נרי ליבנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נרי ליבנה
ליבנה ביוני 2013
ליבנה ביוני 2013
לידה 5 באפריל 1953 (בת 70)
חיפה, מדינת ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה
עיסוק עיתונאית, סופרת, אשת תקשורת, שחקנית
מעסיק הארץ, כותרת ראשית, כל העיר, גלי צה"ל עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
טוויטר LivnehNeri
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נרי רחל ליבנה (נולדה ב-5 באפריל 1953) היא עיתונאית, אשת תקשורת, שדרנית רדיו ובעלת טור ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בחיפה. אביה, יוסף, שעבד כפקיד בעיריית חיפה, היה צאצא לשושלת אדמו"רי חסידות ספינקה, ומשפחת אמו נמנתה עם חסידות בעלז. בעת נישואיו הוא עברת את שם משפחתו מ"וייס" ל"ליבנה". אמה הדסה, ממשפחה של סמך־טתים[1] ובתו של אברהם כלפון, הייתה מורה ומנהלת בית ספר יזרעאליה בחיפה. השם "נרי" הוא רעיון של אמה, כנר נשמה לסבתה (מצד אביה), יענטל-רחל, שנספתה בשואה. אחיה של נרי ליבנה הוא איש העסקים והממציא צבי (סטיב) ליבנה.

עד גיל שנתיים וחצי גדלה עם משפחתה בקיבוץ גשר הזיו, ואז חזרה המשפחה לחיפה. היא למדה בבית הספר הריאלי ולאחר מכן, ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבנה כתבה בעיתונים "כל העיר", "כותרת ראשית", "חדשות" ו"הארץ".

הגישה ברדיו ירושלים את תוכנית האקטואליה "שיחת העיר" (1995-1996); בגלי צה"ל את "המילה האחרונה" (2000), את "יש עם מי לדבר" ואת "ציפורי לילה".

ליבנה הופיעה ואף הנחתה במספר תוכניות טלוויזיה: "מבט נשי", "תיק תקשורת", "נשים גדולות", "לילה, לילה", "הנרגנות" והשתתפה בפאנלים של תוכניות שלרוב עוסקת בנושאים הקשורים לתרבות, לפמיניזם, לזכויות אדם ולחינוך.

חיברה את הספר "המדריך לאשה המושכת" העוסק בסוגים שונים של התמכרויות. הספר ראה אור בהוצאת עם עובד.

בשנת 2012 אמרה ליבנה בתוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון כי "איתמר היא התנחלות של אנשים תוקפנים במיוחד. אחת לשנתיים בערך יוצא משם רוצח", ואף מנתה שני שמות של תושבי היישוב שלדבריה הם רוצחים. השניים הגישו נגדה תביעת לשון הרע וזכו בתביעה, בהיעדר הגנה, אך זו בוטלה על ידי בית המשפט מכיוון שליבנה לא קיבלה את כתב התביעה.[2] בתביעה עצמה פסק בית המשפט לטובת ליבנה וקבע כי התובעים ישלמו את הוצאותיה.[3]

ב-2016 הופיעה במוקומנטריה "לצבי יש בעיה" בכיכובו של צביקה הדר, בה שיחקה את תפקיד הפסיכולוגית של הדר.[4]

ב-2017 חשפה בתקשורת כיצד במהלך פגישה בביתו של אלכס גלעדי בשנת 1999, שליבנה סברה שהיא פגישת עבודה, חשף בפניה גלעדי את איבר מינו. גלעדי הגיב לסיפורה: "דבריה של נרי נכונים בעיקרם. מה שאנשים מבוגרים עושים בחייהם, בבתיהם הפרטיים במסגרת מערכת יחסים אישית, זה עניינם הפרטי."[5] בינואר 2018 הגיש גלעדי לבית המשפט תביעת לשון הרע על סך שני מיליון ש"ח, נגד ליבנה (ונגד אושרת קוטלר) בגין הפרסומים כנגדו,[6][7] אך חזר בו מהתביעה כעבור שנה בעקבות הליך גישור.[8]

בחודשים ינואר ופברואר 2019 השתתפה בתוכנית הריאליטי "האח הגדול VIP עונה 3".[9] בשנת 2020 השתתפה בסדרה "PPS".

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבנה התגוררה בירושלים שנים רבות, ולאחר מכן עברה לתל אביב. היא התגרשה שלוש פעמים; מתוכן פעמיים מאריאל הירשפלד, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולהם שלושה בנים.[10][11]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר למנויים בלבד נרי ליבנה, פעם חיו כאן אנשים שעשו דברים אמיתיים, באתר הארץ, 4 ביולי 2015
    אתר למנויים בלבד נרי ליבנה, אם יש משהו שאני מרוצה ממנו, הוא שאיכזבתי את אמא שלי, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2014
  2. ^ דוד אברהם‏, ביהמ"ש נעתר לבקשת נרי ליבנה: ביטל את הפיצוי בסך 200 אלף שקלים למתנחלים, באתר וואלה!‏, 24 בדצמבר 2013
  3. ^ נרי ליבנה לא הוציאה דיבה על היישוב איתמר
  4. ^ נדב מנוחין‏, צביקה הדר צוחק על עצמו עד שזה כבר מתחיל לעייף, באתר וואלה!‏, 14 בדצמבר 2018
  5. ^ אתר למנויים בלבד נרי ליבנה, "אלכס גלעדי חשף בפניי את איבר מינו ואמר לי: 'דברי אליו'", באתר הארץ, 5 בנובמבר 2017
  6. ^ רן בוקר, אלכס גלעדי תובע שני מיליון שקלים מאושרת קוטלר ומנרי ליבנה, באתר ynet, 10 בינואר 2018
  7. ^ נרי ליבנה, מה שאלו אותי על איבר מינו של אלכס גלעדי, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2018
  8. ^ איתי שטרן, אלכס גלעדי מחק את תביעת הדיבה נגד אושרת קוטלר ונרי ליבנה, באתר הארץ, 2 בינואר 2019
  9. ^ אתר למנויים בלבד אריאנה מלמד, דיירי "האח הגדול" לא באמת יודעים מה צפוי להם בבועת הדיקטטורה, באתר הארץ, 13 בינואר 2019
  10. ^ הגר רם, ‏"אם אלוהים היה אישה, נעליים לא היו עולות כל כך הרבה", באתר ‏מאקו‏, 5 ביוני 2009
  11. ^ אתר למנויים בלבד שרי מקובר-בליקוב, הפרק האחרון, באתר "ידיעות אחרונות", 2 בינואר 2018