סגרפיטו
סגרפיטו (באיטלקית: Sgraffito, הגייה מדויקת: זְגְרָפִיטוֹ) היא טכניקה של ציור על גבי קירות. הפירוש המילולי של המילה הוא "מגורד בעומק".
טכניקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבסיסו של הסגרפיטו עומד ציפוי הקיר בשתי שכבות או יותר של טיח. הקיר מטויח בשכבות בצבעים שונים. בטרם התייבשות הטיח, מתבצע הציור על ידי גירוד או חריצת הטיח, המביאים לחשיפתן מחדש של השכבות העמוקות יותר, שלהן צבע שונה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיצובי הסגרפיטו הראשונים בוצעו בשחור-לבן. הקיר היה מטויח בטיח מעורב בפיח (ומכאן התקבל הגוון השחור), ומעל הטיח סויד הקיר בסיד רגיל (לבן). הציור בוצע על ידי חריטה בחרט. הראשונים שיישמו טכניקה זו היו בנאים ולאו דווקא ציירים, והדגמים אותם ציירו היו קישוטים גרפיים פשוטים ואף חיקויי ציפוי אבן, בתים כאלו ניתן למצוא גם ביוון ובמיוחד באי כיוס בים האגאי.
במאה ה-13 החלו להשתמש בטכניקה גם ליצירות אמנות. הציורים הראשונים בטכניקה זו צוירו במנזרי הקתדרלה של מגדבורג. בציורים אלה ניתן לראות גם שלב נוסף בהתפתחותה - צביעה נוספת במכחול מעל לתרשים החרוט. במקרים רבים שימשו יצירות של אמנים מפורסמים כבסיס לציורי הקיר, אשר הועתקו בהגדלה מיצירות אלו.
שימוש נרחב בשיטה זו נעשה בתקופת הרנסאנס. הריכוז הגדול ביותר נמצא בצ'כיה.
סגרפיטו בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בישראל פעלו למעלה משלושים אמני ואמניות סגרפיטו.
ציור "העמלים" של מאיר שטיינגולד בחזית מפעל "עשת" בקיבוץ אילון, הוא ציור הסגרפיטו הראשון ששומר בישראל.[1]
האמן דן לבני יצר בשנת 1970 את תבליט הסגרפיטו הגדול בארץ, בבניין בן חמש קומות בשדרות ח"ן מס' 24 בתל אביב[2].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ב.מ. יכטהימר, ציור ורישום, הוצאת אחיאסף, 1980.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סגרפיטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שי פרקש, גמלים כחולים, אתרים, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2019, עמ' 67-72
- ^ נירית שלו־כליפא, ארץ ושמים - מספר יצירה: #0757, באתר סקר אמנות הקיר בישראל
