורבותיו. בחיבורו זה, הוכיח שליטה מלאה בשפה העברית ודקדוקיה, וידע בסיסי בפרשנות המקרא, ובקיאות רבה במשנה ובתלמוד.

בהקדמתו זו מביא התלמיד את דברי מורו ורבו משה אלפסי בפירוש פסוק: “זכור את יום השבת לקדשו" וזו לשונו "אמר מורנו ומלמדנו מורי ורבי הרב משה המדקדק בן רבי אלפסי יר"א זכור, הוא שמור חיבורו, ומשפטם זכור תזכור, שמור תשמור, כדרך פתוח תפתח, נתון תתן, ומעניהם זכור תזכור בכל יום בלבבך את יום השבת לקדשו, בטהרה ובפרישות מהאשה, וכן שמור תשמור עצמך מעשות בו כל מלאכה" וכן הוא מביא את דברי מורו ורבו הרב אבו עלי סעדיה הלוי המלמד הבצרי ואומר: “כי הרבונין אומרים כי זאת המצוה. היא לזוכרו בקידוש על היין ואלפונו אבו נסי ומורי רבי עובדיה אלבצרי ירחמם האל השיבו כי אין זה כי אם תובע הפרישות כמו שכתוב וקדשתם היום ומחר, והאדון משה רע"ה באר: “אל תגשו אל האשה". כלומר, בעוד ההלכה הרבנית מתירה קיום יחסי אישות בשבת, ואף ממליצה על כך^[1], ופירשה את "זכור את יום השבת לקדשו" כחובה להזכיר את יום השבת ולציין אותו בקידוש על היין - לדעתו כוונת הכתוב "לקדשו" בהימנעות מיחסי אישות.

רסב"י אשר הלהיב את שומעיו ורבותיו בהקדמתו זו, חיש מהר הפך להיות מתלמיד למורה כשאל בית מדרשו נוהרים תלמידים רבים. על פי הגרסה הקראית, מסופר שבין תלמידיו הרבים היה התלמיד סעדיה אלפיומי, הידוע היום כרב סעדיה גאון. רסב"י לא רק רכש את לימודיו בבית המדרש של משה אלפסי, אלא נסע לרוב קהילות ישראל, בחלב שבסוריה, לירושלים וכו' וזה על מנת ללמוד וללמד. מביקוריו אלו למד ולימד תורה ברוב הקהילות בהם ביקר, ולא רק שהפך להיות מתלמיד למורה, אלא למנהיג גדול בקרב ישראל. הוא פונה בקריאה נרגשת בהזהירו את העם, שיש לירוא את ה', לשמור את מצוותיו, לחקור אותם ולקיימם. הואיל והם אמיתיים וקנויים מעולם מקדם.

אחת מההתפלמסויות הבולטות ביותר של סלמון בן ירוחם כלפי היהדות הרבנית היה כנגד רב סעדיה גאון. רס"ג תקף רבות את הקראים והקראות, ובתגובה חיבר רסב"י ספר בשם "מלחמות ה'", שנחשב לאחד הספרים הקשים והבוטים ביותר שחוברו אי פעם נגד הרבנים והתורה שבעל-פה בכלל, ובו דחה בתוקף את טענות רס"ג. הספר כלל הרבה מאוד עניינים, כעניין קדוש החודש, והדחיות של המועדים ועניין חג השבועות, השבת, על בן פקועה, על השיעור אחד מששים, על ביטול הטומאה בגלות, על לחש וקמע, התגשמות ושיעור קומתו של הבורא ועוד.

רסב"י חי בתקופה שהיה ליהודים בית תפילה על הר-הבית, תקופה זו הייתה תקופת פריחה ושגשוג לקהילה הקראית בירושלים כשאליה נוהרים משפחות רבות לביסוסה ולחיזוקה דבר זה מוצא את ביטויו בפירושו לתהילים פרק ל'- 95 וזו לשונו: "כאשר בחסד אלהי ישראל נעתקו הרומאים ממנה [ירושלים] והופיעה מלכות ישמעאל נתנה הרשות לישראל להיכנס ולגור שם. נמסרו להם חצרות בית ה' והיו מתפללים שם משך שנים... וקם עלינו מי שגירש אותנו משער בית המקדש..”

בפירושו זה מציין רסב"י שלוש תקופות במעמדם של היהודים בהר-הבית. מימי הכיבוש הערבי ועד ימיו תקופה ראשונה ובה נמסרו לקראים חצרות בית ה', תקופה שנייה צמצום נוכחות הקראים וחלק אחד קטן בהר-הבית. תקופה שלישית שבה הוציאו את היהודים בכלל "קראים ורבניים כאחד" מ”שער בית המקדש" הוא מוסיף ואומר: “והנה עתה מתנכלים הערלים להוציאנו מירושלים להפריד בינינו לבינה". דבריו אלו של הרסב"י מתאשרים על ידי הרבנים עצמם ובמלואם ואף על ידי מבקרים לא יהודים אשר ביקרו בירושלים בימים ההם. רסב"י מת זקן ושׂבע ימים בחלב שבסוריה וקברו היה ידוע עד המאה הקודמת.