סטרומבולי

סטרומבולי
Stromboli
	האי סטרומבולי
	האי סטרומבולי
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 2000, לפי קריטריונים 8
שטח האתר	12.6 קמ"ר
חלק מתוך	האיים האיאוליים
מידע כללי
סוג הר	הר געש פעיל
גובה	926 מטר
שטח	12.6 קמ"ר
מדינה	איטליה
מיקום	האיים הליפאריים (איטליה)
מספר הר געש	211040
התפרצות אחרונה	3 ביולי 2019
קואורדינטות	38°47′38″N 15°12′40″E / 38.79389°N 15.21111°E
	(למפת איטליה רגילה) בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה; והרצגובינה; מ. תוניסיה אלג'יריה הים; האדריאטי; הים הטירני הים; הליגורי; הים התיכון סטרומבוליהאי סטרומבולי בקבוצת האיים הליפאריים

סטרומבולי (באיטלקית: Stromboli) הוא אי געשי איטלקי בקבוצת האיים הליפאריים, צפונית לסיציליה. הר הגעש מתנשא לגובה של כ-926 מטרים ומכונה "המגדלור של הים התיכון" משום פעילותו המתמדת עם הפסקות קצרות בלבד. הר הגעש סטרומבולי מהווה אב טיפוס לסוג מסוים של הרי געש בעלי עוצמת התפרצות מוגבלת הקרויה התפרצות סטרומבוליאנית. ההתפרצות הגדולה האחרונה של סטרומבולי התרחשה ב-3 ביולי 2019.

שטחו של האי הוא כ-13 קמ"ר, והוא האי הצפוני ביותר בקבוצת האיים הליפאריים. באי מתגוררים כ־400 תושבים.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטרומבולי מתנשא לגובה של 926 מטר מעל פני הים, אך לעומת קרקע הים גובהו הוא כ-2,700 מטר.^[2] המקור לפעילות הגעשית של ההר הוא תנועת הלוח האפריקאי צפונה אל מתחת ללוח האירואסייתי באזור זה. תהליך הפחתה זה יוצר שורה של תופעות געשיות באזור, בדומה לגעשיות בשאר האיים בארכיפלג הליפארי. סטרומבולי הוא הר הגעש היחיד באיים הליפאריים שהתפרץ מאז 1890, אז אירעה ההתפרצות האחרונה של וולקנו.

תקופות של חוסר פעילות מוחלט של הר הגעש הן נדירות למדי. התקופה הארוכה ביותר של חוסר פעילות נמשכה כשנתיים, בשנים 1908–1910. תקופות שקט קצרות יותר שנמשכו מספר חודשים נרשמו מספר פעמים.

בפסגת ההר מצויים שלושה לועות המפיקים בשגרה אפר געשי, פצצות געשיות ולפילי העולים לגובה של כמה עשרות או מאות מטרים, בהתפוצציות קטנות יחסית מדי כמה דקות. אחת לכמה שנים מתרחשת תקופה של עליה בפעילות הגעשית וההתפוצציות עשויות להיות חזקות בהרבה. כמו כן ישנן תקופות בהם פולט ההר זרמי לבה. לפי העדויות ההיסטוריות הר הגעש פעיל באופן קבוע לפחות ב־2,000 השנים האחרונות.

בצידו הצפוני של ההר מצוי אזור הנקרא "Sciara del Fuoco" (זרם האש). מדובר באזור של ההר שהתמוטט במהלך 5000-10,000 השנים האחרונות. מרבית הפעילות הגעשית מתרחשת בצד זה של ההר ולכן חלק זה כוסה באפר געשי שחור. בתקופות של התפרצויות חזקות זורמים במורד זה זרמים לבה ופירוקלסטים, המעניקים לו את שמו.

סטרומבוליקיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטרומבוליקיו (Strombolicchio, "סטרומבולי הקטן" באיטלקית) הוא איון הנמצא כ-1.6 ק"מ מצפון מזרח לסטרומבולי, והוא נצפה היטב מחופיו. סטרומבוליקיו מורכב מגוש סלע בזלתי קשה ועמיד לבליה שגובהו 49 מטרים מעל פני הים, והוא למעשה פקק געשי, שריד לצינור ההזנה של הר הגעש שקדם לסטרומבולי. מעריכים כי הפעילות הגעשית האחרונה בסטרומבוליקיו התרחשה לפני כ-200,000 שנה, ומאז עברה כ-4 ק"מ דרום-מערבה, ויצרה את הר הגעש סטרומבולי של ימינו. הר הגעש הקדום בלה במהלך השנים וסטרומבולקיו הוא השריד היחיד שלו שנותר מעל פני הים. הים שבין סטרומבולי וסטרומבוליקיו הוא רדוד יחסית ועומקו אינו עולה על כמה עשרות מטרים.

על פסגתו של סטרומבוליקיו קיים מגדלור אשר נבנה בשנת 1926, ומדרגות מבטון מובילות אליו. המגדלור החל לפעול בשנת 1938.

בסטרומבוליקיו חיות לטאות חומות אאולית (Podarcis raffonei, באיטלקית: Lucertola delle Eolie). מין זה נמצא רק בשלושה איים נוספים באיים הליפאריים ושרוי בסכנת הכחדה חמורה. בנוסף, באי גדל פרח ממשפחת הירבוזיים אשר מלבד סטרומבוליקיו גדל רק באי קאפרי. כדי לשמר את המינים הייחודיים באי הוכרז סטרומבוליקיו כשמורת טבע ואישורים לעלות עליו ניתנים במשורה.

היסטוריה גאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הגעשיות באזור האי החלה, כאמור, ביצירתו של הר געש קדום אשר האיון סטרומבוליקיו הוא השריד היחיד מהר געש זה. הפעילות באזור זה פסקה לפני כ-200,000 שנה.

לפני כ-160,000 שנים החל הר הגעש סטרומבולי לעלות מעל לפני הים. תקופת פעילות זו נקראת כיום פלאו-סטרומבולי 1 ו-2 (Paleostromboli I & II). מרכז הפעילות באותה תקופה היה מעט דרומה יחסית למיקום לוע הר הגעש כיום וסלעים מתקופת פעילות זו ניתן למצוא בדרום האי.

תקופת פלאו-סטרומבולי 3 החלה לפני כ-35,000 שנה. בתקופה זו נדדה נקודת מרכז הפעילות צפונה ביחס למיקומה הקודם ונוצר חרוט בגובה 700 מטרים מעל פני הים.

הפעילות הגעשית באי המשיכה מאז באופן רציף וניתן למצוא זרמי לבה מגילאים שונים לאורך 35,000 השנים האחרונות של הפעילות. מרכז הפעילות המשיך לנדוד בהדרגתיות צפונה עד למיקומו הנוכחי. לפני כ-5,000 עד 10,000 שנים התרחשה התמוטטות גדולה בצידו הצפוני של ההר אשר יצרה שקע גדול בצורת פרסה הנקרא "Sciara del Fuoco" (זרם האש). השקע התמלא בזרמי לבה ובאפר געשי.

המרכז הפעיל של הר הגעש ובו שלושה לועות פעילים נמצא בפסגת Sciara del Fuoco, בגובה של כ-800 מטרים מעל פני הים, בעוד פסגת ההר נמצאת בגובה של יותר מ-900 מטרים.

התפרצויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתפרצויות החזקות ביותר בהר אירעו בשנים 1919 ו-1930. בשתיהן התרחשה חדירה של מי ים לתוך תא המגמה, דבר שהביא להתפוצצות חזקה בהרבה מהרגיל. ההתפרצות של שנת 1930 הייתה החזקה ביותר בהיסטוריה המתועדת של ההר ונהרגו בה מספר אנשים ונהרסו מבני מגורים. זרם הלבה הגיע עד ליישובים במזרח האי, ובנוסף, גרמה ההתפרצות לגלי צונאמי בגובה של כ-2 מטרים.^[3]

ב-28 בדצמבר 2002 החלה זרימת לבה מסדקים ב-Sciara del Fuoco, וזרם הלבה הגיע עד לים. יומיים מאוחר יותר, ב-30 בדצמבר אירעה התמוטטות גדולה באותו צד של ההר וכמות גדולה של חומר התגלגלה לים בבת אחת, יוצרת גלי צונאמי של כ-20 מטרים אשר גרמו לנזקים באי. ב־5 באפריל 2003 הייתה התפוצצות נוספת וכמה פצצות געשיות נפלו בכפר ג'ינוסטרה במערב האי, תוך שהן גורמות לנזקים למספר בתים. הפעילות הגעשית הרצופה נמשכה לאורך חודשים רבים והסתיימה ביולי 2003.

ב-27 בפברואר 2007 התרחשה התפרצות גדולה נוספת, אשר הסתיימה במאי באותה שנה. במהלך פרק זה של התפרצות נפערו מספר סדקים ב-Sciara del Fuoco בגבהים של בין 400 ל-600 מטרים מעל פני הים מהם נבעו זרמי לבה. במהלך ההתפרצויות נפערו שני לועות חדשים בפסגת ההר.^[4]

ב-3 ביולי 2019 התפרץ ההר שוב. עמוד האפר התמר לגובה של כשני קילומטרים. כתוצאה מההתפרצות נהרג אדם אחד ואדם נוסף נפצע.^[5]

ההתיישבות באי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף המאה ה-19 התגוררו באי כמה אלפי תושבים, וההתיישבות באי שגשגה. במאה ה-20 נפגעה כלכלת האי בעיקר כתוצאה מהתפרצויות עזות של ההר (ובמיוחד זו של 1930) ומהמצוקה הכלכלית במהלך מלחמות העולם. בעקבות אירועים אלו החלו גלי הגירה (בעיקר לאוסטרליה ואמריקה) שבסופם נותרו באי כמה מאות תושבים בלבד.

באי מתגוררים כ־400 תושבים, והם מתפרנסים מדיג, חקלאות ותיירות. מרבית התושבים מתגוררים ביישוב סאן-ויצ'נזו (הקרוי גם סטרומבולי) בצפון-מזרח האי, ומיעוטם (כשלושים איש) בג'ינוסטרה (Ginostra) הנמצאת במערב האי, ואליה ניתן להגיע דרך הים בלבד. האספקה לאי מגיעה מאיטליה, כולל מי שתייה. הקשר של האי עם היבשת הוא באמצעות מעבורת המגיעה לאי מספר פעמים ביום לאחר נסיעה של כשעתיים מסיציליה.

הטיפוס להר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפוס לפסגת ההר מהווה אחת האטרקציות התיירותיות העיקריות באי. מפסגת ההר ניתן לראות את שלושת הלועות הפעילים הנמצאים בגובה נמוך יותר. הגישה להר מוגבלת מסיבות בטיחותיות, והשהייה בהר מותרת רק בשעות הערב. הטיפוס מותר בליווי מדריך מקומי.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו של ז'ול ורן "מסע אל בטן האדמה" מוזכר האי כנקודת הסיום של הרומן.
בשנת 1949 צולם באי סרט של הבמאי רוברטו רוסליני בכיכובה של אינגריד ברגמן. הסרט, שיצא בשנת 1950 נקרא "סטרומבולי" והוא מתאר את החיים הקשים באי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ואת עזיבת התושבים. הסרט כולל סצנות המתארות את התפרצות הר הגעש.