סחר ח'ליפה
 | |
| לידה |
1941 (בת 83 בערך) שְׁכֶם, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| שם לידה |
سحر عدنان خليفة |
| מדינה |
מדינה פלסטינית |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת איווה, אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל, אוניברסיטת ביר זית |
| שפות היצירה |
ערבית |
| פרסים והוקרה | |
  | |
סחר עדנאן ח'ליפה (בערבית: سحرعدنان خليفة; נולדה ב-1941 בעיר שכם) היא סופרת ופמיניסטית המעורבת בקידום מעמד האישה בחברה הפלסטינית ובהגנה על זכויותיה. מעורבותה באה לידי ביטוי הן ביצירותיה הספרותיות והן במרכז לענייני נשים ומשפחה שהיא מנהלת בשכם וברבת עמון משנת 1989.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ח'ליפה נולדה בשנת 1941 בעיר שכם, וגדלה במשפחה מסורתית ממעמד הביניים. היא למדה בבית ספר אלח'נסה (الخنساء), בית ספר פרטי בירושלים, ובבית ספר דתי נוצרי קתולי ברבת עמון שבירדן. בהגיעה לגיל 18 התחתנה בנישואין מסורתיים, דרך שידוך, והתגוררה בטריפולי שבלבנון. שנות נישואיה היא מתארת כשנים אומללות,[2] בהם היא הרגישה כבולה כי בעלה הרחיק אותה מהאנשים ואפילו מעצמה, היא ובעלה היו שונים באופיים ובתפיסת עולמם, ובנוסף בעלה נהג להמר בקביעות. בשנות נישואיה ובעקבות המתח שנגרם לה בגינם היא לא הייתה מסוגלת לצייר ולכתוב שירה, פעולות שאהבה לעשות בילדותה ובנעוריה, ולכן הגיעו נישואיה לקצם, היא שקעה בדיכאון עד כדי שחשבה להתאבד. ב-1977 לאחר 13 שנות נישואין, בגיל 31 ואמא לשתי בנות, היא החליטה להתגרש ולהשקיע את כל זמנה בכתיבה ספרותית.
חיי הנישואין שלה היוו חוויה קשה ונתנו לה תמריץ להיאבק למען מעמד האישה בחברה הפלסטינית ובכלל. לאחר הגירושין החלה בלימודי תואר ראשון באנגלית וספרות אמריקאית באוניברסיטת ביר זית. בשנת 1982 היא התקבלה לתוכנית פולברייט לתואר שני באנגלית וספרות אמריקאית באוניברסיטת צפון קרולינה, ובשנת 1988 המשיכה לדוקטורט בלימודי נשים וספרות אמריקנית באוניברסיטת איווה שבארצות הברית.[3] ח'ליפה מאמינה שההשכלה היא מרכיב חשוב בבניית חברה מתוקנת ובקידום מעמד האישה, ולדבריה, הנשים המשכילות הן המעוררות את המודעות בקרב הנשים האחרות בדבר הצורך בשחרור האישה ובקידומה בחברה. למעשה כתיבתה של ח'ליפה משקפת את לידתה מחדש כאישה, ויצירותיה הן תוצאה של שחרור עצמי ולא אמצעי להשגתו.[4]
ח'ליפה החלה בכתיבת הסיפורים הקצרים כבר ב-1967. הרומן הראשון שלה שנכתב בחשאי עקב מצבה הנפשי הקשה לאחר תקופת נישואיה, "לעולם לא נהיה לכם שפחות", יצא לאור בשנת 1974.[5] היא שבה לרשות הפלסטינית לאחר לימודיה והקימה בשכם את "המרכז לענייני נשים", שבהמשך נפתחו סניפים שלו גם בעזה ובעמאן. היא זכתה בכמה פרסים על כתיבתה כמו למשל, בשנת 2006 זכתה במדליית נגיב מחפוז לספרות (نجيب محفوظ) שהוענק לה על ידי האוניברסיטה האמריקנית בקהיר לרומן "סמל תמונה וברית ישנה" ("صورة وأيقونة وعهد قديم"), שפורסם על ידי דאר אל אדב של לבנון ב-2002 ,היא זכתה גם בפרס של סימון דה בובואר שנדחה מטעמים לאומיים ב-2009 מאחר שרצו שתחלוק את הפרס עם סופרת ישראלית.
דמות האם ותפיסת האימהות ביצירותיה של ח'ליפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נושא האימהות ומאבק האם משמש תמה מרכזית וחשובה גם ברבות מיצירותיה של ח'ליפה. ח'ליפה מנסה בהמשך לתאורטיקניות מערביות כגון :סימון דה בובואר ואדריאן ריץ' לכונן שדה שיח שבו יהיה אפשר לדבר על חוויית האימהות ועל המושג "אימהות" תוך פריצת הגבולות שקבע להם הסדר הפטריארכלי. האימהות ברומנים של ח'ליפה, אפוא, אינן מעמידות תמיד את הרגשות האימהיים ואת צורכי ילדיהן לפני צורכיהן שלהן. כנשים נאלצות האימהות להיאבק בכבלי החברה, לפיכך מוצאת עצמן פעמים רבות במצב שבו עליהן לנטוש את הילד כדי להימלט מהמערכת הפטריארכלית החונקת. האימהות ברומנים של ח'ליפה הן דמויות נשיות העוברות תהליך של שינוי. המושג "אימהות" ברומנים של ח'ליפה מתפתח בתהליך דיאלקטי, תחילה יש דחייה של מושג זה, מכיוון שהאימהות נתפסת כדבר כפוי בהמשך מובאים קולות חלופיים, ולבסוף נוצר שיח נשי ייחודי, המעניק לאם קול פרטי וחותר תחת עקרונות היסוד של הסדר הגברי. ח'ליפה מציגה את האימהות על מגוון פניה ונותנת לאם ביצירותיה את הזכות להגשים את עצמה ולמלא אחר צרכיה, ובכך היא סוללת את הדרך לתפיסה חדשה של אם -לא עוד רק רחם לאומי, שתפקידו להעמיד צאצאים שישתתפו במאבק הלאומי ובבניין החברה, אלא אישה עם רצונות עצמאיים. דמות האם היא אחת מהדמויות שבאמצעותן מביעה סחר ח'ליפה את עמדותיה החברתיות באשר להתפתחותה ולכינונה של החברה.[6]
יצירותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד 2014 כתבה ח'ליפה עשרה רומנים, שזכו לפרסום רב ותורגמו לשפות רבות. לקוראי העברית היא מוכרת משני סיפוריה "הצבר" (הוצאת גליליאו, 1978) ו"החמנית" (הוצאת מפרש, 1987) שתורגמו לעברית ויצאו לאור בישראל. ביצירותיה אפשר להבחין ביחס דיאלקטי המתקיים בין שתי תמות מרכזיות: לאומיות ומגדר תיאור האישה כיצור חברתי הזכאי להגשמה עצמית חוזר על עצמו ברומנים שלה בכמה וריאציות, ובאמצעותו היא יוצאת נגד דפוסי ההתנהגות הגברית בחברה הערבית הפטריארכלית.[7]
יוצרות אחרות בנות זמנה ביטאו גם הן קשר זה בכתיבתן והעבירו מסרים דומים. גיבורי סיפוריה של ח'ליפה הן נשים מורדות או גברים חסרי אונים, נשים שלא יודעות מהן מחפשות, נשים שתלויות בגברים שרצונם היחידי הוא סיפוק מיני.
לעולם לא נהיה לכם שפחות - لم نعد جواري لكم[עריכת קוד מקור | עריכה]
רומן שפורסם בשנת 1974, בהוצאת "דאר אלמעארף" בקהיר וזכה להדים בזכות עיסוקו בהגנתה של חירותן של נשים. סחר ח'ליפה מספרת סיפור אהבה אלים בין צעיר וצעירה יפה. הצעיר נעצר ונשפט לשנים ארוכות, לכן הם התרחקו אחד מהשני, האישה התחתנה עם גבר עשיר אך הוא נפטר לאחר כמה שנים. בינתיים האישה עבדה כמנהלת וספרנית בספרייה בבעלותה ברמאללה. כאשר הבחור יצא מהכלא והפך לאומן מפורסם שניהם נפגשו מחדש. אך השינויים שכל אחד מהם עבר בנפרד יצרו אי התאמה ביניהם והם נפרדו שוב. הסיפור הזה נמשך כ-30 שנה: התחלתו היא בתקופת השלטון הירדני וסופו בתקופת השלטון הישראלי.
בסיפור הזה מנסה סחר ח'ליפה להציג ולגלות את הכוח הנשי, היא מראה שאישה יכולה לאהוב את מי שתרצה ולעשות מה שתבחר, ולחיות ולהסתגל לכל מצב ומקום ולקיים קשרים כרצונה ללא התייחסות למנהגים ולדת. הרומן הזה עורר סערה סביב מעמד האישה וקיפוחו בחברה הפלסטינית.[8]
הצבר - الصبار[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר הצבר פורסם בשנת 1976 בהוצאת "דאר אבן רושד" ונחשב בקרב החוקרים לנקודת מפנה בכתיבה הנשית הפלסטינית, בשל איכותו האמנותית. בכתיבתה היא שבה ומצביעה על הקשר בין בעיית האישה לבין הבעיות הלאומיות ומעבירה את המסר, שבלתי אפשרי להגיע לפתרון לאומי בטרם תיפתרנה בעיות הנשים בחברה הפלסטינית. יוצרות אחרות בנות זמנה ביטאו גם הן קשר זה בכתיבתן והעבירו מסרים דומים.
הרומן הזה מספר את סיפורה של משפחה פלסטינית המתגוררת בשכם ונאלצת להתמודד עם התוקפנות וההתערבות של הצבא הישראלי בחייהם של הפלסטינים. המשפחה בסיפור המתנגדת לצבא ולכיבוש של ישראל את אדמותיהם, משקפת החיים של האנשים בפלסטין בכלל, ובשכם במיוחד.[9] ברומן הזה האם היא אישה שכל תפקידה הוא לדאוג לילדיה, ללמדם את ערכי החברה ולחנכם למאבק לאומי, האם אינה מצליחה להגשים את זהותה כאישה והיא נותרת דמות שולית.[10]
החמנית - عباد الشمس[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר החמנית פורסם בשנת 1979 החמנית הוא סיפור על שלוש נשים פלסטיניות תושבות הגדה המערבית. הן נאבקות לפרוץ את החומות החברתיות הסוגרות עליהן. חליפה מציגה את המתחים, המאוויים, החרדות והתסכולים של נשים בנות שכבות חברתיות שונות תוך כדי כך מביאה המחברת גלריה של תמונות ודמויות המשתייכות לשכבות חברתיות שונות וביניהם אינטלקטואלים תושבי הקאסבה והפלאחים. הרומן הזה מהווה החלק השני של רומן הצבר, ובו המחברת סחר ח'ליפה מבטאת את המודעות של הנשים לפוטנציאל והיכולת שלהן, והיא דוחה את הטענה שהנשים הן חלשות.[11]
זיכרונות אישה לא-מציאותית - مذكرات امرأه غير واقعيه[עריכת קוד מקור | עריכה]
"זיכרונות אישה לא-מציאותית" פורסם ב-1986 בהוצאת "דאר אלאדב". הספר עוסק בהיבט המגדרי של החברה הפלסטינית ואי השוויון בין גברים לנשים. עפאף, גיבורת הסיפור, מורדת בכך שהיא מסרבת להתחתן, וללדת בנים כי לדעתה ההיריון והלידה מגבילים את האישה.[12]
דלת החצר - باب الساحه[עריכת קוד מקור | עריכה]
השם "דלת החצר" הוא שמו של מקום בשכם העתיקה, שאדמתו רצופה בריצוף מיוחד.[13] הרומן פורסם בהוצאת דאר אלאדב (الميراث,دار الادب, بيروت) בביירות, בשנת 1990 ובו סחר ח'ליפה מנסה להציג את השינויים בדעות, בתפיסות ובהתנהגותם של האנשים בזמן האינתיפאדה. לדעתה, האינתיפאדה לא הביאה לשינוי ביחס בין גברים לנשים והגבר המשיך להיות השולט. לפי דעתה של סחר ח'ליפה השינוי צריך להתחולל ולהיווצר מבפנים בתוך המשפחה, הדמוקרטיה צריכה להיות קודם כל בין הגבר האישה בתוך הבית.[14]
העיזבון - الميراث[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיזבון הוא רומן המתאר את החיים בגדה המערבית אחרי הסכם (אוסלו) וכניסת הכוחות הפלסטיניים לערים ערביות בגדה המערבית וברצועת עזה.[13] יצא בהוצאת דאר אלאדב בשנת 2002.
בספר חוגגים הפלסטינים על קבלת הריבונות בערים. בחגיגות משתתפת פתנה, גיבורת הרומן, אשר בהריון. אך במהירות התחדשו העימותים בין שני הצדדים: הפלסטיני והישראלי, ובמקביל פתנה עומדת ללדת, אמא שלה מנסה להעביר אותה לבית החולים, אבל הם נתקלים במחסום ישראלי והיא מדממת עד מוות. אך בנה נשאר בחיים ויורש את עיזבונו של אביו המנוח. הרומן מגלם בתוכו את כאבם של הפלסטינים, והקושי במציאת דרך לצאת ממערכת היחסים הקשה בינם לישראל.[15] "עיזבון" הוא יותר מרומן, זהו מסע של חיפוש אחר הזכות לחיים, המאופיינת בשיח אידאולוגי פתוח ונועז.[13]
סמל תמונה וברית ישנה - صورة وأيقونة وعهد قديم[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבור הרומן "סמל תמונה וברית ישנה","صورة وأيقونة وعهد قديم" שפורסם על ידי דאר אל אדב של לבנון ב-2002 הוענק לסחר ח'ליפה פרס נגיב מחפוז על ידי האוניברסיטה האמריקנית בקהיר. הרומן מספר את סיפורה של אהבה בלתי אפשרית בין בחור פלסטיני מוסלמי ובחורה פלסטינית נוצרייה. ח'ליפה מציגה את המציאות הבלתי אפשרית שיוצר סיפור האהבה הזה ושהכיבוש הציוני של אדמות פלסטין מעצימה אותה. כך סחר ח'ליפה מנסה להעביר תמונה שמשקפת חייהם היומיום של נשים פלסטיניות שנאבקות מצד אחד על הכיבוש הישראלי ומצד שני נגד פטריארכיה של החברה הפלסטינית.[16]
אביב חם - ربيع حار[עריכת קוד מקור | עריכה]
"אביב" יצא לאור בשנת 2004 בקהיר, ייחודיותו של הרומן הוא בתיעוד של חיי הפלסטינים בתקופת המצור של צה"ל על המוקטעה לאחר הכיבוש מחדש של השטחים באביב 2000. המשבר של החברה הפלסטינית בעת מבצע חומת מגן, האדישות, ההרס של העיר שכם הם במרכז הרומן. הסופרת שוב מבליטה הביקורת שלה על החברה הפלסטינית שאינה שונה בהרבה מבחינת השלטון הגברי הפטריכאלית מחברות ערביות אחרות. החברה הפלסטינית חברה של ססמאות שמוכנה לדבר הרבה על ערכים פוסטמודרניזם, אבל בעת הפרקטיקה והמעשה שוכחת אותם.
הגברים בסיפור הם מפוקפקים באישיותם: האח הבכור מג`יד רודף פרסום, עד כדי כך שהיה מוכן לוותר על ערכים שהתבררו רק כססמאות ריקות. אחמד, אחיו הצעיר, הוא בחור רגיש שברירי ומגמגם, חסר כל השכלה שאת תודעתו הפוליטית רוכש בכלא הישראלי.
לעומת זאת ברומן הזה נראה כי חל שיפור במצב האישה אף שהיא עדיין נתונה בכבלי היחסים הפטריארכליים, הנשים הן מאוזנות ובוגרות יותר במחשבותיהן ובאישיותן, האם מצליחה להגשים את עצמה במישור החברתי - לאומי, ובד בבד לשמש אם ולייצג אישה יחסית משוחררת. היא אינה מתנערת ממחויבויותיה כלפי ילדיה, ואף מאמצת לחיקה את הלוחמים כולם ורואה בהם את ילדיה, דווקא רתימת האימהות למאבק הלאומי מביאה לשחרור המיוחל במישור האישי.[17] סחר ח'ליפה שילבה ברומן דמויות נוספות שפועלות למען השלום: רייצ`ל שהיא פעילת שלום מאירופה, ולורה הישראלית, המתנגדות לכיבוש ומצטרפות כל אחד בדרכה למאבק הפלסטיני נגד הכיבוש ולמען החירות.[18]
השורשים - اصل وفصل[עריכת קוד מקור | עריכה]
"שורשים" שונה משאר הסיפורים שכתבה הסופרת סחר ח'ליפה כאן היא החליטה לחזור ולשים את הדגש על הסיבות והגורמים למאבק בין יהודים וערבי פלסטין שגרמו לאובדנה של פלסטין ופיזורו של העם הפלסטיני. אף על פי שהיא לא התיימרה לכתוב היסטוריה, היא הסתמכה על עדויות היסטוריות בכתיבת הרומן, המתועדות בתמונות ובזיכרונות של אנשים שחיו באותה תקופה.[19] יצא בהוצאת דאר אלאדב בביירות, בשנת 2009.
הרומן הראשון - حبي الاول[עריכת קוד מקור | עריכה]
"הרומן הראשון", שפורסם ב-2010 בהוצאת דאר אלאדב, הוא סיפור על אהבה לוהטת שמנסה לשרוד בתקופת הנכבה ואובדן פלסטין.[20]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שרון שטרית-ששון, בין הצבר לחמנית : זהות נשית וזהות לאומית בכתיבתן של היוצרות הפלסטיניות פדוא טוקאן וסחר ח’ליפה, הוצאת רסלינג, 2015
בערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אעלאם אלאדב אלערבי אלמעאסר, סיר ד'אתיה, רוברית ב. קאמבל, 1996 (اعلام الادب العربي المعاصر, سير ذاتيه,اعداد روبرت ب-كامبل)
- רביע חאר, דאר אלהלאל, קהיר, 2004 (ربيع حار,دار الهلال,القاهره)
- סמל תמונה וברית ישנה, דאר אל אדב, בירות, 2002 (صورة وأيقونة وعهد قديم, دار الادب ,لبنان)
- נביה אל קאסם, עיתון אלאתחאד, 15 באוקטובר 2010 (نبيه القاسم,جريدة الاتحاد)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סחר כליפה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ד"ר שרון שטרית-ששון, רוח מזרחית, גיליון מס' 13, מארס 2011; עמ' 18
- ^ רונית לנטין, שיחות עם נשים פלסטיניות, ירושלים, מפרש, 1982, עמ' 20
- ^ אעלאם אלאדב אלערבי אלמעאסר, סיר ד'אתיה, רוברית ב. קאמבל, עמ' 4, 1996
- ^ Aida A. Bamia, "Feminism in Revolution: The Case of Saḥar Khalīfa", in: Abdel-Malek and Hallaq 4 (eds.), Tradition, Modernity and Post-Modernity in Arabic Literature (Leiden, Boston, Köln: Brill,2000), pp. 181-184.
- ^ אעלאם אלאדב אלערבי אלמעאסר, סיר ד'אתיה, רוברית ב. קאמבל, עמ' 1–4, 1996
- ^ ד"ר שרון שטרית-ששון, רוח מזרחית, גיליון מס' 13, מארס 2011; עמ' 18-25
- ^ Nazih Abu Nidal, "The Novels of Sahar Khalifeh", Palestinian-Israel Journal, 10:2 (2003), p. 113
- ^ לעולם לא נהיה לכם שפחות, קהיר, דאר אלמעארף, 1974; עמ' 135-134
- ^ אלסבאר, ירושלים, בירות, דאר אבן רושד, 1976; עמ' 23-29
- ^ ד"ר שרון שטרית-ששון, רוח מזרחית, גיליון מס' 13, מארס 2011; עמ' 21
- ^ החמנית, ירושלים, אלכאתב אלטליעה, מנדמת אלתחריר אלפלסטיניה, 1979; עמ' 14-16
- ^ זיכרונות אישה לא-מציאותית, בירות, דאר אלאדב, 1986; עמ' 2-6
- ^ 1 2 3 נביה אל קאסם, עיתון אלאתחאד, 15 באוקטובר 2010
- ^ דלת החצר, בירות, דאר אלאדאב, 1990; עמ'30-32
- ^ העיזבון, דאר אלאדב, בירות, 2002; עמ' 11-17
- ^ סמל תמונה וברית ישנה, דאר אל אדב, לבנון, עמ' 193–195, 2002
- ^ ד"ר שרון שטרית-ששון, רוח מזרחית, גיליון מס' 13, מארס 2011; עמ' 18
- ^ רביע חאר, דאר אלהלאל, קהיר, 2004; עמ' 305
- ^ השורשים, דאר אלאדב, בירות, 2009; עמ' 33
- ^ הרומן הראשון, דאר אלאדב, בירות, 2010; עמ' 30-31