נישואי פיגארו
| ||||
| מלחין | וולפגנג אמדאוס מוצרט | |||
|---|---|---|---|---|
| ליברטיסט | לורנצו דה פונטה | |||
| סוגה | אופרה קומית (אופרה בופה) | |||
| מספר מערכות | 4 | |||
| זמן התרחשות העלילה | אינו מוזכר | |||
| שפה | איטלקית | |||
| שנה | 1 במאי 1786 | |||
| מקום התרחשות העלילה | סביליה, ספרד | |||
| תפקידים | ||||
| ||||
נישואי פיגארו (באיטלקית: Le Nozze di Figaro Ossia la Folle Giornata - "נישואי פיגארו או היום המשוגע"), K.492, היא אופרה בופה (אופרה קומית, opera buffa) מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט, אשר הצגת הבכורה שלה התקיימה בבורגתיאטר בווינה, אוסטריה ב-1 במאי 1786. היא אחת מהאופרות המצליחות ביותר של מוצרט מעולם, ונחשבת לאחת מאבני הבניין של הרפרטואר האופראי. הפתיחה לאופרה מוכרת ופופולרית ביותר ומנוגנת תכופות לבדה בקונצרטים רבים.
האופרה מבוססת על קומדיית תיאטרון מאת פייר בומרשה, Le mariage di Figaro מ-1784. המחזה היה המשך ל"הספר מסביליה" של בומרשה מ-1775, והליברטו לאופרה של מוצרט חובר תוך 6 שבועות ותורגם לאיטלקית בידי לורנצו דה פונטה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האופרה הייתה הראשונה בסדרה של שיתופי פעולה מוצלחים בין מוצרט לבין דה פונטה; הם המשיכו ויצרו יחד את דון ג'ובאני וכך עושות כולן. היה זה מוצרט שהביא את עותק המחזה של בומרשה לדה פונטה, וזה תרגם את המחזה, חיבר תוך 6 שבועות ליברטו באיטלקית, שפת האופרה הנפוצה דאז, והסיר את יסודות הסאטירה השנונים של הסיפור. רק לאחר ששכנע את הקיסר יוזף השני שהסצנות מעוררות המחלוקת (בין השאר מונולוג של פיגארו, שבו הוא מהרהר בעברו ותוהה, אם הרוזן אכן עולה מטבע הדברים עליו עצמו) הוסרו, ניתנה הרשות להציג את האופרה.
מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפתיחה לנישואי פיגארו אינה משתמשת במוזיקה באופרה עצמה, בניגוד לפתיחות אופרה רבות (כולל שתי האופרות האחרות בשיתוף הפעולה עם דה פונטה). המוזיקה של האריה של פיגארו, החותמת את המערכה ה-I של האופרה, Non piú andrai, משמשת כשיר הלכת האיטי המסורתי של משמר קולדסטרים הבריטי. מוצרט "מחזר" את המוזיקה של Agnus Dei מתוך מיסת ההכתרה (Krönungsmesse, KV317) ב-Dove sono של הרוזנת (בסול מז'ור במקום הפה מז'ור המקורי). אותו מוטיב מופיע בקונצ'רטו לבסון המוקדם שלו (K.186e/K.191).
מוצרט מצטט את-Non piú andrai באופרה דון ג'ובאני, כציטוט מכוון. במסגרת העלילה של דון ג'ובאני, המוזיקה מנוגנת בידי להקת מוזיקאים, המשעשעים את ג'ובאני בארוחת הערב. הקטע מנוגן לאחר שתי יצירות אחרות, של מלחינים שונים ממוצרט (ויסנטה מרטין אי סולר וג'וספה סארטי), ובקטע השלישי אומר לפורלו, משרתו של דון ג'ובאני, כי את הקטע הזה הוא "מכיר יותר מדי". בנוסף, משחיל הוא את מוטיב האריה הזו באמצעו של קטע האנסמבל "Riposate, vezzose ragazze".
לדמותה של סוזנה ארבע אריות - אחת במערכה השנייה ("Venite, inginocchiatevi" מגרסת 1786 המקורית, והמחליפה שלה מהשחזור של האופרה ב-1789, "Un moto di gioia") ואחת במערכה הרביעית ("Deh, vieni, non tardar" המקורית מ-1786, המכונה לעיתים גם "שיר הוורדים", והמחליפה שלה מ-1789, "Al desio di chi t'adora").
דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
האופרות הקומיות האיטלקיות של מוצרט ידועות בדרמה מעורבבת הדמויות שלהן, בניגוד לפשטותן של אופרות משולש האהבה הטרגי בסגנון הבלקנטו והאופרות המאוחרות יותר. לגבי האופרה "נישואי פיגארו" הדבר נכון במיוחד, בשל ריבוי הדמויות הראשיות.
(ראה רשימת דמויות בתבנית המידע).
נהוג לחלק את הדמויות באופרה הקומית לדמויות "בופה", כלומר בעלות אופי קומי, מול דמויות "סריה", בעלות אופי רציני. אחד ממאפייני האופרה הוא בשמירה על החלוקה הזו, כאשר המשרתים (פיגארו וסוזנה) הם בעלי מאפייני בופה מובהקים, בעוד בני האצולה (הרוזן ובייחוד אשתו) הם דמויות סריה. עם זאת, השימוש הרב בהתחפשות, מאפיין כללי של האופרה הקומית במאה ה-18, מביא לכך שדמויות צריכות לשנות את אופיין ובהתאם את סגנון שירתן.
האופרה נושאת מסרים חברתיים ומצליחה להעביר בצורה קומית ביקורת על הבדלי המעמדות בתקופה בה נכתבה. "זכות הלילה הראשון" הייתה זכות מפוקפקת לפיה אצילים היו רשאים לשהות עם משרתות בלילה הראשון של נישואיהן. הרוזן למרות הבטחותיו שלא יעשה זאת מנסה בכל דרך לפתות את סוזנה. הליברטו והמוזיקה מראים את מצוקתה של סוזנה בנסיבות הללו. סוזנה ופיגארו אינם מוצגים ברמה מוסרית או שכלית נמוכה מהרוזן, אלא להפך. האופרה מציגה את הדרך בה הרוזן מנסה לנצל באופן גס את עליונותו המעמדית כדי לספק את תאוותיו. בסופו של דבר האישה המשרתת מתגלה כחכמה יותר מהגבר האציל ומצליחה להערים עליו להציל את כבודה.
נושא נוסף בו האופרה נושאת מסר חברתי הוא המוסר הכפול של גברים מסוימים ממעמד האצולה באירופה. לאורך כל האופרה מודגש כי הרוזן קנאי לאשתו ורואה בחומרה כל בגידה שלה. בו בעת הוא מרשה לעצמו לבגוד בה. הליברטו רגיש למצב הבעייתי בו נמצאת הרוזנת אשר עדיין מקווה שבעלה יחזור לאהוב אותה ויפסיק לרדוף אחרי משרתות. מוצרט היטיב להבין זאת והלחין עבורה את האריות המרגשות ביותר.
הסיבוך בעלילה מגיע לשיא במערכה הרביעית ברצף של טעויות בזיהוי, האופרה מסתיימת בכך שהרוזן מבין שטעה ומבקש את סליחתה של הרוזנת.
בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסרט "חומות של תקווה" מנגן אנדי דופרין (טים רובינס) במערכת הכריזה של כלא שושנק את דואט המכתב (sull'aria) של סוזנה והרוזנת מתוך המערכה השנייה. רד (מורגן פרימן) שהוא דמות מספרת אומר "אני לא יודע על מה בדיוק שרו שתי הנשים האיטלקיות האלו, האמת שאני לא רוצה לדעת, דברים מסוימים עדיפים להישאר בלי מילים".
בסרט "אני אוהב אותך פיליפ מוריס", רגע לפני שנכנס לבית המשפט כשהוא מתחזה לעו"ד, מזוהה ג'יי ראסל (ג'ים קארי) על ידי אחד המושבעים אותו רימה בעבר וכך מסתיימת הסצנה, תוך כדי ניגון אותו הקטע.
במחזמר "פנטום האופרה" מוצג קטע מתוך האופרה הדמיונית Il Muto, שהיא פרפרזה על נישואי פיגארו של מוצרט ואביר הוורד של שטראוס. בסרט "גברת דאוטפייר" סצנת הפתיחה כוללת ביצוע של חלק מהאופרה הספר מסיביליה במסגרת דיבוב של הדמות הראשית, דניאל, המגולמת בידי רובין ויליאמס.
בסדרת הטלוויזיה של ה-BBC "גאווה ודעה קדומה" מנגנת ושרה אליזבת את האריה של כירובינו "voi che sapete" כאשר המילים מתורגמות לאנגלית.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נונאטאק פיגארו באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה קרוי על שם היצירה (לצד אתרים סמוכים הקרויים על שם מוצרט ויצירותיו - הדום הקרח מוצרט, ומעבר האפנרׂ).
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בנימין פרל, מוסיקה ממבט ראשון: אשנב לאופרה "נישואי פיגרו" מאת מוצרט, האוניברסיטה הפתוחה, 1987. (הספר בקטלוג ULI)
- Charles Ford, Music, Sexuality and the Enlightenment in Mozart's Figaro, Don Giovanni and Cosi Fan Tutte, Ashgate, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
- Nicholas Till, Mozart and the Enlightenment: Truth, Virtue, and Beauty in Mozart's Operas, W.W. Norton, 1993 (הספר בקטלוג ULI)
