סוקרטס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סוקרטס
Σωκράτης
לידה 4 ביוני 470 לפנה"ס
אתונה העתיקה
הוצאה להורג 7 במאי 399 לפנה"ס (בגיל 70)
אתונה העתיקה
תחומי עניין אתיקה, לוגיקה, תורת ההכרה פילוסופיה פוליטית
עיסוק פילוסוף, סופר, מורה, אתיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ אנקסגורס, פרמנידס
השפיע על אפלטון, קסנופון, אריסטו, אנטיסתנס, זנון מקיטיון, וכמעט כל הוגה שקם לאחריו בתרבות המערבית
מדינה אתונה העתיקה
בן או בת זוג
צאצאים Lamprocles, Menexenus עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סוֹקְרַֿטֶסיוונית: Σωκράτης‏;[1] 4 ביוני 470 [או 469] – 7 במאי 399 לפנה"ס) בן סוֹפְרוֹנִיסְקוֹס[2] (Σωφρονίσκος) היה פילוסוף יווני. הוא נחשב בעיני רבים לאבי הפילוסופיה המערבית, והיה הוגה כה משמעותי מתקופתו והלאה עד כי את כל שאר הפילוסופים שקדמו לו כינו בשם "קדם-סוקרטיים". הוא לא הותיר אחריו כתבים כלשהם, וידיעותינו עליו מגיעות מתיאורים חיצוניים, בעיקר תיאוריו ביצירותיהם של תלמידיו אפלטון וקסנופון.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאום ההגנה האפולוגטי שלו, אותו נשא במהלך משפטו, מספר סוקרטס כי בצעירותו השתתף בלחימה במהלך המלחמה הפלופונסית, ולחם בקרבות בפוטידיאה (432 לפנה"ס, הדיפת מתקפתם של הספרטנים בפיקוד ברסידאס), בתבוסת אתונה בדליון (424 לפנה"ס) וגם לאחר שביתת הנשק בין אתונה לספרטה, בקרב אמפיפוליס (422 לפנה"ס - אז הביס ברסידאס את האתונאים).

בשנת 406 לפנה"ס, במהלך השלטון הדמוקרטי באתונה, כיהן סוקרטס כאחד מחמש מאות השופטים שנבחרו בגורל במועצת העם; השנה הייתה השנה שבה אירע קרב ארגינוסאי, בו זכו האתונאים לניצחון ימי על הספרטנים - אך מיד לאחר הקרב אירע אסון, כאשר טבעו בסערה אלפי חותרים ומלחים מצוותיהן של 25 ספינות שניזוקו בקרב והתמלאו מים. כשהגיעה בשורת האסון לאתונה, לחצו משפחות המתים להעניש מיד את עשרת הסטרטגים שפיקדו על הצי בטענה שלא אספו את גופות הנטבעים והשאירו אותם להירקב במים וזאת בניגוד לחוקי האלים. שמונה מהם הובאו לדין בפני אספת העם. השופטים נכנעו לזעם ההמון, ובהליך חפוז ובניגוד לחוקי אתונה גזרו את דינם של שישה מהם למוות. השניים הנותרים לא שבו לאתונה לעולם מחשש לגורלם. סוקרטס מספר במשפטו כיצד היה "היחידי שהתייצב כנגדכם לבל תפרו במעשיכם את החוקים, והצבעתי בניגוד לרצונכם" לחנינת המפקדים; "וכשעמדו הנואמים להאשימני ולאסרני, ואתם תבעתם זאת בצעקותיכם, חשבתי כי מוטב לי כי אסתכן עם החוק והצדק, משאפחד ממאסר או מוות ואעשה איתכם יד אחת במה שהחלטתם שלא כדין".

סוקרטס אמר שם כי מלבד הפעם ההיא, מעולם לא כיהן בתפקיד כלשהו באתונה.

במהלך שלטון שלושים האוליגרכים באתונה, לאחר התבוסה במלחמה הפלופונסית והפלת המשטר הדמוקרטי (בשנת 404 לפנה"ס), הוטל על סוקרטס ועל ארבעה אנשים נוספים להביא בפניהם מסלמיס אדם בשם ליאון הסלמיני, שנידון למיתה. סוקרטס סירב לציית לפקודה זו, שב לביתו ולא השתתף עם ארבעת האחרים בהבאתו של ליאון אף על פי שידע כי בכך הוא מסכן את חייו, וייתכן שאף היה מוצא להורג אלמלא הופל משטר האוליגרכים זמן קצר לאחר מכן, ב-403 לפנה"ס.

סוקרטס התפרסם בשנים שלאחר מכן, ונודע כחכם מכל אדם; דימויו זה התחזק כתוצאה מן הנבואה של האורקל מדלפי, שנטען כי מסרה לחברו הטוב של סוקרטס, כירפון, את דברי אפולו האומר כי הוא האיש החכם בעולם. סוקרטס נהג ללכת ברחובות אתונה, ולשאול כל אדם שפגש שאלות פילוסופיות ומוסריות - לדבריו, כדי להוכיח שחכמתו המוזכרת בנבואתה של האורקל נובעת מהעובדה כי "את אשר לא ידעתי - אין אני מדמה לדעתו", בניגוד לאנשי אתונה, אשר כל אחד מהם בגלל כישרונו או מעמדו "דימה את עצמו חכם מאוד גם בשאר עניינים חשובים ביותר, וחסרונם זה הסתיר את חכמתם ההיא"; הדבר עורר את חמתם של מכובדי אתונה.

בשנת 399 לפנה"ס, בשנתו השבעים של סוקרטס, נערך לו משפט באתונה באשמת כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער באתונה, אשר נהנה לצפות בסוקרטס מוכיח לבן שיחו כי אינו יודע דבר וחצי דבר בהליכות העולם. סוקרטס הוצא להורג בשתיית רעל. כתב ההגנה שנשא במשפטו, האפולוגיה, הוא אחד מהדיאלוגים המפורסמים שכתב תלמידו אפלטון.

סוקרטס טען רבות שהוא מונחה על ידי קול נבואי האומר לו להימנע מדברים מסוימים, אם כי לא מנחה אותו מה לא לעשות. סוקרטס ראה באותו קול נבואי דבר שבהחלט אפשר לסמוך עליו ואף בהחלטות הרות גורל. בנאום ההגנה שלו בפני בית המשפט, למשל, אומר סוקרטס שכיוון שהקול הנבואי לא עצר אותו כאשר הוא לא ניסה להתנגד לעונש המוות שהושת עליו, הרי שהמוות אינו רע כפי שנהוג לחשוב.[3]

יצירתו ודמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שדמותו של סוקרטס כפי שהיא מצטיירת אצל תלמידו הגדול אפלטון היא המוכרת והמעניינת יותר, נראה שתיאורו אצל קסנופון נאמן יותר. ציטוט מדבריו מופיע גם במחזותיו של אריסטופאנס. אפלטון לקח לעצמו מידה רבה של חירות אמנותית בתיאורו את סוקרטס. לעיתים קרובות הוא מלביש עליו את דעותיו שלו עצמו, במקום להציג את דעותיו המקוריות. במקרים רבים ברור שהדברים שהוא שם בפיו לא היו יכולים להיאמר באמת על ידי סוקרטס עצמו, כמו, למשל, כאשר הוא מציג אותו מחווה דעה על מאורעות שלא התרחשו אלא לאחר מותו. כך דווקא דמותו כפי שמתוארת אצל קסנופון, הפחות מרתקת והפחות תוססת, היא האמינה יותר. השאלה עד כמה אפלטון דייק בתיאוריו את סוקרטס נקראת "הבעיה הסוקרטית".

סוקרטס עסק בעיקר בתורת המידות ובחיפוש אחר ה"מידה הטובה" (הארטה). המידות הטובות הקלאסיות הן חמש תכונות אופי: צדק, אומץ, מתינות, חכמה וחסידות. השלמות המוסרית היא תנאי הכרחי לבריאות הנפשית, ובריאות זו היא תנאי יסוד להשגת האושר בעולם הזה, ולגאולת הנשמה בעולם הבא. לטענתו, כל אדם רוצה באושרו שלו, דהיינו כל מעשה נעשה בראש ובראשונה מתוך השאלה "באיזו מידה תורם המעשה להנאתי ומונע ממני את הסבל". סוקרטס ראה במידה הטובה ערך עליון, וחלק ממנה הוא החיפוש אחר ההגדרה הנכונה על מנת לדון בנושאי המוסר. בהסתובבו ברחובות אתונה, הוא פנה לאנשים ושאל אותם שאלות על טיב העולם. כדי לברר את דעתם בנוגע לנושא מסוים, עליו לברר תחילה מהי הגדרתם לאותו נושא, והאם הגדרה זו אכן אמיתית. סוקרטס משתמש בשאלות רבות, במעין חקירה צולבת הנקראת "אלנכוס" (ἔλεγχος), תוך שהוא נמנע מלהכניס לדיון את דעותיו. את כל מסקנותיו, כביכול, מסיק סוקרטס מתשובותיו של בן שיחו, המשמשות אותו בהמשך הדיון, על מנת להפריך את דעותיהם של בן או בת שיחו. כך הוכיח בעצם שאנשים אינם יודעים על מה הם מדברים כאשר הם טוענים טענות ערכיות.

שיטת דיון שכזו מכונה "דו-שיח דיאלקטי", דו-שיח בו הטיעונים של סוקרטס נובעים מעמדותיו של בן שיחו, מבלי שסוקרטס עצמו מתחייב לשום עמדה משלו. סוקרטס מצליח להצביע על הסתירות הפנימיות בכל הגדרה שנותן בן שיחו, ולפיכך מוכיח לו כי אינו באמת מבין את הנושא שהוא מתיימר להבין. סוקרטס אף מציג לפעמים דעה מסוימת כאילו הייתה זו דעתו, אך בעצם עושה הוא שימוש בדעתו של בן שיחו על מנת לצלוב את השקפתו. פעולה זו מובילה את בני שיחו לחוש מבוכה (מצב הנקרא אפוריה). בשל כך הואשם סוקרטס באירוניה הסוקראטית המפורסמת, שכן נראה היה שידע את כל התשובות מראש ורק רצה להטיח בורותם של אזרחי אתונה בפניהם.

תכונה זו של סוקרטס (ואף רמז לסכנה הצפויה לסוקרטס) מופיעה בדיאלוג מנון. מנון, צעיר מלומד מתסליה שנמצא בוויכוח עם סוקרטס, מדמה אותו למכשף או לדג חשמל (חשמלן עינוני, הנפוץ בים התיכון), הגורם לבני שיחו הלם עמוק:

"הו, סוקראטס, נאמר לי לפני שהכרתי אותך, שאתה תמיד מפקפק בעצמך ומפקפק באחרים; ועכשיו אתה מטיל את הלחשים שלך עלי, ואני פשוט הופך מכושף ומוקסם, ושנינותי הגיעה לקיצה. ואם אוכל להסתכן ולצחוק לך, נראה לי שאתה, גם במראך וגם בהשפעתך על אחרים, דומה מאוד לדג טורפדו שטוח, שמחשמל (מטרפד) את מי שמתקרב אליו ונוגע בו, כפי שעכשיו חשמלת אותי, אני חושב. כי נשמתי ולשוני מחושמלות ממש, ואיני יודע איך לענות לך; ואף-על-פי שנאמתי מגוון אינסופי של נאומים על המידות הטובות לפני כן, ולאנשים רבים – והם היו טובים מאוד, כפי שחשבתי - ברגע זה אינני יכול אפילו לומר מהי סגולה טובה. ואני חושב כך. אתה חכם מאוד שאינך עורך מסעות ומתרחק הרחק מביתך, כי אם היית נוהג במקומות אחרים כמו באתונה, היית מושלך לתוך הכלא כקוסם".

מותו של סוקרטס מאת ז'אק-לואי דויד, 1787

בשנת 399 לפנה"ס נשפט סוקרטס בן ה-70 על כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער ונמצא אשם. סוקרטס ניהל בעצמו את הגנתו, ובדיון על גזר דינו, כשהתבקש להציע את העונש הראוי לו, הציע שתנתן לו הזכות לאכול ארוחת חינם בבית המועצה לכל ימי חייו (כבוד שהוענק לאזרחים שהעיר הכירה להם טובה). תשובתו זו הרגיזה את בית הדין עד כדי כך שדינו נגזר למוות, ברוב גדול של כ-300 קולות נגד 200 קולות. יותר מאשר הרוב שבו נמצא אשם מלכתחילה (281 כנגד 219; אפלטון מעגל את המספר באפולוגיה ל-280 כנגד 220) והוא נידון להוצאה להורג בשתיית רעל מסוג רוש. בעת שבתו בבית הכלא ניסו תלמידיו לשכנעו לברוח, אך סוקרטס טען כי אדם החי במדינה מקבל עליו את חוקיה רטרואקטיבית, ולכן לא יברח (דבריו של סוקרטס אל המושבעים - "אם אתם חושבים כי בהורגכם אותי תצליחו למנוע מישהו מלגנות את חייכם המושחתים, אינכם אלא טועים; אין זו דרך מילוט אפשרית או מכובדת"[4]).

כמה מן הדיאלוגים המפורסמים בהם מדבר סוקרטס הם הדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים של אפלטון (לא לפי סדר): קריטון, אפולוגיה, אותיפרון, פיידון, פרוטגורס, המשתה, פוליטיאה, פיידרוס. אולם בדיאלוגים אלו ישנה בעיה של אותנטיות, ולא ברור עד כמה אפלטון ייצג בכתיבתו את דעתו של מורו.

סוקרטס נחשב לדמות מוערכת גם בקרב הוגים יהודים רבים, ביניהם הרמב"ם, רבי יוסף אלבו, וריה"ל, ששם בפי ה'פילוסוף' בספרו הכוזרי את המילים: "...זאת היא מדרגת סוקרטס והדומים לו, אבל אלה אינם כי אם יחידי סגולה, שכיום אין תקווה להגיע למדרגתם"[5] הוא התכוון בדברים אלו להציג במערומיה את דעתו של סוקרטס כי אין לאדם ממוצע הבנה ויכולת לדבוק בבוראו (בניגוד לטענת ריה"ל כי לא תיתכן דת אמת המושתתת על כישורים אנושיים יוצאי דופן).

חשיבות ההכרה בבורות העצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיאלוג 'מנון' מדגים סוקרטס את שיטת ההנחיה שלו, בשיחה בינו לבין עבדו של מנון, שהוא נער צעיר וחסר השכלה. בדיאלוג מוצגת הן היכולת של כל אדם ללמוד דברים חדשים, והן חשיבותה של ההכרה בבורות העצמית וסילוק הדעות הקדומות לשם פיתוח הסקרנות והלמידה.

בהינתן ריבוע שבו צלע באורך 2 רגליים, שטח הריבוע הוא 4 רגל רבועות. סוקרטס מנחה את הנער-העבד לחפש תשובה לשאלה מה יהיה גודל הצלע של ריבוע חדש ששטחו יהיה כפול, כלומר 8 רגליים רבועות. בתחילה טוען הנער כי יש צורך בצלע גדולה פי 2 - של 4 רגליים, אך סוקרטס מעמידו על טעותו, וגורם לו להבין שמדובר בריבוע בעל שטח גדול פי 4 משטח הריבוע המקורי. גם תשובה של 3 רגליים אינה נכונה. סוקרטס גורם לעבד להודות בכך שבעצם אינו יודע את התשובה.

בשלב זה פונה סוקרטס אל מנון. הוא טוען כי העבד ביצע התקדמות משמעותית - הן בתחילת השיחה והן בשלב זה, העבד אינו יודע את התשובה, אך בתחילת הדיון הוא חשב שהוא יודע אותה וענה בביטחון כאילו היא אכן ידועה לו, ואין לו שום קושי. כעת יש לו קושי, כאשר הוא אינו יודע את התשובה אך גם אינו חושב שהוא יודע את התשובה. דבר זה מאפשר לו להתחיל בשלב של חיפוש תשובה לשאלה, או לימוד, דבר שלא היה בו לכאורה צורך בתחילת השיחה.

חשיבות הציות לחוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיאלוג עם קריטון, שנערך בבית הסוהר בו המתין סוקרטס לביצוע גזר דין המוות שהוטל עליו, הציע קריטון לסוקרטס להציל את נפשו ולברוח משם. קריטון אמר כי אוהדיו של סוקרטס עשו כבר הכנות והביאו ממון כדי לשחד את הסוהרים ולהבריח אותו מהמדינה למקום אחר שבו יוכל לחיות ולפעול בחופשיות. סוקרטס התנגד לכך והסביר לקריטון באריכות כי צריך לציית לחוקים ולשלטונות של המדינה בכל תנאי היות שהמדינה לא יכולה להתקיים בלי שהאנשים יקיימו את החוקים שלה. לדבריו: "עיר שאין בה שום יפוי-כח לפסקי-הדינים המוצאים, ואנשים פרטיים פוסלים ומבטלים אותם, כלום אתה חושב שעיר כזו יכולה להתקיים?".[6] לפי סוקרטס, בעצם הישארותו במדינה האדם מסכים מראש וחייב לקבל על עצמו את כל הגזירות שתגזור עליו המדינה. זאת הייתה אחת הסיבות לכך שסוקרטס לא הסכים להפר את גזר הדין במשפט שלו ולברוח מאתונה. הטיעון הזה בא בסתירה גמורה לכך שסוקרטס עצמו הפר את חוקי המדינה והשליטים שלה כאשר סירב לצו של האוליגרכיה השלטת להביא מסאלאמיס את אחד ממתנגדי השלטון. סוקרטס פשוט התעלם מהם והלך הביתה. לפי סוקרטס, יש חוקים שהאדם יכול להתעלם מהם ולא מתוך יהירות יתירה אלא מתוך חשיבה עצמאית של האדם מה נכון ומה לא נכון לעשות ומה צודק וקדוש ומה לא (בנאום שלו במשפט לפני פסק הדין). בעניין זה סוקרטס מתאים את עצמו לסופיסטים שמתוכם צמח.

מידה טובה על פי סוקרטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידה טובה או סגולה טובה (Ἀρετή, אַרֵטֶה) היא כינוי לאותן תכונות אופי אשר לדעת סוקרטס צריך האדם בכלל והאתונאי בפרט להיות ניחן בהן כדי להיות נאה וטוב, וכפי שהיוונים הגדירו זאת: "אדם מצוין ומוצלח במובן הרחב". אפלטון מקדיש מספר דיאלוגים לבירור המושג "סגולה טובה", כאשר בכל אחד מהם נידונה סגולה טובה מסוימת:

  1. חסידות (הנידונה בדיאלוג אותיפרון).
  2. מתינות וכיבוש היצר (הנידונה בכארמידס).
  3. אומץ לב (הנידונה בלאכס).
  4. צדק (פוליטיאה; נידונה בהמדינה).
  5. חוכמה.

בדיאלוג מנון, מנון וסוקרטס מנסים לברר את המושג בצורה כללית. בדיאלוגים אלו סוקרטס מנסה לבחון מה הדבר שמצד אחד מגדיר בצורה כוללת את הסגולה הטובה ומצד שני אינו חל על סגולות אחרות: האם יש מכנה משותף בין כל הסגולות הטובות (הן אחת למעשה) או שכל אחת מהן היא חלק מהסגולה הטובה. סוקרטס משווה את הסגולה הטובה לידיעה מקצועית של אומן מומחה ועל כן היא מתאפיינת בתכונות הבאות:

  • היא כרוכה בידיעת תכנים מסוימים – לכן יש צורך לדעת מהי המטרה של הסגולה הטובה וכיצד מממשים אותה.
  • אין הבדל בין הלכה למעשה – כלומר, מי שמכיר את הסגולה הטובה מתנהג על פי ההגדרה שלה. מכאן נובע כי אדם רשע פשוט לא יודע על המידות הטובות, ועושה את מעשי הרוע שלו מתוך שגגה; אף אחד לא יעשה רע אם יידע שהמעשה הוא רע.
  • כמו כל אומנות, גם הסגולה הטובה נקנית בלימוד על ידי מורים (כאן דווקא יוצא סוקרטס נגד העמדה הזאת – לדוגמה, בדיאלוג פרוטגורס הוא טוען כי לא ניתן ללמד את הסגולה הטובה, ומכיוון שכך היא אף איננה ידועה. בדיאלוג מנון הוא מסביר כי הסגולה הטובה היא סברה נכונה ולא ידיעה ממש).

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידיו של סוקרטס החלו עם מותו לעמול על מימוש משנתו הפוליטית, ושקדו במקביל על פיתוחן של אסכולות פילוסופיות חדשות. במישור הפוליטי, היו מתלמידיו של סוקרטס שנעשו בחייו ולאחר מותו לרודנים אנטי-דמוקרטיים באתונה, ודמותם שנויה במחלוקת, כמו אלקיביאדס וקריטיאס; ובמישור ההגותי, ייסד בן דודו של קריטיאס ותלמידו הגדול ביותר של סוקרטס, אפלטון, את האקדמיה האפלטונית הידועה שלו בשנת 385 לפנה"ס, ובה לימד בשיטת הדיאלקטיקה הסוקראטית; היא זכתה למוניטין כה רב עד ש"אקדמיה" הפכה למילה הסטנדרטית המשמשת מוסדות חינוך בשפות אירופיות מאוחרות יותר, כגון אנגלית, צרפתית ואיטלקית. תלמידו של אפלטון, אריסטו, שהוא דמות חשובה נוספת בתקופה הקלאסית, היה למורה באקדמיה עד שיצא למוקדון שם נשכר ללמד את אלכסנדר הגדול, ולאחר מכן הקים באתונה בית ספר משלו בשנת 335 לפנה"ס - הליקיאון - שהיה גם הוא מושפע מהפילוסופיה הסוקראטית. גם השם "ליקיאון" הפך עם הזמן לתואר המשמש מוסדות חינוכיים.

בעוד שסוקרטס עסק בעניינים מוסריים ולא התייחס כלל לטבע, אפלטון הדגיש ב"דיאלוגים" שלו עניינים מתמטיים עם גוונים מטאפיזיים המשקפים את הגותו של פיתגורס; גם גדולתו המדעית של אריסטו הייתה רבה כמו גדולתו הפילוסופית - עבודותיו עסקו בהרחבה בתחומי הביולוגיה והפיזיקה.

המחשבה הסוקרטית, שקראה תיגר על המוסכמות המקובלות (במיוחד כשהדגישה אורח חיים פשטני), התפצלה מעיסוקיו הפילוסופים של אפלטון. רעיון זה עבר בירושה לאחד מתלמידיו הבכירים של סוקרטס, אנטיסתנס, שהפך ליוצרה של אסכולה פילוסופית חדשה שהתפתחה בשנים שלאחר מותו של סוקרטס: הציניקניזם.

גם רעיון הסגפנות ההולך יד ביד עם חיים אתיים או אדיקות לא קיבל חשיבות רבה מצד אפלטון ואריסטו, אך קיבל מידה מסוימת של תשומת לב מצד הציניקנים, והוא שימש כבסיס הליבה של אסכולה פילוסופית אחרת שצמחה בשנת 281 לפנה"ס: האסכולה הסטואית.

מימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שחלק מן התרומות המאוחרות יותר של סוקרטס לתרבות ההלניסטית ולתרבות הרומית אבדו עד מהרה, התעניינות מחודשת בתורתו התעוררה הן באירופה של ימי הביניים והן במזרח התיכון האיסלאמי, לצד התעניינותם גם בכתבי אריסטו והאסכולה הסטואית.

סוקרטס מוזכר ברבים מספרי ההגות היהודיים, ביניהם בספר הכוזרי של ריה"ל, בו מסביר יהודי ("החבר") למלך כוזר על היהדות. אל-כינדי, פילוסוף ערבי ידוע, ניסה לפשר בין פילוסופיית סוקרטס והפילוסופיה ההלניסטית לבין הקהל המוסלמי, והתייחס אל סוקרטס בשם "סוקרַת".

מעמדו של סוקרטס בפילוסופיה המערבית שב ועלה במלוא כוחו בתקופת הרנסאנס ובעידן הנאורות באירופה, כאשר הוגים כמו לוק והובס שאבו השראה מהתאוריה הפוליטית שלו. וולטר הרחיק לכת עד כדי כתיבה סאטירית על משפט סוקרטס, בספר שעלה כמחזה בשנת 1759.

מספר ציורים על חייו צוירו בסוף המאה ה-18. ז'אן-בפטיסט רגנו צייר את "סוקרטס קורע את אלקיביאדס", וז'אק-לואי דויד צייר את מותו של סוקרטס.

עד היום, השיטה הסוקרטית מצויה עדיין בשימוש בשיעורים בכיתות ובבתי הספר למשפטים, על מנת לחשוף סוגיות בסיסיות הן בנושא המחקר והן לדובר עצמו. שיטתו זכתה לשבחים ואף לפרסום רב, החל מאזכורים תכופים בתרבות הפופ (כגון הסרט "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד", ולהקת רוק יוונית בשם "סוקרטס") ועד לפסטיבלים רבים במוסדות אקדמיים, מתוך הכרה בתרומתו לחינוך.

במאה האחרונה התמקדו מחזות רבים גם בחייו של סוקרטס ובהשפעתו הפילוסופית. אחד האחרונים שבהם היה המחזה "סוקרטס במשפט", המבוסס על ספריהם של אריסטופאנס ואפלטון ("עננים" ו"התנצלות"), להם נעשתה גרסה מודרנית.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים ופילוסופים כאחד חקרו וביקרו את הגותו של סוקרטס, החל מרגע מותו ועד היום. על אף שלא הועמד לדין בגין קשריו הישירים עם קריטיאס (מדינאי יווני ומנהיג שלושים הטיראנים באתונה) ואף הפגין אומץ אישי בסירובו להיכנע לרעיונותיו הרודניים, הוא נתפס כדמות שהדריכה אוליגרכים שהפכו לעריצים מתעללים, וחתר תחת הדמוקרטיה האתונאית, כי סבר שאף היא רדודה ומושחתת.

מותו של סוקרטס נחשב אייקוני ומעמדו כ"קדוש מעונה של הפילוסופיה" מאפיל על הביקורת האישית שיש שמותחים עליו כיום, גם לאחר מותו. עם זאת, קסנופון מזכיר את "יהירותו" של סוקרטס, והוא כותב גם שסוקרטס היה "מומחה בהצגה עצמית".

הוגים מודרניים גורסים כי משום שלא נשתמרו כתבים מקוריים של סוקרטס, ודמותו מוכרת לנו רק מתוך הכתבים ההגותיים של אפלטון, אי אפשר לקבל תמונה ברורה של סוקרטס מבין כל הראיות הסותרות העולות מהשינויים האפשריים שאפלטון עשה בהגותו; העובדה שגם האסכולה הציניקנית וגם הסטואית, ששתיהן ספגו השפעה רחבה מהלך המחשבה הסוקרטי, אינן שוות ואפילו מנוגדות לתורתו של אפלטון, הפלאטוניזם - מדגימות זאת היטב. העמימות וחוסר האמינות של כתבי אפלטון משמשים כבסיס הביקורת המודרנית לפיה אין בידינו האפשרות להכיר את סוקרטס האמיתי. אפלטון הישווה את סוקרטס לסטיר (אחד מבני הלוויה של דיוניסוס).

עם זאת, סוקרטס עדיין נלמד ונחשב כאביה של הפילוסופיה המערבית בימינו.

מחלוקות רבות קיימות בקרב החוקרים גם על פרטים שונים בהשקפותיו של סוקרטס: מה היה יחסו של סוקרטס כלפי הומוסקסואליות? האם האמין באלים האולימפיים, או אולי היה מונותיאיסט, או שמא בעל השקפה דתית אחרת? בכל אלו אין לדעת האם שם אפלטון את השקפותיו שלו בפיו של מורו או שמא שיקף בהם נאמנה את דעותיו של סוקרטס.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתבי אפלטון (כל הדיאלוגים של אפלטון; סוקרטס משתתף בכולם; חמישה כרכים), תרגום והערות יוסף ליבס (הוצאת שוקן, תשט"ו-תשכ"ז ומהדורות המשך).
  • "חייו ומותו של סוקרטס" (תרגום הדיאלוגים אותיפרון, אפולוגיה וקריטון), תרגום והערות שמעון בוזגלו (ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות, 2005).
  • פיידון, תרגום והערות שמעון בוזגלו (ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות, 2005).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגיית השם ביוונית: סוקרטס, במלעילהטעמה בהברה השנייה).
  2. ^ ראו את המאמר על הכרונולוגיה של סוקרטס, באנציקלופדיה סטנפורד לפילוסופיה.
  3. ^ נריה בן שחר, רבקה, ביקורת ספר שלמה גוזמן כרמלי )2020) מפגשים מסביב לטקסט: אתנוגרפיה של יהדויות חיפה: הוצאת אוניברסיטת חיפה ופרדס )289 עמודים כולל ביבליוגרפיה ונספחים(, social-issues in israel, 2020, עמ' 467–471 doi: 10.26351/siii/29-2/9
  4. ^ רעיון זה מורחב אצל הראי"ה קוק בספר אגרות הראי"ה חלק ד איגרת א שלד, שם פרוטגורס (דיאלוג אפלטוני) הוא מבדיל בין סוקרטס לבין רבי עקיבא שבדרגתו הגבוהה חש את כאבי הריגתו.
  5. ^ ספר הכוזרי מאמר שלישי פסקה א'
  6. ^ "סוקרטיס ומשנתו, מתוך כתבי אפלטון", הוצאת בית הספר הריאלי העברי בחיפה, תשל"ב, 84