נחום ברנע
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: לא יתכן שפיסקת הביקורת על כתיבתו העיתונאית תהיה גדולה יותר מפיסקת הקריירה העיתונאית האדירה שלו כ-60 שנים. חוסר פרופורציה.. | |
 | |
| נחום ברנע, 2008 | |
| לידה |
23 באוקטובר 1944 (בן 79) פתח תקווה, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| השכלה |
האוניברסיטה העברית בירושלים |
| תקופת הפעילות | מ-1967 |
| מעסיק | ידיעות אחרונות, כאן 11, כותרת ראשית, דבר |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
נחום ברנע (נולד ב-23 באוקטובר 1944) הוא עיתונאי, פובליציסט ובעל טור ב"דבר" ואחר כך ב"ידיעות אחרונות", חתן פרס ישראל בתחום התקשורת לשנת ה'תשס"ז.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נחום ברנע נולד בפתח תקווה בשנת 1944 כנחום בורשטיין, לנחמה ויוסף בורשטיין, שכיהן כמנהל מחלקת ההסברה של ההסתדרות וסגן ראש עיריית תל אביב יפו. משהתגייס לצה"ל התנדב לצנחנים לגדוד הנח"ל המוצנח. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם וכן קורס מ"כים חי"ר. ברנע המשיך לשרת במילואים כלוחם בחטיבת הצנחנים "חוד החנית" בגדוד 66, ולחם במסגרתה במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, עד לאחר מלחמת לבנון הראשונה[1]. בעל תואר ראשון בהיסטוריה ומדע המדינה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
קריירה עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
את דרכו בעיתונות החל נחום ברנע בזמן לימודיו בעיתון הסטודנטים הירושלמי "פי האתון" והיה עורך עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית "ניצוץ". לאחר מכן כתב בעיתון "במחנה", ומשם המשיך לעיתון "דבר", בו כתב בשנים 1967–1982. בין השאר היה שליח העיתון בוושינגטון, ופרסם טור שבועי פופולרי בשם "יומן יומן יומן". בראשית שנות השבעים, בתקופת העורכת חנה זמר, שימש כמזכיר מערכת "דבר".
בשנת 1982 ייסד את השבועון "כותרת ראשית", וערך אותו יחד עם תום שגב. העיתון הצטיין ברמת כתיבה מעמיקה מהמקובל בעיתונות הישראלית, ובשורת כותבים צעירים שהשפיעו רבות על העיתונות. בין כותביו היו דן בן אמוץ, דורון רוזנבלום, גבי ניצן, עירית לינור, ארי שביט, דב אלפון ונרי ליבנה. ב-1988 חדל השבועון להופיע, מסיבות כלכליות. נמנה עם הכותבים הקבועים של הירחון מוניטין.
ב-28 באפריל 1989, פרסם נחום ברנע את הטור הראשון שלו ב"מוסף לשבת", "שמיר עוצר את הזמן", במסגרתו, נסע לסוסיא עם ראש הממשלה, יצחק שמיר, וחשף מסמך של רחבעם זאבי משנת 67', שבו הגה תוכנית להקים בשטחים מדינה פלסטינית בשם "ישמעאל". מאז הוא חבר מערכת "ידיעות אחרונות".
במרץ 1995, בעת סיקור הלוויתם של שני קרבנות פיגוע ירי בחברון, הותקף ברנע על ידי כעשרה אנשים, שהכו אותו. אחד התוקפים הורשע ונידון למאסר על תנאי ולקנס
ב-27 במאי 1996, למחרת העימות הטלוויזיוני בין שמעון פרס לבנימין נתניהו לקראת בחירות 1996, כתב ברנע: "מחמת הזהירות, נטו אתמול הפרשנים לסכם את העימות בין פרס לנתניהו בתיקו. בכל הכבוד, אני נוטה לחלוק עליהם. נתניהו, כך נדמה לי, ניצח אתמול". כעבור יומיים ניצח נתניהו את פרס ונבחר לראשות הממשלה. ברנע, שתמך בפרס, הסביר אחר כך: "בעבודתי העיתונאית הנאמנות שלי היא למקלדת בלבד"[2].
ב-2011, עם הגיעו לגיל הפנסיה, שינה ברנע את אופן העסקתו ב"ידיעות אחרונות", והקים חברה בשם "מקלדת", דרכה חתם עם העיתון חוזה לחמש שנים נוספות. באמצע 2016, לקראת תום תקופת ההסכם, ביקש להפסיק לכתוב את הטור בפורמט הקבוע[3], אך לאחר שיחות שכנוע הסכים להאריך את החוזה בשנתיים נוספות.
בתחילת 2018, קרא ברנע להשעיית נוני מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות, מתפקיד עורך אחראי, לאור המלצות המשטרה נגדו בתיק 2000.
באוגוסט 2020 חשף כי מאחורי הקלעים של הסכם איחוד האמירויות-ישראל נרקמת עסקה למכירת מטוסי F-35 וכטב"מים מתקדמים לאיחוד האמירויות.
באוגוסט 2022 החל להתראיין בקביעות בתוכנית השבוע בכאן 11.
הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חתן פרס סוקולוב לעיתונות לשנת 1981[4]
- על-פי סקר שנערך בשנת 1998 נבחר להיות העיתונאי המשפיע ביותר ב-50 שנות המדינה
- חתן פרס ישראל לתקשורת לשנת תשס"ז. בין נימוקי חבר השופטים למתן הפרס: "נחום ברנע הוא עיתונאי שכמעט כל כתב צעיר נושא אליו עיניים". וכן "ברנע מקפיד תמיד 'להיות שם', קרוב למאורעות, גם במוקדים של סערה חברתית, גם במלחמות ובימים של פיגועים, גם כשנוכחותו כרוכה בסכנת חיים ממש"[5]. דוגמה לכך ניתנה במלחמת לבנון השנייה[6], כאשר יצא עם חיילי חטיבת אלכסנדרוני במשימה קרבית אל מעבר לגבול[7].
- ב-29 במרץ 2007 קיבל את אות נשיא אוניברסיטת תל אביב כהוקרה על "הישגיו ותרומתו הייחודית למקצוע העיתונות בישראל".
- ב-2008 קיבל את פרס קוטולי באיטליה
- ב-2015 נבחר לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים[8].
עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת לבנון השנייה קרא ברנע לסיום המלחמה והזהיר מחתירה לניצחון שלא ניתן להשיג[9].
במהלך מלחמת חרבות ברזל הדגיש ברנע את התלות בארצות הברית וטען שהיא קובעת לישראל את גבולות המלחמה[10][11]. הוא הרבה לטעון שהמלחמה לא תסתיים בניצחון[12][13], שמיטוט החמאס אינה אפשרית, ושזמנו של המלחמה בעצימות גבוהה מוגבל[14]. במהלך ההפוגה במסגרת הסכם החזרת החטופים הוא טען שהסיכוי לחידוש הלחימה אחרי ההפוגה אינו גבוה[15], ולאחר הכניסה לחאן יונס הוא טען שזה יהיה המהלך האחרון של המלחמה ושישראל לא יכולה להמשיך לרפיח[16].
עימותים על רקע כתיבתו העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתיבתו של ברנע, שבה הוא מבקר לעיתים אנשי ציבור, חושפת אותו לביקורת נגדית של מבוקריו. דוגמאות אחדות:
- ברנע פרסם טורים אחדים שבהם מתח ביקורת על התנהלותו של ירון זליכה, החשב הכללי באוצר, ובין השאר כתב: "ירון זליכה הוא פקיד שהכוח עלה לו לראש. הוא איש מסוכן, חסר מעצורים, בלי קשר למה שהוא אומר על אולמרט"[17]. בתגובה האשים זליכה את ברנע בהתגייסות לטובת אנשים בצמרת השלטון החשודים בפלילים, בהתנכלות לו עצמו מאז התלונן נגד אולמרט בעניין המכרז להפרטת בנק לאומי[18] ובמניעת זכות התגובה ממנו[19].
- ברנע מתח ביקורת על מעברה המהיר מהעיתונות לפוליטיקה של ח"כ שלי יחימוביץ', ובין השאר כתב: "יחימוביץ' היא עיתונאית לשעבר שבגדה במקצועה... יחימוביץ' הביאה אל הפוליטיקה את כל חסרונות משלח ידה הקודם. את האגו ואת היומרה ואת הביטחון באשמתם של אנשים או בחפותם ללא משפט. לחוות דעתה של יחימוביץ' על אתיקה עיתונאית יש בערך אותו תוקף מוסרי שיש לחוות דעתו של אלחנן טננבאום על אהבת מולדת". בתגובה אמרה יחימוביץ': "ברנע תמיד היה וממשיך להיות מגינם הקבוע של המושחתים, הוא האחרון בעולם שהייתי לומדת ממנו אתיקה עיתונאית"[20][21].
- עימות נוסף עם חברת הכנסת יחימוביץ' פרץ כאשר פרסם ברנע מאמר, בו טען, בהמשך להרשעת הנשיא לשעבר משה קצב בגין אונס, כביכול נשים רבות מופיעות בציבור כאובייקטים מיניים פרובוקטיביים במתכוון. לשם חידוד טענתו הזכיר ברנע כדוגמה תמונת פפראצי של יחימוביץ' שצולמה בתקופת הפריימריס במפלגת העבודה ב-2006 ובה היא נראית, לטענתו, "כמי שהצטלמה בכוונה כאובייקט מיני בוטה... בבגד גוף שחור, צמוד, חושפני, שנועד להבליט את מה שביקשה להבליט", שעה שהיא רצה על חוף הים בבגדי ספורט פשוטים. בתגובה פרסמה יחימוביץ' מאמר תגובה באתרה ובעיתון "ישראל היום" ובו טענה כנגדו: "כן, זה אתה, בראש שלך, אלוהים ישמור, שרואה בי "אובייקט מיני בוטה" בצילום כל כך רגיל." עוד הוסיפה יחימוביץ', "זה אותו ראש ששלח אותך לקצב לראיין אותו ריאיון אמפתי, רגיש ומלטף"[22]. מאוחר יותר, התנצל ברנע על דבריו[23].
- בריאיון לעיתון "גלובס" יצא ברנע בהתקפה חריפה על החינמון "ישראל היום", ואמר כי "'ישראל היום' במידה מסוימת הוא פרודיה על העיתונות המפלגתית של פעם". מ"ישראל היום" נמסר בתגובה: "מר ברנע התגייס בשנים האחרונות לטובת המו"ל שלו ולטובת פוליטיקאים מושחתים. שלא ילמד אותנו דמוקרטיה מהי"[24].
- ב-2012, תקף שר החינוך, גדעון סער, בטור "ברנע בשבע שגיאות" את ברנע, בעקבות טור שכתב האחרון אודות כניעת הממשלה לחרדים[25].
- ברנע תיאר בטורו (20.7.12) אירוע ביישוב הר ברכה בו התארח שר החינוך גדעון סער בנוכחות רב המקום הרב אליעזר מלמד. ברנע תיאר שיחה שהייתה לו עם השר בה שאל כיצד השר יושב עם אדם כמו הרב מלמד שאומר לתלמידיו לא להתגייס לצה"ל וכותב בגנות המדינה, לטענת ברנע השר אמר שלא היה לו מושג שרב המקום יהיה באירוע וגינה את הרב מלמד על יחסו למדינה[26]. בתגובה אמר גדעון סער "לא השמצתי, לא הוקעתי ולא גיניתי את הרב מלמד", והוסיף שברנע נודע כשרלטן.
הרב מלמד הקדיש לנושא טור שבועי ובו הוכיח שברנע טעה כשאמר שהוא קורא לתלמידיו לא להתגייס והאמת הפוכה כפי שפרסם בספריו 'פניני הלכה' ובמקומות נוספים וכן שאינו מתבטא נגד המדינה אלא לעיתים כנגד הממשלה. עוד הוסיף הרב מלמד שבטורו המדובר ברנע גם הצליח לטעות במיקומה של מכללת אריאל ביחס למכללת רופין[27].
- התבטאויות שנויות במחלוקת, היו לברנע גם על המשוררת נעמי שמר, כאשר המליץ בטורו בידיעות אחרונות, לכל מי שפוגש אותה בדרכו, לעבור מדרכה, וכן על הורי שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בגוש עציון בשנת 2014, כאשר טען מעל גבי אותו עיתון, כי הם תרים אחר מיקרופונים.
פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חבר הוועד המנהל של האוניברסיטה העברית, בשנים 2009–2014 .
- חבר הוועד המנהל של הארגון הבינלאומי ליישוב משברים (ICG), בשנים 2010–2018.
- חבר הוועד הבינלאומי של הספרייה הלאומית מ-2016
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יורים ובוכים: על פוליטיקאים, גנרלים, עיתונאים ועוד אוהבי עצמם, הוצאת זמורה ביתן, 1981 - לקט טורים שפורסמו ב"דבר"[28].
- ימי נתניהו, טורים פוליטיים, הוצאת זמורה ביתן, 1999 - לקט של טורים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" וב"העין השביעית". (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים"
) - מסעותי עם פנקס, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2008 - לקט טורים שראו אור בעיתונות וחלקם אף ביורים ובוכים.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברנע נשוי לתמרה ואב לשלושה ילדים. בנו יונתן נהרג ב-25 בפברואר 1996 בפיגוע הראשון בקו 18 בירושלים. אחיו הוא פרופ' אמיר ברנע.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נחום ברנע, באתר פרס ישראל
- טורים של נחום ברנע בשנים 2002-2006, באתר ynet
- טורי ברנע בשנים 1996-2008 באתר "העין השביעית"
- ברנע נחום, באתר News1 מחלקה ראשונה, 27 בספטמבר 2002
- מרב יודילוביץ', פרס ישראל לתקשורת יוענק לנחום ברנע, באתר ynet, 12 במרץ 2007
- חנוך מרמרי, דור הבלוק אל דור הבלוג, באתר העין השביעית, 1 ביוני 2007
- דורון קורן, טוראי נחום, באתר ynet, 15 ביולי 2008
- דני רבינוביץ, רב טוראי, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2008
- אורן פרסיקו, חשיבותה של נגישות, באתר העין השביעית, 8 בפברואר 2012
- רועי כ"ץ, ריאיון עם נחום ברנע בתוכנית "תעודת עיתונאי" ברדיו תל אביב, 27 בדצמבר 2013
- ישי קרוב, ברנע: אין עיתונות אובייקטיבית - יש מקצועית, באתר ערוץ 7, 27 במאי 2015
- שוקי טאוסיג, יורה ובוכה, באתר העין השביעית, 13 בינואר 2017
- נחום ברנע, "ידיעות אחרונות", כולם חשודים, באתר ynet, 11 בינואר 2017
- עמליה דואק, "תיק 2,000 מביך ביותר; נתניהו זוכה לסיקור לא רק הוגן אלא מפרגן", באתר וואלה!, 8 באוקטובר 2017
- איתמר ב"ז, חוט בלי קשר, באתר העין השביעית, 28 בנובמבר 2018
- נחום ברנע, מאמר פרידה מ'כותרת ראשית' (1988), בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, נובמבר 2019
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ נחום ברנע, מסדר שלל
- ^ מרדכי קרמניצר, היד שהונפה על ברנע, באתר העין השביעית, 1 בספטמבר 1996
- ^ אביב הורביץ, נחום ברנע, כותרת ראשית, באתר מאקו, 28 ביולי 2016
- ^ נחום ברנע, "זאב" ומיכאל אסף - חתני פרס סוקולוב לעתונות, דבר, 9 באפריל 1981
- ^ מרב יודילוביץ', פרס ישראל לתקשורת יוענק לנחום ברנע, באתר ynet, 12 במרץ 2007
- ^ נחום ברנע, לבנון, יומן מלחמה, באתר ynet, 9 בדצמבר 2009
- ^ נחום ברנע, קח וברח, באתר וואלה!, 4 ביולי 2008
- ^ דניאל בטיני, נחום ברנע נבחר לאקדמיה האמריקנית לאמנות ומדעים, באתר ynet, 24 באפריל 2015
- ^ מלחמה עד הרגע האחרון, התקשורת הישראלית במלחמת לבנון השנייה, קשב, יולי 2007, עמוד 66
- ^ נחום ברנע, ביידן מגיע כדי לקבוע לישראל את גבולות המלחמה | פרשנות, באתר ynet, 18 באוקטובר 2023
- ^ נחום ברנע, ג'ו ביידן אומר לנתניהו: "די", באתר ynet, 13 בדצמבר 2023
- ^ שוקי טאוסיג, לרגל המצב הקשה, באתר העין השביעית, 10 בנובמבר 2023
- ^ נחום ברנע, לישראל יש דילמה בדרום עזה. וגם סיכוי להסכם בצפון | פרשנות, באתר ynet, 3 בדצמבר 2023
- ^ נחום ברנע, צה"ל כנראה יצמצם פעילות בעזה בקרוב, באתר ynet, 21 בדצמבר 2023
- ^ נחום ברנע, לא בטוח שאחרי הפוגה אפשר יהיה לחדש את התמרון הקרקעי, באתר ynet, 8 בנובמבר 2023
- ^ נחום ברנע, זה יהיה כנראה המהלך הקרקעי האחרון במלחמה | פרשנות, באתר ynet, 5 בדצמבר 2023
- ^ אסף כרמל, נחום ברנע לא יוצא לחופשה, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2007
- ^ החקירה שנפתחה בעקבות תלונה זו הסתיימה, בסופו של דבר, בסגירת התיק ללא אשמה פלילית, ראו: תומר זרחין ועפרה אידלמן, משה לדור סגר את התיק נגד אהוד אולמרט בפרשת בנק לאומי, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2008
- ^ ירון זליכה, "הנדון: פרסום דברי שקר אודותיי" - מכתבו המלא של ירון זליכה לעורך "ידיעות אחרונות", באתר הארץ, 9 באוגוסט 2007
אורי בלאו, שירות הוד ממשלתו, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2007 - ^ ח"כ שלי יחימוביץ: נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" - מגינם הקבוע של החזקים והמושחתים; על המתלוננת במשפט רמון: "היא גיבורה בעל כורחה", באתר גלובס, 1 בפברואר 2007
- ^ נחום ברנע, זה קרה ליחימוביץ', באתר וואלה!, 28 בינואר 2007
- ^ שלי יחימוביץ', "הפנטזיות הסודיות של נחום ברנע", 8 בינואר 2011
- ^ נחום ברנע, ידיעות אחרונות, 14 בינואר 2011
- ^ רותם דנון, נחום ברנע: "אדלסון קנה השפעה, זה הון-שלטון"; ישראל היום: "שברנע לא ילמד אותנו דמוקרטיה מהי", באתר גלובס, 24 בנובמבר 2009
- ^ גדעון סער, ברנע בשבע שגיאות, באתר ערוץ 7, 15 באפריל 2012
- ^ 20.7.12 ידיעות אחרונות בטורו של נחום ברנע
- ^ הרב אליעזר מלמד, בין עיתונות לשרלטנות - רביבים, באתר ערוץ 7, 9 באוגוסט 2012
- ^ "הזוכים האמיתיים בטוטו" - אחד מהטורים בספר, באתר העין השביעית
- עורכי עיתונים ישראלים
- פובליציסטים ישראלים
- בעלי טור ישראלים
- סגל ידיעות אחרונות
- זוכי פרס ישראל לתקשורת
- זוכי פרס סוקולוב
- פרשנים פוליטיים ישראלים
- סגל מוניטין
- סגל כותרת ראשית
- סגל דבר
- ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
- פתח תקווה: אישים
- בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
- ישראלים שנולדו ב-1944
- אבות שכולים: חללי צה"ל