סיירת אגוז
  | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| שיוך |
 צה"ל |
| סוג | סיירת פיקודית |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות |
1956–1974 (כ־18 שנים)  |
| מקים היחידה | אריה גרדי |
| מלחמות |
 מלחמת ששת הימים מלחמת יום הכיפורים |
| פיקוד | |
| יחידת אם |
 פיקוד הצפון |
| מפקדים | אריה גרדי (מפקד ראשון) |
סיירת אגוז הוקמה לראשונה בשנת 1956, כסיירת הפיקודית של פיקוד הצפון בהוראת אלוף פיקוד הצפון, יצחק רבין, אחרי שישראל פלשה לסיני במהלך מבצע "קדש". מקימה ומפקדה הראשון היה אריה גרדי. הסיירת פורקה בשנת 1974.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטרתה של היחידה, שהוקמה בשנת 1956 על ידי מפקדה הראשון אריה גרדי, הייתה לפעול בעורף סוריה במקרה שאלה יחלצו לעזרת בעלי בריתם, המצרים, בעקבות מבצע קדש. היחידה הורכבה מחיילים דרוזים בלבד שמטרתם הייתה לעבור את הגבול בין סוריה לישראל ולהתקדם לכיוון הר הדרוזים. באותה תקופה היו הדרוזים בסוריה מסוכסכים עם השלטון הסורי, ומשימת היחידה היה להמריד את הדרוזים כנגד השלטון כדי לרתק את הסורים לענייני פנים. בסופו של דבר לא הצטרפו הסורים ללחימה, ויצחק רבין הציע לגרדי להמשיך לפקד על היחידה, שנקראה בשם סיירת "אגוז" ולשלבה בפעילויות הביטחון השוטף בפיקוד הצפון. סיירת אגוז פורקה ב-1957 לאחר שכוח של היחידה עלה על מארב של משמר הגבול באזור שייח אל סקנדר שבאזור אום אל-פחם. באירוע נהרג חסן אבו נג'ים, חייל הסיירת, מאש ידידותית.
היחידה הוקמה מחדש בשנת 1963 על ידי סרן יהושע (שייקה) ארז, ותפקידה העיקרי היה לאבטח את המוביל הארצי. בשנת 1965 קיבל סגן-אלוף חיים סלע את הפיקוד על הסיירת. הסיירת פעלה בלוחמה בהסתננות והייתה חלוצה והניחה יסודות ללוחמה אלקטרונית שהייתה בתחילת דרכה. בשנת 1967 זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, קיבל את הפיקוד בתור ממלא מקום, סגנו של סלע, סרן אבי תלם שמילא בסיירת מספר תפקידים ובהם, סמ"פ, מ"פ וסגן מפקד הסיירת, והגיע אל הסיירת מסיירת מטכ"ל, את תפקידו מילא עד אוגוסט 1968. בשנת 1967, הפכה לגדוד הסיור הפיקודי של פיקוד הצפון. בגדוד היו חמש פלוגות. הגדוד התפרס באזור בית שאן במזרח, בקוניטרה ברמת הגולן ובבירנית במערב כשתפקידו העיקרי מארבים באזורי חדירה של מחבלים. עם הקמת הפלוגה הרביעית התמקמה הפלוגה ברמות נפתלי. ממפקדי הגדוד הבולטים באותם ימים היה אורי שמחוני, שפיקד על הגדוד בין השנים 1972-1970. תחת פיקודו בלט הגדוד בביצוע משימות רבות של חדירה באזור דרום לבנון, ופיצוץ מפקדות מחבלים ובתים שמוקמו בכפרים שהיו חשודים ושימשו כבסיסי התארגנות ויציאה של המחבלים, בהם הפשיטה על מפקדת המחבלים בכפר עינתא, הסמוך לבינת ג'בייל, בדצמבר 1970, פשיטה רגלית בלילה קר וגשום במיוחד בה נהרגו כחמישה מחבלים[1], והפשיטה על מפקדת המחבלים בעיירה אל-ח'יאם, שבה פוצצה מפקדת הפת"ח בדרום לבנון, ונהרגו כעשרה מחבלים. בפשיטות אלה בתקופתו של שמחוני השתתפו כעשרים-שלושים לוחמים שרובם היו קצינים, כאשר מפקדי פלוגות היו בתחילת ובסוף הכח. מלבד הפשיטות עסק הגדוד במארבים חודרים על בסיס יום יומי שהיו עיקר עיסוקו. מארבים אלו היו מבוססים על "צריח דגן" שהיה מותקן על כלי רכב. הצריח כלל עמדה מסתובבת עם מקלע מאג, זרקור אינפרא אדום, מכשיר ראיית לילה בשם חרצית, ומאוחר יותר גם מכ"ם דופלר. שמחוני שם דגש על אחידות בציוד ובפעילות.
בשנת 1971 הופיעו יגאל בשן ולהקת פיקוד צפון עם שיר סיירת אגוז, שכתב דודו ברק והלחין אפי נצר.
במלחמת יום הכיפורים כוח מן הסיירת, בפיקוד דוד מטק, השתתף בכיבוש פסגת שיא החרמון, לאחר שב-13 באפריל 1974 תקף כוח קומנדו סורי את פסגת שיא החרמון המצויה 15 קילומטרים בעומק השטח הסורי ונשלטה על ידי צה"ל כחלק מהמובלעת. מטרת הסורים הייתה להדוף את צה"ל מנקודת תצפית זו החולשת על עומק המערך הסורי ועל דמשק. הסורים ידעו כי בגלל תנאי השטח ותנאי האקלים הקשים, הסתפק צה"ל בסיורים בלבד בפסגה ולא אייש אותה דרך קבע והצליחו לכבוש את הפסגה ולהשתלט עליה. למחרת, ב-14 באפריל, הורכב כוח בן שישים לוחמים מיחידת האלפיניסטים, סיירת אגוז ומסיירת מטכ"ל[2], בפיקוד רס"ן עמירם לוין, לכבוש את שיא החרמון, בגובה של למעלה מ-2,800 מטר[3]. הכוח העפיל לפסגה, שם ניהל קרב קשה כנגד הקומנדו הסורי שבסופו נכבש שיא החרמון על ידי לוחמי צה"ל[4]. מספר ההרוגים הסורים היה כ-12 ועוד מספר של שבויים ולצה"ל היו כ-30 פצועים. לימים טען לוין, שהקרב היה אחד החשובים בתולדות מדינת ישראל, אך סיפורו נבלע בעקבות מלחמת יום הכיפורים[5].
הגדוד פורק באביב 1974 בגלל מצוקת כוח אדם ביחידות אחרות בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
במאי 2018 פורסם בתוכנית הצינור עם גיא לרר כי שמו של החלל הראשון של הסיירת, חסן אבו נג'ים, הודר מהאנדרטת נופלי היחידה, ומשפחתו של אבו נג'ים כלל לא ידעה שאביה נהרג בפעילות של היחידה. בעקבות התחקיר, נערך בדצמבר 2018 טקס לזכרו של אבו נג'ים בהשתתפות חיילי יחידת אגוז כיום, ושמו נוסף לאנדרטה לזכר נופלי הסיירת.
| מפקדי היחידה | |
|---|---|
| שם | תקופת פיקוד |
| אריה גרדי | 1956–1957 |
| שייקה ארז | 1963–1965 |
| חיים סלע | 1965–1967 |
| אבי תלם (ממלא מקום) | 1967–1968 |
| אורי אלחנני | 1968–1970 |
| אורי שמחוני | 1970–1972 |
| אבי תלם | 1972–1974 |
| משה כפרי | 1974 |
בשנת 1995 הוקמה בפיקוד הצפון יחידת אגוז, שנקראה בשמה של סיירת אגוז.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יחידת אגוז - הגלגול הנוכחי של הסיירת כחלק מחטיבת עוז (עד 2015 הייתה חלק מחטיבת גולני).
- סיירת חרוב - יחידה מקבילה בפיקוד המרכז
- סיירת שקד - יחידה מקבילה בפיקוד הדרום
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גלעד ואורי שמחוני, "לוויתן לבן", הוצאת "גלורי", 2006.
- יעקב ארז, "האנציקלופדיה לצבא וביטחון – 'צה"ל בחילו'", הוצאת רביבים (מהדורת מעריב), 1983, כרך 14 -"סיירות ומיעוטים".
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שי לוי, נוסטלגיה קרבית: הסיירות המובחרות של פעם, אתר פז"ם, 4 באפריל 2012.
- אגוז, באתר חטיבת גולני.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יעקב ארז, "האנציקלופדיה לצבא וביטחון – 'צה"ל בחילו'", הוצאת רביבים (מהדורת מעריב), 1983, כרך 14 -"סיירות ומיעוטים", עמוד 65, אורי שמחוני: "את הבית איתרנו כאשר הגענו לטווח של עשרה מטרים ממנו. לא יכלו להיעשות שום הכנות מוקדמות. פרצנו פנימה. הבית היה ריק. ואז, ברגע שהתחלנו בטיהור, נפתחה אש מכמה כיוונים בחוץ. הסתבר שהיו חוליות נוספות, והבית שהיה מזוהה כמפקדה, היה נטוש. שלושה בתים מסביב: אחד מימין, אחד משמאל, ואחד מלפנים, בטווחים של שלושים- ארבעים מטר, היו תפוסים. רצנו מן הבית החוצה ונשכבנו מבחוץ. לפני שאנחנו התחלנו לירות, הם התחילו להתקרב. כשהגיעו קרוב, פתחנו באש. הרגנו שם שניים או שלושה, והבערנו את שלושת הבתים. פוצצנו אחד מהבתים בנוסף ליעד עצמו, שהוכן לפיצוץ. היו ארבעה או חמישה הרוגים למחבלים, אנחנו לא נשרטנו. ביצענו את המשימה וחזרנו בשלום".
- ^ איזה פריט צה"לי היה הכי משמעותי עבורכם?, באתר מאקו, 26 בספטמבר 2011
- ^ משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", כתר ספרים, 2000. תקופת עמירם לוין, עמוד 165.
- ^ משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", כתר ספרים, 2000, עמוד 164, "לוין ניווט היטב את חייליו וניהל את הקרב בתבונה. בקרב השתתפו גם לוחמי סיירת אגוז בפיקודו של דוד מטק. הלוחמים התקדמו לאט מאוד לקראת מגע אש עם הסורים; כמה מהסורים נהרגו, ואחדים מהם ברחו. ההר נכבש ללא הרוגים ליחידה, אבל שבעה עשר לוחמים נפצעו".
- ^ יחידת האלפיניסטים, כיבוש שיא החרמון על ידי כוח בפיקודו של עמירם לוין, מתוך אתר "יחידה".