נותר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בהלכות קרבנות, נותר הוא קרבן שלא נאכל בזמן שנקבע בתורה לאכילתו, או לא הוקרב על המזבח בזמן שקבעה התורה להקרבתו. יש מצווה להקריב את הקורבן ולאוכלו בזמנו עד תומו, כך שלא יוותר ממנו לאחר הזמן שנקבע לאכילתו. אם עבר הזמן וטרם הספיקו לבצע בקורבן את המצווה הדרושה בו - אסור לאכול אותו או להקריב ממנו, ומצווה לשרוף אותו. האוכל נותר במזיד נענש בכרת, ואם עשה בפני עדים והתראה, בית דין גוזר עליו מלקות. אם היה זה בשוגג, חייב חטאת.

האיסור להותיר מן הקורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה מוזכר כמה פעמים איסור להשאיר את בשר הקורבן מעבר לזמנו:

פסוקים אלה עוסקים בחלקי הקורבן הראויים לאכילה. איסור דומה נאמר גם על החלקים הטעונים הקרבה: "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כג, יח).

מן הפסוקים על קורבן תודה נלמד האיסור גם ביחס לקורבנות שעליהם לא נאמר הדבר במפורש[1].

על איסור הותרת הקרבן אין לוקים, מפני שהשארת הקורבן איננה מעשה אקטיבי, ואין מלקות על לאו שאין בו מעשה. נימוק נוסף: מכיוון שלאחר השארת הקורבן חלה מצוות עשה לשרוף את השאריות ובכך לתקן את התקלה שנוצרה - ההשארה היא לאו הניתק לעשה (תלמוד בבלי, פסחים פג, א).

הזמן הקצוב להקרבת הקורבנות ואכילתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזמן המוקצב משתנה בין סוגי הקרבנות השונים. לדוגמה: קרבן שלמים נאכל ביום הקרבתו, בלילה שלאחר מכן ועוד יום נוסף (עד הלילה). ובלשון המשנה : לשני ימים ולילה אחד. לאחר זמן זה אם לא אכלו את הקרבן הוא נהפך לנותר.

איסור האכילה ומצוות השריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור האכילה נלמד מהפסוק "לא יאכל כי קדש הוא" (שמות כ"ט, ל"ד). העונש על אכילת הנותר הוא כרת: "וְאֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא, כִּי-אֶת-קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל; וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ." (ויקרא י"ט, ח').

מצוות שריפת הנותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה מצוות עשה לשרוף את הנותר באש, כיוון שנאמר "וְהַנּוֹתָר, מִבְּשַׂר הַזָּבַח--בַּיּוֹם, הַשְּׁלִישִׁי, בָּאֵשׁ, יִשָּׂרֵף" (ויקרא ז', י"ז).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רש"י במסכת ברכות ב, א ד"ה עד שיעלה, ורמב"ם הלכות פסולי המוקדשין יח, ט. לדעת בעל ספר מנחת חינוך (מצווה ח) יש איסור נותר כללי על כל הקרבנות, מלבד האיסור הפרטני שיש על אלו מהם שבהם נאמר הדבר במפורש.