סביל

ערך זה עוסק במתקן מים ציבורי לבני אדם. אם התכוונתם למתקן שתייה לבעלי חיים, ראו שוקת.

"סביל סולימאן" בחזית הדרומית של מסגד המחמודייה ביפו

סַבִּיל (בערבית: سَبِيل; בטורקית: Sebil; בעברית: רהט) הוא מבנה בו מצוי מתקן מים ציבורי המיועד לשתייה של בני אדם ולעיתים גם בהמות. בעבר נהוג היה למקם את הסביל בצומת דרכים ובמקומות בהם עוברי אורח עוצרים ונזקקים למי שתייה. הסביל ממוקם גם בקירות חיצוניים של מסגדים או בחצר לשם שתייה או רחצה לקראת התפילה^[1]. בעברית נקרא גם "מַשְׁקִית".

סביל בתרבות המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"סביל" בערבית פירושו "דרך" (בדומה למילה העברית "שביל"). בתרבות המוסלמית הארץ-ישראלית, בה מי שתייה אינם זמינים בכל מקום, היה נהוג שאדם שנעשה לו נס, היה מודה לאל ו"הולך בדרכו". הודיה זו נעשתה על ידי בניית ברזייה לרשות הציבור. פירוש נוסף, המקור במילה הערבית פי סביל אללה ("מעשה בשביל האל" או "לשם שמים"). כלומר, אדם המסייע במים לעוברי אורח, מתנהג בנדיבות לשם שמיים. על פי השערה זו מובן הביטוי הערבי "אבן סביל" לאדם הנע בדרכים^[2].

Sebil בשפה הטורקית זו דרך, מעבר, מזרקה ציבורית, אשנב או דלפק דרכו מגישים כוסות מים כמוסד צדקה (המונח הערבי "פי סביל אללה" קיים גם בשפה הטורקית). אדם המחלק מים בסביל נקרא סבילג'י (Sebilci). שליטים באימפריה העות'מאנית בנו סבילים כמוסדות צדקה, כהפגנה של נדיבות, טוב-לב וסובלנות כלפי הנתינים.

ברבים מהסבילים קבועות כתובות המספרות את שמות הקבלן ועל תאריך בנייתם, מלבד הכתובות המעוטרות הם מעוטרים גם בציורים אומנותיים. סבילים שונים התפרסמו עקב הייחודיות שלהם או מיקומם. במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב מצויים שחזורים של סבילים מתקופות שונות.

בתרבות העות'מאנית/טורקית יש הבחנה בין המקום הציבורי לחלוקת מים, הנקרא "סביל", לבין ברז ציבורי, הנקרא "צ'שמה" (Çeşme). בתרבות הטורקית צ'שמה הוא ברז מים לתועלת כול, אשר ניצב לצידי הדרכים. בדרך כלל המתקן להיטהרות טקסית לפני התפילה, במסגדים רבים מורחב לבניין נפרד או למתקן במרכז החצר ונקרא אף הוא סביל.^[3] בישראל כיום אין הבחנה בין ברז ציבורי או מתקן רחצה למקום בו חילקו מים, וכל מתקני המים הציבוריים מהתקופה הערבית או העות'מאנית נקראים "סביל".

סבילים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביל אבו נבוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין במבואות יפו בצד הדרך לירושלים, היום בדרך בן-צבי היוצאת ממרכז יפו לצומת חולון ולכוון ירושלים, נקרא סביל אבו נבוט. הבניין בעל שלוש כיפות ומעוטר בעמודים מחודדים. נקרא על שם מושל יפו הטורקי, אבו נבוט שמספרים שהיה נוהג להתהלך עם אלה בידו. כך, "אבו נבוט" פירושו "בעל האלה" (משמע, בעליו של מחבט או מקל גדול) או "אבי האלה".

סבילים בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאות ה-14 וה-15 הוקמו סבילים ממלוכיים רבים באזור רחובות השלשלת ואל-ואד בעיר העתיקה וכן על רחבת הר הבית. במאה ה-16 נבנו בירושלים ביוזמת סולימאן המפואר, חמישה רהטים בתוך חומות ירושלים ואחד מחוצה להם - הוא הסביל הניצב על גשר דרך חברון החוצה את גיא בן הנום בין מבנה הסינמטק לבריכת הסולטאן.

סביל אלחרם[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו שמו הערבי של סביל הממוקם בהר הבית, בחלקה הצפוני של חצר המקדש בסמיכות לשער פייצל. סביל זה נבנה בימי סולימאן המפואר ב-4 בינואר 1537. עדויות שונות מתארות סביל זה כפעיל בשנת 1900, כיום הסביל נטוש ומוזנח. על חזיתו מתנוססת הכתובת:

ציווה בבניין הסביל המבורך הזה, אדונינו הסולטאן המלך העצום, השליט המכובד, עורף האומות, סולטאן הרומאים, הערבים והפרסים, מעוז האסלאם והמוסלמים. מגן על שני המקדשים, הסולטאן סולימאן בן הסולטאן סלים ח'אן, ינציח אללה מלכותו. בתאריך שנים ועשרים בחודש רג'ב הנערץ בחדשי השנה, שלוש וארבעים וארבע מאות.

— אנציקלופדית וילנאי, עמ' 844

הסביל של סרייבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר סרייבו בבוסניה והרצגובינה נבנה בשנת 1891 סביל הנקרא בשפת המקום Sebilj. הסביל נמצא בכיכר המרכזית שנקראת באשצ'ארשי (מטורקית Başçarşı - שוק ראשי). סביל זה הוא אחד מהסמלים של סרייבו ותוכנן על ידי האדריכל האוסטרי אלכסנדר ויטק (1852–1894).

סבילי קבר רחל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משני צידי הכניסה לקבר רחל מצויים שני עמודים אשר בתוכם מצוי סביל. המים הגיעו מבאר שחפרו היהודים ליד קבר רחל. מעל מקור המים מצויה חריטה עם סמל האימפריה העות'מאנית.