סיידקיק
שגיאות פרמטריות בתבנית:מקורות
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
סיידקיק (באנגלית: Sidekick) הוא בן לוויה קרוב אשר בדרך כלל כפוף או נמצא תחת מרותו של הדמות אותה הוא מלווה. המונח החל את דרכו בספרי הקומיקס, והשימוש בו נפוץ בעיקר בעולמות הקולנוע, הטלוויזיה והספרות, שם הסיידקיק מוצג בדרך כלל כיד ימינו של הפרוטגוניסט, אולם אינו זוכה בתואר הסיידקיק מעצם היותו נשרך אחריו אלא כאשר הוא בעל אישיות משל עצמו, אם כי לא ברמה המשתווה לזו של הדמות הראשית, ותפקידו בעלילה הוא אף לעיתים לשמש אתנחתא קומית. בדומה ישנו תפקיד מקביל של הסיידקיק של האנטגוניסט, המתפקד כעוזר או ידיד של הנבל, אך חלש או טיפש ממנו.
זהותה של הדמות המרכזית בעלילה מוגדרת לרוב על ידי נוכחותו של סיידקיק. כמספר או כבערך קהל, הסיידקיק מספק לקורא, לצופה או למאזין את המידע הדרוש לו על מנת להבין את העלילה ודמויותיה במלואם. ישנם מקרים שבהם הסיידקיק מאפיל על הדמות הראשית ומסב את תשומת הלב ממנה, עד לכדי מצב שבו הוא הופך למוקד הסיפור, כמו למשל דמותו של איולאוס בסדרה "הרקולס: המסעות המופלאים", שגונב את הפוקוס רק בשל היותו מי שהוא.
עם הסיידקיקים המפורסמים נמנים סנצ'ו פנסה, נושא הכלים של דון קישוט; דוקטור ווטסון, עוזרו הנאמן של שרלוק הולמס; השועל טיילס מ"סוניק הקיפוד"; רובין, שותפו של באטמן; הפיה טינקר בל מ"פיטר פן"; טימון ופומבה מ"מלך האריות"; פטריק סטאר, חברו של בובספוג מכנסמרובע, ועוד.
מקור המילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פירוש המילה "סיידקיק" במקור לא היה "עוזר" או "שותף", אלא סלנג פלילי בקרב כייסים. המילה באה משם מיושן שנתנו הכייסים לכיסים האחוריים במכנסיים, וכן נתינת שמות לכל שאר הכיסים מהם נהגו לגנוב. לכיס הקדמי בחולצה נהגו לקרוא "וול", לכיס האחורי נתנו את השם "קיק" (בעיטה) וכדומה. אולם הכיס שהיה הכי קשה לכייס היה ה"סיידקיק", השם שנתנו לכיס הירך, ולכן אנשים שרצו לשמור על ארנקיהם וכספם נהגו לטמון אותם בכיס זה. עם הזמן המונח התגלגל לפירושו כיום, "שותף" או "החבר הקרוב ביותר".
תפקידו של הסיידקיק[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדמות, הסיידקיק הוא לעיתים סטטי, כלומר לא משנה את אישיותו או תפקידו לאורך כל העלילה, אולם במקרים אחרים הוא מתפתח אל תוך דמות חיונית יותר וחשיבותו לעלילה גדלה. אף על פי כן, הוא נשאר בעמדה הכפופה לגיבור. סוגי הסיידקיקים הנפוצים מתחלקים לחמש קטגוריות: המשרת, החבר הכי טוב, המוח, הכוח והאתנחתא הקומית. ישנם סיידקיקים אשר לא נכללים באף אחת מחמש הקטגוריות.
- סיידקיק המשרת – סיידקיקים הנכללים בקטגוריה זו הם ככל הנראה הכי פחות מפוארים - הם לא נאבקים, מספקים מעט מאוד אם בכלל הומור, לא המוח שמסתתר מאחורי פעולות (פסיביים) והם אף לא נחשבים כחברו הטוב ביותר של הדמות המובילה בעלילה. תפקידו העיקרי של סיידקיק העוזר הוא גם להיות איש סוד מהימן וגם תומך נאמן (שלעיתים קרובות מנחם ומעודד את הגיבור בעיתות משבר).
- סיידקיק החבר הכי טוב – דמות חבר השומר על הגיבור מפני סטייה מן המסלול, מוודא שיישאר על דרך הישר, שתמיד תומך בו, תהיה אשר תהיה הסיטואציה אליה היא נקלעה. סיידקיק החבר הטוב הוא דמות פופולרית בסדרות טלוויזיה ובסרטים, זאת משום שכל דמות לרוב משלבת תכונות אחדות מקטגוריות מרובות.
- סיידקיק "המוח" – לחלק מהגיבורים היכולת לגבור על הדמות הרעה בעלילה בעזרת כוחם, אולם נבצרה מהם היכולת השכלית הדרושה להם על מנת להערים על יריבם, וכאן סיידקיק המוח נכנס לתמונה. סיידקיקים אלו מיועדים להימצא בשולי הסיפור, ולרוב הם אינם מקבלים איזושהי הכרה על מאמציהם. במקום זאת הם עסוקים יותר במשימה שהוטלה עליהם, ומוודאים שהיא תושלם בבטחה ובמינימום נזקים להם, לעמיתיהם ולסביבה. הדמות המובילה או הגיבור בעלילה הוא לעיתים חסר מושג לגבי ההתערבות המועילה של הסיידקיק שלו ברקע, ולעיתים תכופות אף נוצר אצלו הרושם שהוא זה שהוביל לניצחון, אולם הקהל יודע את האמת.
- סיידקיק "הכוח" – הסיידקיקים הלוחמים הללו ידועים בעיקר בשל היכולת שלהם להתמודד בכוחות עצמם. הם עומדים נאמנים לצד השותף שלהם מוכנים לקרב. מופיעים לרוב בספרי הקומיקס כאשר הם לצד או מאחורי הגיבור הראשי. עמיתיהם הפופולריים והמצליחים יותר מהם מאפילים עליהם.
- סיידקיק האתנחתא הקומית – לעיתים צריכה העלילה דמות שכל מטרתה היא לגלם אישיות משעשעת במערכת היחסים בינה לבין הדמות הראשית, וכאן סיידקיק האתנחתא הקומית ממלא תפקיד. לשניים אין באמת תכלית אמיתית, נוכח העובדה שהם בדרך כלל לא כשירים לקרבות ולא ניחנים בכוחות-על מכל סוג שהוא או במיומנות יוצאת דופן. למרות זאת, המצב האידיאלי עבור הגיבור הוא לשמור שהם תמיד יימצאו בסביבה, ולו רק כדי להרגיש טוב יותר לגבי עצמם.
בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתור דמות משנית, לסיידקיקים יש קשר חזק לז'אנר הבדיוני כשמדברים על ספרי הקומיקס וסרטי הקולנוע על גיבורי על, אולם הם הופיעו לראשונה בסיפורי המיתולוגיה המוקדמים טרם המשיכו הלאה עם השנים. בהתרשמות ראשונית, קל לדמיין את הסיידקיקים קצת מעבר לעוזרים ההומוריסטיים של הגיבור, אך העוזרים הספרותיים מבצעים תפקיד משמעותי בסיפורים בהם הם מופיעים. כאשר בוחנים את תפקידו של הסיידקיק בספרות, מגלים את הטווח המלא של יכולות הנרטיב שלהם: סיידקיקים מבצעים מספר תפקידים בסיפורים בהם הם נוכחים, ולא משמשים רק כשותפים ומסייעים בהקשר לדמויות הראשיות.
אמנם הוא אינו עוצמתי כמו הגיבור, אך הסיידקיק מניע את גלגלי העלילה, אם כי בהיקף מצומצם יותר מזה של הפרוטגוניסט, ומוכיח שהוא חלק בלתי נפרד מהסיפור. כאשר הם אינם הגיבורים הראשיים, הם אלו המספרים את הסיפור, כמו דמותו של דוקטור ווטסון בספרי שרלוק הולמס. הסיידקיק מציע ניגוד לדמות הראשית, בהיותו מבליט את התנהגותו בשביל אפקט דרמטי. סיידקיקים יכולים גם לשפוך אור על הדמות הראשית ולהכניס עליה ממד אנושי בסיפור, בהיותם הופכים את הדמות הראשית לקצת יותר נסבלת, זאת למרות שאותה התנהגות היא זו המגדירה את הדמות כראשית. סיידקיקים יכולים לסייע לגיבוריהם להתחבב על הקוראים דרך הנאמנות ההדדית השוררת ביניהם, או לחלופין מפני שהם מדגישים את תכונותיהן הטובות ביותר.
רשימת זוגות הפרוטגוניסטים והסיידקיקים מצביעה בנוסף על העובדה שמערכת יחסים של גיבור-סיידקיק נוטה להירקם בין זוגות בעלי אותו המגדר. לסיידקיקים תחום נרחב של תפקידים אשר לא באים לידי ביטוי בכל סיפור; באפשרותם לספק הומור, כמו במקרה של סנצ'ו פנסה, והם גם מסוגלים להיות יותר רציניים, כמו במקרה של אנכידו, ובמקרה של דוקטור ווטסון יכולה להיות מוטלת עליהם האחריות להיות מספרי העל. שלוש הדמויות הללו אמנם אינן הדמויות המובילות והבולטות בסיפורן, אך העלילה של כל אחת מהן בהחלט לא הייתה נראית אותו הדבר בלעדיהן.
הסיידקיק הראשון: עלילות גילגמש[עריכת קוד מקור | עריכה]
ייתכן והמונח סיידקיק היה קיים במשך קצת יותר ממאה שנה, אולם תפקידה של הדמות "החבר הקרוב" נוכחת במשך תקופה ארוכה הרבה יותר. אחת היצירות הספרותיות המוקדמות המוכרות ביותר, עלילות גילגמש מהמאה ה-21 לפנה"ס מציגות יחסי פרוטגוניסט-סיידקיק בין הגיבור הראשי גילגמש לדמות המשנית אנכידו. עיון ביצירה זו יכול לחשוף כמה מהמאפיינים המגדירים את הסיידקיק. האפוס מגלה כי הסיידקיק הוא הדמות המשנית, משום שהתמקדות הסיפור נשארה סביב הדמות הראשית. המלך גילגמש, בתור הדמות הראשית מופיע לאורך כל העלילה הראשית בסיפור, לעומת הסיידקיק, אותו מעסיקים הדברים השוליים יותר באפוס. כפרוטגוניסט, המלך מניע את רוב הפעילות והאקשן של העלילה; התנהגותו של גילגמש בתחילת הסיפור היא המסיתה את האלים ליצור את אנכידו, ולאחר מותו של הסיידקיק שלו, הרגש של גילגמש חזק מספיק כדי לספק תמריץ לפעילות נוספת בסיפור שתקדם אותו.
גילגמש ואנכידו מתחזקים מערכת יחסים לא שוויונית, כאשר האחד הוא מלך דמוי אלוהים והשני הוא פרא שעיר שהופך למשרתו. חוסר איזון זה אופייני ליחסי גיבור-סיידקיק במצבים בהם הדמות הראשית היא בעלת סמכות ושליטה במידה רבה יותר. הניגוד בין שתי הדמויות הללו אינו נגמר בכוח הלא השוויוני ביניהם. גילגמש לוקח בנים, אפילו ילדים, למטרותיו האישיות, ומספק את יצריו עם נשים, בשעה שאנכידו הוא תמים ובעל מידות טובות, רחוק מהציוויליזציה (בשל העובדה שגדל בחברת החיות). הסיידקיק הספרותי משמש כרדיד לגיבור הראשי, כאשר הוא מדגיש את התנהגות הדמות דרך ההבדל הקיים ביניהם. כוחה של התגובה הרגשית של גילגמש עקב מותו של אנכידו מאפיינת את החיבור העז שבין הגיבור לסיידקיק, וכן עומק התגובה מדגים את השינוי שעבר גילגמש מאותו עריץ שהיה טרם הופעתו של אנכידו, כאשר הוא ככל הנראה לוקח על עצמו יותר ממאפייניו של הסיידקיק שלו, התנהגויות אשר בעבר היוו את ההבדל בין השניים.
הסיידקיק ברומן הראשון: דון קישוט[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצירה מוקדמת נוספת ממחישה אף יותר את המאפיינים של הסיידקיק. הרומן שנכתב על ידי הסופר והמחזאי הספרדי מיגל דה סרוואנטס בתחילת המאה ה-17, דון קישוט הוא, בספק, הרומן הראשון בעולם. יצירה ספרותית זו היא גם הראשונה להציג את הסיידקיק (סנצ'ו פנסה בסיפור), אשר מסכים להיות נושא הכלים של הדמות הראשית ההזויה, כנאמן וכדמות שאפשר להתחבר אליה. בדומה לגילגמש ואנכידו, דון קישוט וסנצ'ו פנסה יוצאים למספר מסעות ביחד. התמיכה הרגשית והסיוע הפיזי שמעניק סנצ'ו לדון קישוט מסמלת את תחומי האחריות שקיימים אצל הסיידקיק. דמויות אחרות ברומן גוברות על דמותו של סנצ'ו באופן שגרתי, זאת כתוצאה מדרך חייו ופעולותיו היוצאות מגדר הרגיל של דון קישוט, המשאירות רושם רב ומפואר. התמשכות ניצחונות אלו אשר חוזרים על עצמם, מציגה שוב ושוב את נאמנותו הבלתי פוסקת של סנצ'ו כלפי הפרוטגוניסט, דבר שאופייני לסיידקיק.
סנצ'ו מראה שסיידקיקים מסייעים בהנעת העלילה קדימה בכל סיפור בהם הם נוכחים. סנצ'ו מדרבן את דון קישוט אל תוך מסע הומוריסטי לאחר שקר שסיפר לו, שקר שלבסוף סנצ'ו מאמין בו בעצמו. אותו השקר הוא הנותן דחיפה לסיפור ומקדם אותו, אולם סנצ'ו אינו הופך למרכז הסיפור מאחר שהגיבור, דון קישוט קובע את רוב ההחלטות הנוגעות למסע, ובמקרה הזה - ההחלטה שלו להיענות למשימה מבוססת שקר. באותו האופן שבו גילגמש ואנכידו הם ניגודים, שתי הדמויות הראשיות ברומן, דון קישוט וסנצ'ו פנסה הם רדידים. דרך האמונה שלו במציאות, שהיא באופן כללי כנה, סנצ'ו מייצג את הניגוד הסימבולי לדמותו המטורפת והאידיאליסטית של דון קישוט, שמאתגר טחנות רוח להילחם נגדו. סנצ'ו מוכיח את קיומן של השלכות מציאותיות הנובעות ממסעותיו המדומיינים של דון קישוט, על ידי הצגת יכולת תמידית של סבילות נוכח הטרדה פיזית.
סנצ'ו פנסה מראה בנוסף את היתרון הספרותי של הסיידקיק - הומור. אחרי שסנצ'ו ודון קישוט פוגשים בדוכס ודוכסית ערמומיים, שני המלכותיים מבינים כי מסע השקר שהמציא סנצ'ו, אשר מטרתו הייתה להפוך את דולסינאה מכפרית פשוטה בחזרה לנסיכה, הוא למעשה מתיחה. תוך שהוא מנצל את חכמתו, הזוג המלכותי מצהיר עד מהרה שלא ניתן יהיה להפוך את דולסינאה בחזרה לנסיכה, אלא אם כן סנצ'ו יצליף 3,300 פעמים על גבו, אתגר קומי לאור השקר של סנצ'ו. כפי שצוין קודם לכן, משבצת ההומור אינה המקום היחיד בו מתפקד סנצ'ו פנסה לאורך הרומן, וזהו גם אינו תפקידו היחיד של הסיידקיק.
הסיידקיק בספרות בלשית: שרלוק הולמס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעוד שנראה כי המונח סיידקיק מציין את האדם שבא במקום השני במערכת יחסים הרואית, לא ניתן לומר שהסיידקיק מבצע תפקיד שאינו חיוני. בסדרת הספרים הבלשית של שרלוק הולמס, הסיידקיק דוקטור ווטסון משמש תפקיד נרטיב קריטי; בדומה לסנצ'ו פנסה, הדוקטור הוא דמות שניתן להתחבר אליה כאשר הוא עובד עבור גאון שיוצא מכלל הנורמה. ווטסון מספק לקוראים, שסביר להניח אינם מחזיקים בתעוזה הבלשית של הולמס, דמות עמה הם יכולים להזדהות יותר בפן האישי. הסופרת פטרישיה בריי אומרת על סיידקיקים ש"הם מעוררים עניין בקרב הקהל כאשר הם מדברים בגוף ראשון, במקביל להיותם מתעדים", ומדגימה את דבריה בעודה מתייחסת לדמות של ווטסון כאשר היא מציינת כי "ווטסון הוא מספר העל בסיפור, מטפל בפרטים היומיומיים בעבודה, כל זאת בעודו ממשיך לדבר בגוף ראשון, ובכך יוצר שער להזדהות הקורא עמו". ווטסון הופך את הגאון קשה העורף הולמס לקצת יותר סימפתי על ידי הוכחת נאמנותו לבלש.
התעלומות של שרלוק הולמס מוכיחות כי סיידקיקים יכולים לעיתים להיות מספרי על, כאשר ווטסון הוא בדרך כלל הדמות שמספרת על מעלילותיו של הולמס וממחישה כיצד סיידקיקים יכולים לפעמים להיות הדמות שנקודת המבט שלה היא זו המתעדת את שקורה, למרות שהם אינם מוקד הסיפור והוא לא מדבר עליהם. כיוון שדוקטור ווטסון מספר לקוראים את המתרחש בסיפור, הוא תופס את הולמס כדי שיסביר לו צעד אחר צעד על קפיצות ההיגיון שלו ותובנותיו לגבי דברים שעבור הקורא, עדיין נמצאים בגדר מסתורין. זאת על מנת שקהל הקוראים יבין מה בדיוק מאורע, באופן שבו נקודת מבט מבפנים לא בהכרח תגלה לו זאת.
הדיאלוג בין ווטסון והולמס מזכיר יחסים מודרניים של פרוטגוניסט-סיידקיק במונחים של קומיקאים בתוכניות אירוח; לג'וני קרסון היה את אד מקמהון, ולדייוויד לטרמן היה השותף פול שייפר. הפטפטת השוטפת והמהירה בין זוגות אלו מאפשרת לדמות הראשית - או למנחה התוכנית - להמשיך בשיח המבדר מאשר לפתח מונולוג. המנחים מספקים את ההומור לקהל, בעוד הסיידקיקים נוטים לספק תשובות ישירות וענייניות שנותנות מקום לבדיחות, דינמיקה הדומה במקצת להתנהגותו הבדרך כלל ריאליסטית של סנצ'ו פנסה כלפי הנלעגות של דון קישוט.
מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרי קומיקס[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרי קומיקס מוקדמים, אשר שיבחו אותם עצם היותם מבוססים על עקרון 'הטוב מנצח את הרע', היו בנוסף נגועים בסטריאוטיפים גזעניים, היו בעלי דיאלוגים חסרי כל רגישות ובעלי תיאורים של אידיאלים בעלי גישה אתנוצנטרית - אשר בדרך כלל באו לידי ביטוי באמצעות תפקידו של הסיידקיק. היכן שיש גיבור, ישנו גם סיידקיק; במשך אלפי שנים אותם המשועבדים לכאורה קישטו את דפי הספרות, גם במקרא. זה אופייני לסיידקיק, לעיתים קרובות הוא פועל בתור משקל נגד מאופק ופחות נראה לידי ביטוי בהקשר לגיבור הסיפור.
בתחום ספרי הקומיקס, הסיידקיק חוזר לתחילת דרכו של הז'אנר, בו תפקידו היה לעיתים קרובות לשמש כבסיס לאנתחתא קומית. בעוד מספר סיידקיקים מכובדים היו קיימים בשנות ה-40 (כמו רובין של באטמן), הם למעשה היו לרוב אווילים חביבים שכל מבוקשם היה לא יותר מאשר לרצות את אדוניהם - גיבורי העל אותם הם שירתו, וככאלו, הסיידקיקים לעיתים נכתבו כמיעוטים במהלך תקופה זו - לרוב כאסייתים ואמריקאים-אפריקאים, אשר החברה בדרך כלל התייחסה אליהם כפחותי ערך. חוקי ג'ים קרואו משלהי המאה ה-19 עדיין השתרשו באמריקה: שחורים היו בעלי מעמד נפרד אבל שווה, ובמקביל פרצה מלחמת העולם השנייה והחייתה את האידאולגיות הגזעניות כלפי אסייתים; לאחר המתקפה על פרל הארבור, כלל האסייתים הפכו יעד להשפלה ולאתנחתא קומית בתקשורת. כתוצאה מכך המיעוטים לא נכללו כגיבורים בעולם הקומיקס, שם גילמו את תפקידם כעוזרים נחותים, ולרוב כסטריאוטיפים הגרועים ביותר.
הסיידקיקים הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ווינג: באוקטובר 1938, חברת DC קומיקס המוציאה לאור חוברות קומיקס, הציגה בהופעת בכורה את דמותו של קרימסון אוונג'ר, דמותו של לוחם בפשע עטוי מסכה, שקדמה לזו של באטמן. במקרה זה, הסיידקיק של הדמות היה נהג סיני על רקע גזעי בשם ווינג. תחילה הופעתו של ווינג בחוברות הקומיקס של DC הייתה מוגבלת כאשר הוא בקושי כיכב בהם, והכותבים היו במידת מה מעודנים לגבי תיאורו. הוא בדרך כלל היה בלהט הקרב עם האויב ונשא עמו את האידיאלים המאולצים של "מודל המיעוט": נאמנות, אמון ללא שום ספקות ומוסר עבודה בלתי ניתן לערעור. אז, לפני תחילת שנות ה-40 ווינג ממותג מחדש; הוא לפתע מופיע בסרבל צהוב צבעוני, מעליהם תחתונים אדומים קצרים לא מתאימים והוא מצויד בסנפיר כריש. תכונות נוספות שהוצגו לגביו, כמו השיניים שנראו נואשות לטיפול דנטלי, עלו בקנה אחד עם הייצוג הגזעני של אמריקאים-אפריקאים באותו הזמן מטעם כלי התקשורת, ובעוד היה בעבר אדם מבוגר ומכובד - כעת הוא ילדותי וטיפש יותר, מאחר שהוא מדבר בצורה סטריאוטיפית נגועה גזענות ורדידות, ואף איבד את יכולתו להגות הברות מסוימות. שורשיו נבעו משושלת דמויות אסייתיות על רקע גזעני שהיו קיימות בעולם הקומיקס, שהזכורה ביותר מביניהן היא הדמות היפנית-אמריקאית קאטו, הסיידקיק של הצרעה הירוקה, אשר במשך שנים רבות אחזה בתואר העוזר המכובד, עד לכאשר התרחשה הפלישה היפנית לסין, מאז שמה התבטל והיה ידוע עתה אך ורק כ"משרת נאמן" שתקף את אויביו במכת קרטה מהירה. במהדורה שהוציאה חברת DC בשנת 2011 על דמויות קומיקס שלה מהעבר, ווינג הסיידקיק נולד מחדש כצלם אמריקאי-אסייתי צעיר מכובד, רהוט ומושך, וכדי לשים את הדובדבן על עוגת התקינות הפוליטית שלהם - הם אף ביצעו שינוי גזע בגיבור עצמו קרימסון אוונג'ר, והפכו אותו לאישה אמריקאית-אפריקאית.
- צ'ופ-צ'ופ: לאחר מספר שנים בהן הקומיקס 'בלאקהוק', שנכתב על ידי אמן הקומיקס ויל אייזנר היה בחוץ, הדמות צ'ופ-צ'ופ הופיעה לראשונה בקומיקס כסיידקיק האתנחתא הקומית ונעדר הכישורים, כשהופעתו היא דמות שמנה צהובת-עור בעלת שיניים בולטות ונמוכה. תכונות אלו, בדומה לווינג, היו בעלי דמיון למרבית הייצוגים האסייתיים בתקשורת האמריקאית באותו הזמן. למרות שניחן בכושר המצאה ותושייה, צ'ופ-צ'ופ אף פעם לא נפטר מהתפקיד הנחות שלו ונדחק כטייס משנה בכל משימה מחדש של הגיבור. במקום רובה, רימון או נשק מתקדם יותר, הוא תואר מנפנף בקופיץ ונראה מוכן יותר לקראת שחיטת חזיר מאשר יציאה לקרב. לגיבור לקח 10 שנים להכיר לבסוף בצ'ופ-צ'ופ כחבר רשמי בצוות, ועד לאמצע שנות ה-50 הציירים החלו סוף סוף לאייר אותו באותו הסגנון של הדמויות האחרות. הוא כבר אינו שאנן, וצ'ופ-צ'ופ הסיידקיק מחפש כעת הכרה למעשיו ויחס שוויוני. בתמורה, חבריו עורכים עבורו טקס מפואר על מנת לפצות אותו על התנכלויות העבר.
- אבוני וייט: הקומיקס 'הרוח', שנכתב אף הוא על ידי האמן אייזנר, היה ידוע בשל התוכן והצורה המהפכניים שלו. הדמות ברצועת הכותרת, דני קולט הוא אזרח אשר לוקח על עצמו את אכיפת החוק, והוא נלחם בפשע בעיר ניו יורק המחוספסת כאשר הוא עוטה מסכה (מבוסס רבות על סרטי מדע בדיוני ופילם נואר משנות ה-40). הקומיקס זכור גם בשל תיאורו הגזעני של אבוני וייט, הסיידקיק של הפרוטגוניסט. אבוני וייט מתואר כנהג מונית שחור ושותפו של קולט, אשר לעיתים קרובות מנווט במיומנות ובזהירות את הגיבור ממצבים מסוכנים, זאת על חשבונו האישי שלו. עם עיניים לבנות גדולות ושפתיים עבות ועיגוליות, אבוני וייט מדמה פיקאניני - ילד שחור קטן: למרות העובדה שהוא אדם מבוגר, הוא נמוך קומה וחסר התפתחות אינטלקטואלית. הנאמנות ההדוקה שלו לגיבור, יחד עם משחק המילים בשמו, מתייגת אותו כ"דוד תום" - כינוי לאדם כפוף וכנוע בצורה מוגזמת לדמות סמכותית, ובפרט ביחסים בין אדם שחור לאדם לבן. למרות האפיונים וההתנהגות דמוית קוף המוגזמים בבירור של וייט, אייזנר לא קיבל ביקורת שלילית, נוכח העובדה שייצוגים כאלו כבר היו מושרשים עמוקות כנורמה בחברה. אייזנר הביע אדישות כלפי יצירת דמותה של אבוני וייט מאוחר יותר, בעודו מודה שבתקופה בה היה ידוע בעיסוקו בסטריאוטיפים גזעניים, הייתה וייט לא מעבר לתוצר של אותה התקופה, וככזה היה מוצדק (ציטוט: "בזמנו, הומור היה מורכב מאנגלית רעה ושוני פיזיקלי בזהות. ניסיתי לחרוג מכך על ידי יצירת דמות שחורה... שדיברה אנגלית בצורה נכונה."). ואכן, DC ערכו מחדש את הקומיקס והקימו לתחייה את הסיידקיק אבוני וייט כדמות, לדבריהם, "יותר אינטליגנטית ובעלת חוכמת רחוב".
- וייטווש ג'ונס: כשנה לפני ההתקפה על פרל הארבור, ובעיצומה של מלחמת העולם השנייה בשנת 1940, שני אמנים צעירים בחברת קומיקס צעירה יצרו את דמותו של קפטן אמריקה. הקומיקס הפך כה פופולרי, עד שהחליטו השניים לנצל זאת ולמנף את ההצלחה באמצעות יצירת קומיקס נפרד בשם 'בעלי ברית צעירים', אשר מותג כ"קבוצה רב-גזעית של ילדים פטריוטים" הנלחמים בציר הרשע. קבוצה זו הייתה מורכבת מארבעה חברים כאשר שלושה מהם לבנים ואחד שחור, וייטווש ג'ונס. אולם הדינמיקה ביניהם הייתה בעייתית ביותר, מאחר ששלושת החברים הלבנים היו בדרך כלל מועילים ותכליתיים בעוד שוייטווש ג'ונס הצטייר כשלומיאל אוהב אבטיח מטופש. בזמן ששלושת החברים הלבנים בקבוצה שימשו כסיידקיקים לגיבורים אחרים, וייטווש ג'ונס היה הסיידקיק של קבוצת הסיידקיקים - התפקיד הזוטר האולטימטיבי, וכאשר לכל דמות נכתבה המומחיות הייחודית לה - ג'ונס הייתה נטולת כל תכונה מתגמלת. ג'ונס אויר בצורה שונה לגמרי מחבריו, ובדומה לווינג, הוצג באפיון מסוגנן מאוד ובלתי אנושי של גבר אמריקאי-אפריקאי; שפתיו היו בולטות באופן מסיבי, כמו גם אוזניו, ולעיתים קרובות הזכירו בתיאורו את היותו חובש כובע קש (תיאורי עבדים שחורים בארצות הברית במאה ה-19). כפי שציין היסטוריון ספרי קומיקס בשם דארן ריד, הסיידקיק וייטווש ג'ונס היה "חגיגה מושלמת של איקונוגרפיה גזענית". מאחר שלא היה לג'ונס קו מנחה ברור כלשהו, הוא לקח על עצמו את תפקיד סיידקיק האתנחתא הקומית; תכונות כמו מפשל, כושל, מביך ופחדן ציירו תמונה דומה להפליא לזו של תדמית האמריקאים-אפריקאים טרם עידן מלחמת האזרחים. הסיידקיק וייטווש ג'ונס נולד מחדש כוושינגטון קרבר ג'ונס - אמריקאי-אפריקאי אמיד ודגול.
בנוף החברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרי הקומיקס בזירה של שנות ה-40 לא הפכו אף קבוצת מיעוט לכוכב הראשי בהם, כאשר במקום זאת הם מילאו תפקיד שהיה צפוי מראש באמריקה של לפני זכויות האזרחים: הסיידקיק המשועבד. כשהם כותבים במודע על חלק מהדמויות שלהם באופן זה, ספרי הקומיקס - הספרות של ה"חפים מפשע" - מקדמים מיעוטים כלא שווים. גיבור אמריקאי-אפריקאי בתפקיד הגיבור הראשי לא צץ לו כלל עד שנות ה-60, וגם אז, התגלתה לה שורה של בעיות. אותו גיבור ראשי ראשון לוהק בתור הפנתר השחור ככוכב סדרת ספרי הקומיקס Jungle Action, אשר לא האריכה ימים. אפשר לטעון כי "זה רק היה חלק מאותם הזמנים", או שדימויים מסוג זה היו נפוצים ברוב אמצעי התקשורת האמריקאים בתקופה זו, שהייתה זמן מלחמה והופצו סרטי, עיתוני ומגזיני תעמולה, אך בז'אנר הנשלט על ידי גברים לבנים חסונים מחופשים בטייץ צמודים, נראה כי נידוי המיעוטים נוכח במיוחד. הדמויות בהם אנו נתקלים כאן לא נוצרו באופן שונה משאר הדמויות במטרה להשיג את אהדתם של הקוראים האמריקאים. לחלופין, יצירת דמותו של הסיידקיק בקומיקס - ליצן חצר רדוד עם תכונות מתגמלות מוגבלות, השאיר פתח למיעוטים בעל רקע גזעני להיכלל בו, אולם באופן שמספק סטריאוטיפים בעלי אופי גזעני.
סיידקיק בספרות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- The Evolution Of A Sidekick, באתר Whoosh!, ספטמבר 1996 (באנגלית)
- Origin of the Term "Sidekick", באתר FUNNYPHILO, ב-9 בספטמבר 2011 (באנגלית)
- Sidekick, באתר Urban Dictionary (באנגלית)
- The Role of the Sidekick, באתר NewMyths (באנגלית)
- Social Networking: Playing Sidekick to our Shadows, באתר The Cozy Catastrophe (באנגלית)
- Return Of The Sidekick – The Time Is Now, באתר Screen Rant (באנגלית)
- The Ugly Past of Comic Book Sidekicks, באתר Priceonomics (באנגלית)
- "Side by Side":The Role of the Sidekick, באתר JSTOR (באנגלית)
