נחום אריאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נחום אריאלי
נחום אריאלי, 1980 לערך
נחום אריאלי, 1980 לערך
לידה 21 בדצמבר 1930
א' בטבת ה'תרצ"א
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 ביולי 2001 (בגיל 70)
ה' באב ה'תשס"א עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק חוקר מחשבת ישראל, סופר ומשורר
מקום לימודים ישיבת פוניבז'
ישיבת חברון
מכון הרי פישל
האוניברסיטה העברית
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 6 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נחום אריאלי (א' בטבת תרצ"א, 21 בדצמבר 1930 - ה' באב תשס"א, 25 ביולי 2001) היה פרופסור למחשבת ישראל, הוגה דעות, סופר ומשורר. בעל תואר ד"ר לפילוסופיה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד וגדל בירושלים לרב יצחק אריאלי. למד בישיבת פוניבז' ובישיבת חברון. נישא לרות חנה לפין, נכדתו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי. לאחר נישואיו למד במכון הרי פישל.

למד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1973 קיבל תואר שני[1] ובשנת תשל"ו קיבל תואר ד"ר בנושא "משנתו הפילוסופית של ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ)". פרסם מספר ספרי הגות ומחקר, וכמו כן רומנים היסטוריים. את כתב היד של ספרו הראשון "שישה היכלות", רומן היסטורי על חיי הרמח"ל, הגיש בשנת 1960 לתחרות פרס אשר ברש, וזכה לשבחם של השופטים[2]. מאז שנות ה-50 פרסם אריאלי שירים, סיפורים ורשימות בעיתונות הדתית בישראל. היה בקשר קרוב עם קרובת משפחה של אשתו, המשוררת זלדה.

לימד שנים רבות כפרופסור מן המנין במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן.

נפטר בה' באב תשס"א, 25 ביולי 2001[3].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאריאלי היו שישה ילדים. בתו יעל וילנר היא שופטת בית המשפט העליון, ובנו אבי (אביגדור) היה ראש המחלקה היהודית בשב"כ[4].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגות ומחשבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוצר הרמב"ם: דברי מחשבה ואגדה: אבות – לשון הקודש, תל אביב: דביר, 1955, תשט"ו
  • אוצר הרמב"ם: דברי מחשבה ואגדה: מידות – תשובה, תל אביב: דביר, 1956, תשט"ז
  • תורת העיקרים של הרמב"ם, ירושלים, תשל"א, 1971
  • משנתו הפילוסופית של ר' שמעון בן צמח דוראן, הרשב"ץ, ירושלים, תשל"ו, 1977
  • האדם החדש, תל אביב: עקד, תש"מ, 1980
  • מן הלוגוס אל המיתוס ב"מדינה" לאפלטון, תל אביב: יחדיו, תשמ"ז, 1987
  • המחשבה היהודית בימי הביניים: המשך או מפנה, ירושלים, תשנ"ה, 1995

רומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שישה היכלות – על חיי הרמח"ל, תל אביב: מסדה, תשכ"א, 1961
  • המקלט – סיפור ממלחמת העצמאות, תל אביב: אותפז, תשכ"ח, 1968
  • אחרון הצוחקים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ד, 1973
  • העולם האבוד של רפאל ברגר, תל אביב: עקד, תש"מ, 1980
  • ילדי השתיקה, תל אביב, ספריית פועלים, תשמ"ו, 1986
  • חוות החוטאים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ד, 1993

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נחום אריאלי בוויקישיתוף

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רשימת בוגרי האוניברסיטה העברית, דבר, 21 ביוני 1973
  2. ^ מדברי השופטים: "ברוב בקיאות, בכשרון נרטיבי ניכר, בסיוע כנפיים מטיבות טוס של דמיון פיוטי עשיר בצבעים, מוליך אותנו המחבר בשבילים הנפתלים ונסוכי הערפל של מבוך הנסתר, עד שמביא אותנו אל מקורותיו ההיסטוריים והמסורתיים, הרגשיים והפילוסופיים. הרצאת הדברים מרוכזת וחסכנית, והלשון לשון של תלמידי חכמים, הולמת יפה את רוחם ותוכם".
  3. ^ נחום אריאלי באתר GRAVEZ
  4. ^ הודיה כריש חזוני, א', המחנך מהחטיבה, באתר מקור ראשון, ‏י"ב במרחשון ה'תשע"ט