נמל אילת

נמל אילת
מיקום
מדינה	ישראל
מיקום	אילת, מחוז הדרום
גוף מים	מפרץ אילת
קואורדינטות	29°31′56″N 34°56′26″E / 29.53224167°N 34.94042778°E
פרטים
תאריך פתיחה	1955
מפעיל	פפו ספנות
בעלים	זיכיון ממשלת ישראל
סטטיסטיקות
תפוסת מטען שנתית	2.6 מיליון טון (2012)
	www.eilatport.co.il
	מפת מיקום; מפה דינמית; (למפת אילת רגילה) הר יהושפט הר צפחות א. חבל אילות מצרים ירדן נמל אילת נמל אילת נמל אילת מפת __ אילת; [‌למפה דינמית של דרום הנגב‌] מצפון: __ מועצה אזורית חבל אילות; ממזרח: עקבה; מדרום: מפרץ אילת; ממערב: חצי האי סיני

נמל אילת ממוקם לחופו של מפרץ אילת בים סוף. הנמל משמש כשערה הדרומי של ישראל למדינות המזרח הרחוק, אוקיאניה, מזרח אפריקה ודרומה והודו. מרבית פעילות הנמל מקורה בייבוא כלי רכב מהמזרח הרחוק וכן מפעילות ייצוא של מפעלי כימיקלים לישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת שנות ה-50 הגיעו לאילת אוניות בודדות בשנה, שפרקו את סחורותיהן בלב ים, עד בניית המזח הראשון בשנת 1955. בעקבות מבצע קדש הפסיק הנמל את פעילותו לכחמישה חודשים, והפעילות חודשה ב-22 במרץ^[1].

בעקבות הגדלת נפח התעבורה בנמל וחתימת הסכמי סחר עם מדינות המזרח הרחוק הוחלט לבנות נמל חדש דרומית לנמל הנוכחי. הבנייה החלה בשנת 1962 והנמל החדש נחנך ב-1965. ב-25 באוקטובר 1966 נחנך בנמל מזח חדש לפריקת מכליות נפט לצורך העברתו בצינור הנפט צפונה^[2].

בעקבות סגירת תעלת סואץ במלחמת ששת הימים גדלה חשיבותה של ישראל כגשר בין ארצות אפריקה והמזרח הרחוק ובין ארצות אירופה ואזור הים התיכון ומטענים רבים החלו לעבור מנמל אילת לנמלי אשדוד וחיפה.

מתוקף צו ממשלתי מראשית שנות ה-90^[3]^[4] ועד לינואר 2016 הייתה חובה על יבואני מכוניות ממזרח אסיה להשתמש אך ורק בנמל אילת לצורך כך. בעקבות בלעדיות זאת, ייבוא מכוניות היווה 70% מהפעילות הכללית של נמל אילת.

ב-2005, בעקבות הרפורמה בנמלי הים בישראל, הוקמה חברה ממשלתית בשם "חברת נמל אילת בע"מ" שבמסגרתה מתנהלים שירותי התפעול של הנמל.

בדצמבר 2010 אישרה ועדת שרים לעניין הפרטה את הפרטת הנמל, בהליך בו הרוכש יקבל את הזכות להפעיל את הנמל במשך 15 שנים, עם אופציה להארכה למשך כ-10 שנים נוספות. הליך ההפרטה החל ב-2011, ובמסגרתו ניתן צו, בהתאם לחוק החברות הממשלתיות, הקובע שלמדינה אינטרסים חיוניים בחברת נמל אילת, ובהתאם לכך חלות הגבלות שונות על פעילותה, והעברת השליטה בה מצריכה היתר משרי הממשלה.^[5] בתחילת 2013 הועברו זכויות תפעול נמל אילת לחברת "פפו ספנות", שבבעלות האחים נקש, תמורת 120 מיליון ש"ח.

בספטמבר 2020, לאחר חתימת הסכם איחוד האמירויות הערביות–ישראל, הוסכם שחברת מספנות ישראל של איש העסקים שלומי פוגל ו-DP WORLD של איש העסקים סולטן אחמד בן סוליים ישתפו פעולה בהקמת שירות ספנות שיהיה בעזרת נתיב ישיר מנמל ג'בל עלי שבדובאי לנמל אילת^[6].

ב-13 בדצמבר 2021 נערכה במקום תחרות מיס תבל 2021^[7].

בעיית התעבורה היבשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה לנמל אילת אפשרית כיום אך ורק בתנועה ממונעת בכבישים. לכן כיום ישנו שימוש נרחב במשאיות לצורך הובלת סחורות אל וממרכז הארץ, מייבוא ולייצוא. עם סלילת מסוף המטענים הר צין של רכבת ישראל המרוחק כ-180 ק"מ מאילת, נוצר פתח לשימוש ברכבת משא לצורך הובלת מכולות בחלק מהדרך.

הקמתו המתוכננת של קו הרכבת לאילת, כוללת את הקמת תחנת הרכבת נמל אילת בסמוך לנמל^[8].

הצעות חלופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוץ השנים הוצעו מספר הצעות חלופיות לנמל אילת, עקב בעיות שונות כמו: תעבורה יבשתית אליו, רצועת החוף שהוא גוזל מהציבור ועוד. בין הפתרונות שהוצעו נמצא נמל התעלה. במסגרת פתרון זה, נמל אילת ייסגר ובמקומו יוקם נמל התעלה מצפון לאילת, בערבה, והוא יתחבר לים דרך תעלה ימית^[9]^[10].

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצין המכס גבריאל אורן חותם על מסמכיה של האניה Luce, הראשונה לעגון בנמל אילת, 26 ביוני 1950.
שורה כפולה של עמודי עיגון עליה נבנה הרציף הראשון בנמל אילת 1951.
פריגטה אח"י מזנק (ק-32) ואוניות אזרחיות קשורות לרציף הראשון בנמל אילת 1957.
ראש הממשלה לוי אשכול בטקס השקת דוברת עבודה בנמל אילת, 1964.
טעינת פוספטים באוניית צובר בנמל אילת.
היציאה מטרמינל הנוסעים בנמל אילת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניאלה רן, בין ספינה לרציף תולדות לשכת הספנות הישראלית 1982-1932, פרדס הוצאה לאור, 2008, עמ' 41, 104, 156, 161, 175-168, 183, 204-203, 219.
יואב צוקרמן, עבודת נמלים - זירת הקרבות בין הממשלה לוועד העובדים החזק בישראל, הוצאת מטר, 2018