נוצרים בלבנון

פסל גבירתנו מלבנון בחריסא (אנ'), על יד העיר ג'וניה

הנוצרים בלבנון (בערבית: المسيحيون في لبنان) מהווים עדה דתית בעלת היסטוריה ארוכה, המתחילה כמעט עם הופעת הנצרות.

הקתולים המרונים והדרוזים ייסדו את לבנון המודרנית בתחילת המאה ה-18, באמצעות מערכת שלטונית וחברתית המכונה "הדואליזם המרוני – דרוזי" בהר לבנון מוטסריפאט.^[1] נכון לשנת 2018, הנוצרים מהווים כ- 33.7%^[2] מאוכלוסיית לבנון, מה שהופך את ריכוז הנוצרים בה לגבוה ביותר במזרח התיכון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצרות הממוסדת הגיעה לשטח של לבנון של ימינו כבר במאה הראשונה לספירה. לבנון הייתה כר פורה לפעילות נוצרית, כבר מימי המיסות של פאולוס באמצע המאה הראשונה. במאה הרביעית קונסטנטינוס הראשון הצהיר על דתו הנוצרית, כשהוא מעודד את הנצרות להפוך לדת המדינה.

בתחילת המאה החמישית כשמת הנזיר מארון בנו חסידיו מנזר לזכרו והם היוו את הגרעין שממנו צמחה הכנסייה המרונית, כנסייה אליה משתייכים רוב הנוצרים בלבנון. המרונים נאבקו במהלך ההיסטוריה הן בזרמים אחרים בנצרות והן באסלאם שהגיע במאה השמינית ללבנון. בתקופת מסעי הצלב קיבלה הנצרות בלבנון סיוע מהצלבנים, בעיקר מאלו שהגיעו מצרפת.

במאה ה-16 וה-17 התקיימו מאבקי כוח בין המתואלים (שיעים לבנונים) לבין הנוצרים המרונים, בצפון לבנון. בעקבות ניצחון המרונים בראשית המאה ה-18, נדדו מתואלים רבים דרומה.

לבנון המודרנית נוצרה כמדינה נפרדת מסוריה, עבור הנוצרים. בשנים שבין קבלת העצמאות ועד מלחמת האזרחים עזבו נוצרים רבים את לבנון. מדינות בהן קיימת קהילה גדולות של נוצרים יוצאי לבנון הן צרפת, קנדה, ברזיל וארצות הברית.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – דמוגרפיה של לבנון

לבנון היא המדינה בעלת שיעור הנוצרים הגבוה ביותר במזרח התיכון. מספר הנוצרים בלבנון שנוי במחלוקת. בלבנון לא נערך מרשם אוכלוסין רשמי מאז 1932, ולפי המפקד הנ"ל היוו הנוצרים 54% מהאוכלוסייה.

הנוצרים בלבנון מתחלקים לתת קבוצות רבות הכוללות את^[3]:

המרונים המהווים את הקבוצה הגדולה ביותר והפעילה הפוליטית ביותר מכל זרמי הנצרות במדינה. בסוף שנות ה-70 היו בלבנון כ-600,000 מרונים.
הכנסייה היוונית-אורתודוקסית מהווה את הכנסייה השנייה בגודלה. בסוף שנות ה-70 היו בלבנון מעל 200,000 יוונים אורתודוקסים.
היוונים הקתולים כללו בסוף שנות ה-70 כ-130,000 נפש.
הארמנים המשתייכים לכנסייה האפוסטולית הארמנית או לכנסייה הארמנית הקתולית. בסוף שנות ה-70 היו בלבנון כ-130,000 ארמנים
מיעוטים קטנים המשתייכים לזרמים אחרים בנצרות, כגון הכנסייה המלכיתית (כנסייה מזרחית קתולית הכפופה לאפיפיור), הכנסייה הלטינית, נצרות קופטית והאורתודוקסית-סורית.

בפרלמנט הלבנוני, הנוצרים מחזיקים 64 מושבים, אל מול 64 מושבים השמורים למוסלמים יחד עם הדרוזים. מתוכם הכנסייה המרונית מחזיקה ב-34 מושבים, היוונית-אורתודוקסית 14, והארמנים, היוונית הקתולית והפרוטסטנטית מחזיקות את 16 המושבים הנותרים.

כנסיות ומנזרים בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הכנסייה המרונית הוא הפטריארך המאורני של אנטיוכיה, שנבחר על ידי הבישופים של הכנסייה המרונית, וכיום יושב בבכרכי, השוכנת צפונית לביירות, ברוב חודשי השנה, ובעיירה הצפונית דימאן בחודשי הקיץ. הפטריארך הנוכחי (מאז 1986) הוא הקרדינל מאר נסראללה בוטרוס ספיר. כאשר נבחר פטריארך חדש, עליו לבקש את ברכת האפיפיור, ובכך לבטא את כפיפותו לכנסייה הקתולית. פטריארכים יכולים לקבל מעמד של קרדינל, בדרגת קרדינל-בישוף. הם חולקים דוקטרינה זהה עם הקתולים, אך המרונים משמרים את הליטורגיה הייחודית שלהם וההיררכיה המיוחדת. באופן כללי, הכנסייה המרונית שייכת למסורת האנטיוכית והיא זרם סירו-אנטיוכי. ארמית-סורית מהווה את שפת התפילה, ולא לטינית. למרות זאת, הכנסייה המרונית נחשבת, יחד עם הכנסייה הסורית-מאלברית, לכנסיות המושפעות יותר מלטינית מבין הכנסיות המזרחיות.

הכנסייה הראשית של הזרם האורתודוקסי (הכנסייה האנטיוכית) היא הקתדרלה האורתודוקסית של גאורגיוס הקדוש. ישנם מנזרים בלבנון המופעלים על ידי הכנסיות המרוניות והאורתודכסית כאחת. מנזר גאורגיוס הקדוש בדיר אל-חרף, המנזר הבפטיסטי של יוחנן הקדוש בדאומה, הוקמו כבר במאה החמישית. מנזר בלמאנד בטריפולי הוא מנזר ותיק מאוד שמחזיק סמינר ואוניברסיטה הכפופה לו.

הנוצרים בפוליטיקה הלבנונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם טאיף הביא ליצירת מערכת חלוקת כוח מחודשת בין המוסלמים והנוצרים בפוליטיקה הלבנונית. כתוצאה מכך המצב הכלכלי בלבנון השתפר מאוד. לבנון שיקמה את תשתיותיה. המאבקים בין חזבאללה לישראל, שאיימו לדרדר את לבנון מבחינה פוליטית וכלכלית, ומתח גובר בין קואליציית 14 במרץ אל מול קואליציית 8 במרץ איימו על יציבותה. העדה הנוצרית נכון ל-2009 מחולקת בין מפלגתו של מישל עאון לבין מפלגתו של סמיר ג'עג'ע, ומנהיגים נוצריים אחרים ממחנה 14 במרץ. אף על פי שרבים חששו שהסכם טאיף ידרדר את ההשפעה של הנוצרים ויעביר סמכויות מהנשיא (שנקבע להיות מרוני ע"פ ההסכם) לטובת ראש הממשלה (סוני), הנשיא הלבנוני עווד מחזיק בהשפעה רבה, בהיותו מפקד הכוחות המזוינים ובעל סמכות לאשר הקמת ממשלה בחתימתו בלבד.

מנהיגים לבנונים רבים, וכן מנהיגים בעולם, בוחנים כיום את החזרת חלק מהסמכויות של נשיא הרפובליקה הלבנונית, שנלקחו ממנו בהסכם טאיף. הנוצרים מחזיקים בתפקיד מפקד הצבא, שמהווה את מפקדם של כל הכוחות המזוינים הכפופים לנשיא. תפקיד זה ניתן למרונים מאז הקמת צבא לבנון.

תפקיד נשיא הבנק המרכזי הלבנוני מוחזק בידי הנוצרים, בשל בעלותם על רוב מערכות הבנקים והבנקים הפרטיים הפועלים בלבנון, אשר מהווים את הבנקים הגדולים והחזקים ביותר במזרח התיכון.

השפעת הארגונים האסלאמיסטים הקיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התחזקות כוחם של הארגונים הג'יהאדיסטים במזרח התיכון, וכיבוש חלקים נרחבים מעיראק ומסוריה על ידי ארגון דאעש וכפיית האסלאם הרדיקלי באזורי שליטתו, חלה התעוררות וחשש בקרב המיעוט הנוצרי והדרוזי בלבנון בקשר לעתידם, עד כדי תחושת איום קיומי. חשש זה התגבר בעקבות אירועים שקרו בתוך לבנון כמו פלישת ג'הבת א-נוסרה ודאעש לעיירת הגבול הלבנונית ערסאל באוגוסט 2014, והמשך עימותים מזוינים שהתרחשו בתחילת אוקטובר 2014 בטריפולי עם קבוצות לבנוניות חמושות המזוהות עם הארגונים האסלאמיסטים. במהלך שנה זו היו אירועים כמו ריסוס כתובות גרפיטי על גדרות כנסיות ובתי ספר נוצרים, שכללו איומים באשר להתקרבות המדינה האסלאמית, ואיומים לשחיטת נוצרים. חשש הנוצרים התגבר בעקבות החלשות השלטון המרכזי וחוסר היכולת להגן עליהם, חלקים נרחבים מהציבור הנוצרי החלו להתחמש בעצמם ולחפש מקורות הגנה באופן עצמאי. לאורך שנת 2014 עלתה המתיחות בין הסונים לנוצרים והגברת האיומים כנגד הנוצרים וחשש למלחמת אזרחים. הציבור הנוצרי בלבנון בחר להתמודד עם האיומים והחשש ברמה התקשורתית-תעמולתית וגם ברמה הביטחונית-צבאית והתגייסות ל"פלוגת התנגדות" של נוצרים בפיקוד חזבאללה.