נוביה
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, קישורים, תחביר.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, קישורים, תחביר. | |
 | |
| מדינה / טריטוריה |
 סודאן |
|---|---|
| קואורדינטות | 18°57′03″N 32°15′21″E / 18.9508°N 32.2558°E |
 | |
  | |
נוביה (בנובית (אנ'): Nobīn) הוא חבל ארץ היסטורי בצפון אפריקה, לאורך עמק הנילוס (היאור - כשמו המקראי) מאסואן, שבמצרים בצפון עד לח'רטום שבסודאן בדרום. החבל הוא רצועה צרה המשתרעת לאורך של כ-500 קילומטרים. מקור השם נוביה ככל הנראה מהמילה המצרית "נוב" שמשמעותה זהב, שכן המצרים כרו את רוב הזהב באזור זה.
מאז המאה ה-20 נמצא אזור נוביה תחת שליטתן של סודאן ומצרים. שפות נוביות מדוברות בסודאן ודרום מצרים וכן בהרי נובה שבדרום סודאן ובדרפור. הנובים פיתחו זהות משותפת, אשר הוללה בשירה, רומנים, מוזיקה וסיפורת.[1] לאחר בניית סכר אסואן במחצית השנייה של המאה ה-20, כוסה חלק ניכר מהחבל במי אגם נאצר.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2575 לפנה"ס, פלש פרעה סנפרו לנוביה וביסס שם עמדות מצריות באזור בשם בוהן (אנ'), מערבית ליאור, זאת על מנת לכרות מינרלים באזור.
במהלך השושלת השישית (2345–2181 לפנה"ס), החלו המושלים המצרים של אסואן בסחר ארוך טווח, לעיתים בשילוב עם פשיטות צבאיות, עד שבשלב מסוים מובילים בקהילה הנובית התאחדו, דבר שסיכן את הכרייה המצרית. בתוך כך, התיישבה אוכלוסייה חדשה בוואוואט (Wawat), בעוד שהקבוצה הידועה עד היום בשם קרמה (אנ') כבשה את ממלכת כוש. במהלך תקופת הביניים הזו התפרנסו נוביים רבים כשכירי חרב במצרים.[2]
כאשר סנוסרת הראשון מהשושלת השתים עשרה המצרית פלש לנוביה בשנת 1915 לפנה"ס, הוא קרא לאזור הדרומי כוש. בסופו של דבר השתחררה ממלכת כוש מהשלטון המצרי במהלך השושלת השלוש עשרה (1803–1649 לפנה"ס). עד 1650 לפנה"ס, הגיעו כוחות הממלכה עד לצפון אסואן. הפלישה כללה שלל רב שנלקח בחזרה לבירת כוש קרמה.
בין השנים 1514-1493 לפנה"ס כבש פרעה אמנחותפ הראשון את קרמה והחריב את ממלכת כוש. בנוביה, החל קולוניאליזם מצרי והמשנה למלך כוש היה אחראי מטעם מצרים. המשאב העיקרי אותו ניצלו המצרים היה זהב, אך כוש סיפקה גם כמויות נכבדות של מתכות יקרות אחרות. לאחר שמלך מצרים באותה תקופה, חריחור (אנ'), תפס שליטה במצרים העליונה, התפצלה נוביה ממצרים למרות מלחמה קשה שהתחילו התבאנים.[2]
בשנת 800 לפנה"ס, החלה ממלכה חדשה באזור כוש. תחת מנהיגה, תושביה החלו לעבוד ולשרת את מצרים ותרבותה. המנהיג, פיאנחֿי (אנ'), פלש למצרים התחתונה בשנת 730 לפני הספירה. בשל העובדה שבשלב זה האוכלוסייה התפללה לאמון (לו סוגדים המצרים), הם נחשבו למצרים מדרג נמוך יותר, נחותים.
בשנת 715 לפנה"ס, מלך כוש, שַׁבַּכַּה (אנ') כבש את כל מצרים ועצר את השושלות המצריות ששלטו בתקופה ההיא. הוא העביר את עיר הבירה לממפיס וייסד את השושלת העשרים וחמש (732–653 לפנה"ס) שנקראה "כושית" ברשימות המלך.
בשנת 701 לפני הספירה, תמך שבכה במרד העברי של חזקיה כנגד האימפריה האשורית החדשה. המלך האשורי יצא למסע בלבנט והביס את היחידה הכושית-מצרית אך נכשל בכיבוש ירושלים. לאחר המלחמה שרר שלום בין מצרים לאשור עד שהתחלף המלך האשורי, שהתחיל במהלכים אגרסיביים בארץ ישראל. לאחר המלחמה נרשמו ניסיונות פלישה למצרים ומאבקי כוחות הולכים ונשנים, מאבקים אלה, נרגעו רק לאחר מינויו של הנסיך האשורי כמושל מצרים ובשנת 656 לפנה"ס השיגה מצרים עצמאות מאשור. בשנת 592 לפנה"ס, בשל מריבות רבות, משלחת מצרית נשלחה לבירת כוש, נפאטה. הבירה הועברה אז לעיר מרואה (אנ') בה הממלכה המשיכה להתקיים עוד 900 שנים.[2]
בשנת 23 לפנה"ס הצבא הרומי החריב את נפאטה. עד המאה שלישית לספירה נהרסה התרבות המרואטית (מלשון העיר מרו) בדרום נוביה. התרבות המרואטית המשיכה תחת השם נובטי (Nobatia), שהחליפה את הממלכה הצפונית של נפטה.[2]
ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בערך בשנת 540 לספירה, דתם של תושבי נובטי הומרה לנצרות. הממלכות הנוביות הנוצריות, שהתקיימו שנים רבות, הגיעו לשיא פריחתן במהלך המאה ה-9 וה-10. בשנת 640, הממלכות הותקפו על ידי פלישות מוסלמיות שהובילו לכיבושה של חלק נרחב ממצרים. פלישות אלה, בשילוב עם ניתוק בין נוביה הנוצרית מאתיופיה הנוצרית שהתרחש במאה ה-8 איימו על הממלכות הנוצריות. גורמים אלה הובילו לכך שנובאטיה ומקורביה התאגדו לממלכה בשם דונקולה (Donkula).[3]
בשל התאסלמותה של מצרים מצפון, התרחשו פלישות איסלמיות לדונקולה (Donkula) בשנת 642 ושוב בשנת 652 אך פלישות אלה נהדפו. על אף שהעיר דונקולה הייתה תחת מצור, ולמרות שהקתדרלה בדונקולה (Donkula) נהרסה, נראה כי הצלחתם של הערבים בניסיון לכבוש את הממלכות הנוביות לא נחלה הצלחה כשם שכבשו את שכנותיהן בצפון. הערבים נטשו את עמדותיהם וויתרו על תוכניותיהם לאסלם את נוביה בכוח הזרוע. ועדיין בשל הימצאותה סביב מדינות מוסלמיות, הכמרים הפסיקו להגיע לנוביה, והכנסייה הנובית הפכה למבודדת מן העולם הנוצרי. בעקבות כך, השפעת התרבות הערבית והאסלאם גדלה, וההגירה הערבית לאזור לא נעצרה ואף התרחבה, אלה, גרמו לערכי האסלאם להיטמע בתושבי הארץ.[3]
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרבע משטחה של נוביה נמצא בימינו במצרים, מאסואן ודרומה, והשאר בסודאן, עד לח'רטום. המדבר הנובי גובל במדבר לוב ובמדבר סהרה. האקלים בנוביה הוא אקלים מדברי (צחיח), כמות הגשמים במקום מועטה עד מאוד ואחוזי קרינת השמש בו גבוהים.
האזור הנמצא במורד הנילוס (היאור בשפה מקראית) מכונה "נוביה התחתונה", והאזור שבמעלה הנהר "נוביה העליונה". נוביה התחתונה נקראה בעבר גם "המסדרון לאפריקה".
תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפתחות התרבות העתיקה של הנוביים הושפעה מהגאוגרפיה, כאשר בנוביה התחתונה היה מגע וחילופי תרבות בין הנוביים, המצרים, היוונים, האשורים, הרומאים והערבים. במאה ה-8 לפנה"ס, התרבות הנובית הושפעה רבות מן התרבות המצרית. המלכים הנוביים היו מלומדים אדוקים, פטרונים של האומנויות, תמכו בהעתקת טקסטים מצרים קדמונים ואף החזירו מקצועות תרבותיים מצריים. מאוחר יותר, ההיפרדות ממצרים גרמה לתרבות הנובית להתרחב והיא הושפעה רבות מתרבויות אפריקה. ממלכת מרו נהייתה מרכז של כוח עובד של נוביה, וקשרים מסחריים עם אפריקה מדרום סהרה השיגו השפעה גדולה יותר.[4]
קדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
נוביה היא אחד המקומות הראשונים בהם נמצאו שרידים של קדרות בהיסטוריה. הכדים הגדולים היו מעשה ידי אדם בעלי דפנות דקות, בהתחלה קושטו על ידי קווים גליים אשר יוצרו על ידי לחיצה ומשיכה של כלים למשל על ידי שדרה של דג, כאשר דוגמאות מאוחרות יותר הושתתו על תבנית של נקודות. הנוביים עיצבו את חלק מהכדים הכי ישנים המוכרים כיום ביבשת אפריקה. משכילים כיום מציעים שהנוביים עסקו בקדרות כבר מאז המילניום החמישי לפני הספירה, הרבה לפני שפיתחו את החקלאות. הנובייאינים השתדלו לייחד את עצמם בתור קדרים, אשר יצרו חלק מכלי הקרמיקה הכי אסתטיים בתהליך מתקדם טכנולוגית יחסית לתקופה. המשקל המצטבר של החרסים, שברי החמר, הקדרות והכלים שנמצאו בכל מקום מעיד על כך שבאותה תקופה היה ייצור אקטיבי של כלים (כדים, קערות, צלחות). למרות שהיו רבים, השברים שנחקרו מעידים על כך שרפרטואר הצורות שאותו הנובייאינים הצטיינו לייצר היה יחסית מוגבל- הכיל בעיקר צלוחיות וכלים שטוחים. בהמשך, בתקופה הנאוליתית, הנוביים הקצו סוגים מסוימים של כלים לפעולות ספציפיות. היו כלים אשר הוקצו להיות צלחות וקערות רק לשם אכילה ושתייה. כלים בצורת פעמון, בעלי קצוות ראוותנים שהולכים ומצטמצמים לתחתיות בצורת דמעה, תוכננו להיות מוחזקים ביד אך גם יכלו לעמוד זקוף בצורה עצמונית, שומשו רק בהלוויות ובבתי קברות.[1]
פסלים נשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נמצאו פסלונים של נשים, בדרך כלל מחמר שרוף או, לעיתים נדירות, מאבן חול. פסלונים אלו עוצבו בצורה מאוד מופשטת, כך שהמגדר שלהם עמום. בפסלונים, שנמצאו וכיום מוצגים במוזיאון, אזור האגן עוצב בצורה עגולה ואזור הרגליים הושמט, כך שאם מטים את הפסל ב-90 מעלות הוא מזכיר מאוד את איבר המין הגברי, מה שמציע שהפסלון עוצב בצורה אנדרוגינית.[1]
ביגוד ואביזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקרים נדירים, שיניים של היפופוטמים שומשו ליצירת קופסאות קוסמטיות, אשר התאימו לצורות מאוד מוקדמות של תכשיטים נוביים שיוצרו מאבנים, שנהב, עצמות וצדפים. צורות אלו כללו צמידים, שרשראות חרוזים, תליונים ואף עגילים. בגלל האופי המוגבל של הראיות הארכאולוגיות, אנו לא יודעים באופן שלם על צורת הלבוש של הנוביים בתקופה הקדומה. נמצאו שרידים מהתקופה הנאוליתית של מחטים מעצמות או שנהב, ממצא זה מציע שעסקו בתפירה, בעיקר מעורות של בעלי חיים שניצודו. מוצרים אלו שומשו בעיקר לביגוד ולמחסה. הנוביים גם אהבו קוסמטיקה, נמצאו צלוחיות ואבנים עם שאריות של מינרלים כמו מלכיט וגלנה שככל הנראה שימשו את הנוביים לצביעה מסביב לעיניים ואף לצביעת השיניים.[1]
כלי עבודה וכלי נשק[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלים פשוטים וכלי נשק נוצרו מאבני קוורץ אשר נמצאו על הטרסות של הנהרות. אבני הקוורץ היו בשפע והעבודה הנחוצה לייצור הכלים הייתה לא מאומצת, כך שארכאולוגיים מציעים שהשתמשו בכלים פעם אחת ונזרקו. התקדמות טכנולוגית אפשרה לנוביים לעבוד עם סוגים שונים של חומרים כמו סוגים שונים של אבנים וולקניות ואבן חול. ראשי חיצים קטנים ולהבים אשר התחברו לידיות עץ ושומשו כגרזן או כמגל יוצרו בצורה יותר זהירה ואופיינו בקצוות מעובדים. בנוסף לזה, כלים יותר איכותיים ליצירת גרזנים, מגוון להבים, וגם משטחים לאבני השחזה הפכו ליותר נפוצים. המספר המוגבל של אלות אשר השתמשו כנשק וסמלים של כוח וסמכות מראים על קיום חברה עלית אשר החברים בה היו חלק קטן מהאוכלוסייה. אנשי המקצוע הנוביים הקדמונים השתמשו גם בחומרים אחרים ליצירה של כלי עבודה. עצמות ושנהב עובדו לחניתות, צלצלים, קרסי דייג, מחטים, סכינים, גרזנים וגם ידיות מקושטות.[1]
שמותיהם השונים של הנוביים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך תקופת הממלכה החדשה, המצרים הקדמונים כינו את הנוביים במספר שמות. אחד הנפוצים שבהם היה "הדרומיים בעלי הפנים השרופות- nehesiu": דרומיים- אנשים הגרים מדרום לגבול של מצרים. הביטוי "בעלי הפנים השרופות" מתייחס לצבע העור של הנוביים אשר היה כהה יותר משל המצרים. ביטוי זה לא נחשב כביטוי גזעני, התייחס לרמת המלנין בעור המשתנה לאורך יבשת אפריקה. הביטוי "אתיופים" ניתן לנוביים בכתבים יוונים, ובעיקר בשיריו המפורסמים של המשורר היווני 'הומר' אשר כתב במאה ה-8 לפני הספירה. התרגום המילולי של המילה היוונית "אתיופים" דומה לביטוי המצרי "בעלי הפנים השרופות", ביטוי זה מקושר יותר לגאוגרפיה המתייחסת לגוון העור מאשר לגזע. התייחס אליהם כאל האנשים שגרים הכי קרוב לשמש בגלל הקרבה שלהם לקו המשווה.
המצרים התייחסו לנוביים כממלכת כוש ולכך כינו אותם "קושים" בעיקר בתקופה בה נוביה שלטה על רוב מצרים. בדומה לכך, הנוביים כונו גם "הנפאטאנים" ("the napatans") במהלך התקופה שהבירה הייתה נאפאטה, ו"המריוטים" ("The meroites") כאשר הממלכה שלהם נשלטה ממרואה (אנ').[1]
הנוביים המודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצאצאים של הנוביים הקדמונים עדיין מאכלסים את האזור הכללי שנחשב כנוביה הקדומה. כרגע הם חיים במקום הנקרא נוביה הישנה, אשר בעיקרה ממוקמת במצרים המודרנית. הנוביים התיישבו מחדש במספרים גדולים (מעריכים כ-50,000 איש) רחוק מדרום מצרים מאז 1960, כאשר סכר אסואן נבנה על היאור, הציף אדמות של האבות הקדמונים. חלק מהנוביים שהתיישבו מחדש המשיכו לעבוד כחקלאים בחוות שבעליהן גרו במקום אחר, לרוב בערי מצרים. בעוד שהשפה הערבית נלמדה פעם רק על ידי הגברים שנסעו לצורך עבודה, כיום היא נלמדת בצורה מוגברת על ידי הנשים הנוביות אשר בעלות גישה לבתי ספר, רדיו וטלוויזיה. הנשים הנוביות כיום יוצאות מחוץ לבית לעבוד במספרים הולכים וגדלים.[1]
דת[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיום, הנוביים מאמינים באסלאם. במידה מסוימת, האמונות הדתיות של הנוביים מערבים סינכרוניזציה של האסלאם ואמונות עממיות מסורתיות. בימי קדם, הנוביים האמינו בשילוב של דתות מסורתיות ובדת המצרית. לפני הפצת האסלאם, הרבה מהם היו נוצרים.
נפאטה הקדמונית הייתה מרכז דתי חשוב בנוביה. שם נמצאת ג'בל ברקאל - גבעת חול מאסיבית, אשר דמתה לנחש קוברה המתרומם בעיני המתיישבים הקדמונים. כמרים מצרים הכריזו עליו כבית של האל אמון, ולאחר מכן הכריזו על נאפאטה כאתר דתי קדום. הכרזה זו חלה גם על המצריים אשר סגדו לאלים המצרים והנוביים בנוביה במשך 2,500 שנים, אפילו כאשר נוביה הייתה תחת השליטה של הממלכה החדשה של מצרים. מלכים ומלכות נוביים נקברו ליד ג'בל ברקאל, בפירמידות, כמו שנקברו פרעוני מצרים.[4]
-
ג'בל ברקאל
שפות נוביות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שפות נוביות הן קבוצה של שפות שמדוברות בסודאן ודרום מצרים, בעיקר לאורך גדות נהר היאור (היאור, שם נובין וקנזי מדוברות) אבל גם בהרי נובה שבדרום סודאן (הגבעה הנובית) ובדרפור (שם בירקד ומידוב מדוברות). שפות אלו נחשבות עכשיו כחלק ממשפחת השפות הנילו-סהרניות. השם "נובה" (או אחת מהגרסאות שלו) מעיד על מצרים העתיקה, השפה של התקופה הפרעונית בהיסטוריית מצרים, מקור השורש 'נב' (nb). נובאי הוזכר כשם של קבוצה אתנית על ידי הגאוגרף והאסטרונום ארטוסטנס מסירנה במאה ה-3 לפנה"ס כדי לציין את תושבי עמק היאור שדרומית לאסוואן, מה שהיום הוא דרום מצרים וצפון סודאן. האזור הזה ממשיך לתמוך באנשים שמדברים נובית של היאור.[5]
קיימים מסמכים הכתובים בנובית עתיקה, שהיא האב הקדמון של נובית מודרנית מרכזית. המסמכים משתרעים על התקופה החל מסוף המאה ה-8 ועד תחילת המאה ה-14. אלו בדרך כלל תרגומים של כתבים נוצרים במקור ביוונית אשר נכתבו, כמו בנובית מודרנית, בהתאמה לאלפבית הקופטי. לצד התיעודים המוקדמים ביותר של כל שפה אפריקנית, יש רשימת מילים באיטלקית-נובית שנאספה במצרים בערך ב-1635 על ידי ארסנגלו קאראדורי שהיה נזיר פרנציסקני. הרשימה מבוססת על הקנזי הנובית של היאור ודיאלקטים נוביים. יחד עם מידוב ובירקד, השפות הנוביות של היאור ככל הנראה מייצגות מקרים עתיקים של פיזור לשוני.[5]
בימי הביניים, נובית עתיקה הייתה השפה העיקרית של סודאן והחלק הדרומי של מצרים. היא האב הקדמון של השפה הנובית שעדיין מדוברת באזור, והשפה האפריקאית הילידית היחידה שאפשר לעקוב אחרי התפתחותה במשך יותר ממילניום. אוגדן המאמרים של השפה הנובית העתיקה, מכיל פחות ממאה עמודים של טקסט מודפס ברציפות, ומשתרע מהמאה השמינית ועד המאה החמש עשרה של תקופתנו, אם כי רוב החומר הוא מהמאה העשירית ועד המאה השתים עשרה. כמחצית מן הטקסטים הם תוכן דתי, הכוללים תרגום של הברית החדשה היוונית, תרגום השבעים וכתבים נוצריים אחרים; שאר הטקסטים הם תיעודיים, המורכבים מחוזים ציבוריים, מכתבים פרטיים וחומר דומה. כשפה המשתייכת למשפחת השפות הנילו-סהרניות, נובית עתיקה כתובה בצורה שונה של האלפבית יוניקאל (uncial) היווני, עם תווים נוספים שנלקחו מהקופטי והמרואיטי. המאפיינים הכלליים של השפה נובעים מהנוסחה הבאה: SOV / POST / GEN + N / N + ADJ.[6]
בזמן ההרס הערבי של הממלכות הנוביות בין המאה ה-13 למאה ה-16, קבוצות נוביות מסוימות פוזרו לקורדופאן, דרום-מרכז סודאן, ולקחו עימם את השפה. השם נובי (או גרסאות שלו) שימש כדי לייחד עמים אחרים של האזור הזה. הגרסה של השם נובה הוא קודם כל מונח גאוגרפי שמתייחס למתיישבים של האזור שידוע היום כהרי נובה. היסטורית, השם הוא לא מדויק לאור מגוון השפות והתרבויות שמייצגים המתיישבים הללו בהרי נובה. קבוצות הללו אינן הומוגניות בשום אופן.[5]
קלוד רִיִי (Claude Rilly), דוקטור ללימודי מצריים ובלשנות, הבחין בין השפות הנוביות שונות, אשר דוברו על ידי 900,000 דוברים. ההבחנה היא בין 6 שפות שונות שדוברו בזמנים שונים ובאזורים גאוגרפיים שונים. השפה הנובית המדוברת ביותר באזורים של מצריים, סודאן והפזורה הנובית היא נובין. השפות קנזי ודונגולאווי הן שתי שפות שבעבר היו נחשבות שפה אחת אך הן עדיין מאוד קרובות אחת לשנייה. ההערכה היא שהפיצול ביניהן התרחש סביב המאה ה-14. שפה נוספת היא מידוב אשר מדוברת בעיקר באזור הצפוני של דרפור, שנמצאת במערב סודאן. לעומת זאת בחלקו הצפוני של אזור שמכונה ניאלה שנמצא בדרום דרפור (דרום-מערב סודאן), דיברו את השפה בירגיד עד 1970. בכפרים שונים באזור הצפוני של ההרים הנוביים דיברו נובית של קורדופאן שזו קבוצת דיאלקטים קרובים. שפה נוספת היא האראזה והיא ידועה רק בכמה אלפי מילים שדוברו על ידי זקני הכפר ב-שנת 1923.[7]
הכתב המרואיטי הוא כתב אלפביתי שמקורו בהירוגליפים מצריים, והוא משמש לכתיבת השפה המרואית של ממלכת מרו בסודאן. הכתב התפתח בתקופה הנפטאנית (כ-700-300 לפנה"ס), ומופיע לראשונה במאה ה-2 לפנה"ס. ככל הנראה, במשך זמן מה, השתמשו בכתב המרואיטי כדי לכתוב את השפה הנובית של הממלכות הנוביות. השימוש בו תואר על ידי ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (כ-50 לפנה"ס). אם האלפבית המרואיטי המשיך להיות בשימוש בממלכות הנוביות שצלחו את ממלכת מרו, הוא הוחלף באלפבית הקופטי עם הכנסת הנצרות לנוביה במאה השישית לספירה. הצורה הנובית של האלפבית הקופטי שמרה על שלוש אותיות מרואיטיות.[4]
הבדלים ביולוגים בין נוביים למצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת הדרכים להבין את זהות האוכלוסייה הארכאולוגית היא על ידי הערכה של הקשרים הגנטיים שלה. באופן כללי קשרים גנטיים מוערכים על ידי ניתוח של מורפולוגיית הגולגולת והשיניים. אף על פי שגורמים סביבתיים כמו דיאטה ותזונה יכולים להשפיע על מאפיינים אלו, קבוצות עם מורפולוגיה גולגולתית דומה נוטות להיות יותר קרובות אחת לשנייה מאשר קבוצות שמראות הבדלים גדולים יותר.[8]
מצרים הייתה מוערכת עם כ-3 מיליון אנשים ונוביה עם כ-200–250 אלף בתקופת המלכות החדשה.[9] ישנן עדויות שמספר משמעותי של מהגרים הגיע לנוביה בזמן המלוכה האמצעית/ תיכונה והחדשה, אך כנראה מעט נוביים התיישבו במצרים.[10] סביר כי מספר גדול של מצרים שנכנסו לאוכלוסייה נובית קטנה השפיעו הרבה יותר על הגנטיקה שלהם מאשר הנוביים על המצרים.
למצרים לעומת נוביים יש פנים ארוכות יותר וצרות יותר. לנוביים יש בדרך כלל אף רחב וקצר יותר לעומת מצרים. המצרים נוטים להיות יותר נבדלים עם מורפולוגיה הומוגנית שמאפשרת להם להיות מסווגים בקלות כמצרים בעוד הנוביים הם יותר הטרוגניים ויותר קשה לסווג אותם לנוביים או למצרים.
בניסיון להסביר את ההבדלים בין המצרים לנוביים, ניתן לשלול מספר אפשרויות: מוטציות הן נדירות וכנראה לא יכולות לתרום לשונות כה גדולה באוכלוסייה. סחף גנטי הוא תופעה של חברה מצומצמת ומבודדת ולא יכולה להסביר את ההבדלים הללו. ברירה טבעית וזרימת גנים (מעבר של אללים מהמאגר הגנטי של אוכלוסייה אחת לאחרת) עשויים להסביר לפחות כמה מההבדלים בין המצרים לנוביים. בנוסף התזונה של המצרים והנוביים בתקופה זו הייתה דומה ולכן לא ניתן להגיד כי זה הוא המקור להבדל.
מחלות ותמותה בנוביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פלאופתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נוביה התחתונה היא חמה מאוד ויבשה במיוחד והחום היבש מסייע בשימור הקבורה. לרבים מהשלדים שנבדקו עדיין היו רקמות דבוקות אליהם למרות שלא היו סימנים לחניטה. הפתולוגיה של החברה חושפת את המצב הכללי שלה ואת צמיחתה ומציעה רמזים חשובים להבנתה. במילים אחרות, דפוסי הפתולוגיה עשויים לחשוף דפוסים תרבותיים שאינם נובעים מרישומים ארכאולוגים. מממצאים שנלקחו משלדים שנמצאו באוכלוסיות משלוש תקופות ארכאולוגיות באזור ואדי חלפא (Wadi halfa) של נוביה התחתונה ברפובליקה של סודאן, עולות תובנות לגבי המחלות והתמותה של הנוביים. הניתוח התמקד באוכלוסייה מהמרואיטי (Meroitic), קבוצת איקס (X-group) ואוכלוסייה נוצרית.[11]
מצב פתולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
השיער נבחן ונמצא נגוע בטפילים לדוגמה כינים. 40 אחוז מהקרקפות של קבוצת X היו נגועות בכינים. כינים ידועות כמעורבות במחלות כמו קדחת חוזרת אנדמית, אך לא ניתן להגדיר מה הוא תפקיד הכינים במחלה זו באוכלוסייה של נוביה התחתונה. נמצאו עדויות להידרוצאפלי (תמונה 1), גידולים בעצם ונמק בעצם הירך. נמצאו גם בשכיחות נמוכה יותר קרצינומה, סרקומה, והיפראוסטוזיס פרונטלי (אנ'). ממצאים אלו באזור כל כך קטן הם מפתיעים.
אחד מהמצבים הפתולוגים שמביא הכי הרבה מידע הוא פגיעות דגנרטיביות כגוון דלקת מפרקים. בחלק מהאוכלוסיות בנוביה דלקת פרקים הייתה קיימת ב-10 אחוזים מהחוליות בעוד שאוסטאופיטוזה (אנ') (התקרבות של החוליות) נמצאה ב-50 אחוזים מהאוכלוסייה. דלקת פרקים של פרקי הצלעות של החוליות נמצאו בשכיחות שונה בקבוצות השונות שהיו קיימות בנוביה. חלק מהשונות יכולה להיות מוסברת על ידי תוחלת החיים הממוצעת השונה בכל אחת מן הקבוצות. זה הוא ההסבר גם להבדל בשכיחות של אוסטאופיטוזה. העלייה בתוחלת החיים גרמה לעליה בלחץ שמופעל על החוליות וכך גם גדלות הבעיות בהן. זה נראה סותר מפני שעליה בתוחלת החיים לרוב היא עדות לירידה בדחק, ועדיין אנו רואים עליה במצבים פתולוגים.[11]
תמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלוש הקבוצות מראות עקומת הישרדות קלאסית של חברה חקלאית. תמותה הייתה גבוהה בקרב פעוטות ונבלמת אצל צעירים ועולה שוב בחדות אצל מבוגרים. השוואת ההישרדות אצל גברים ונשים חושפת עליה בתמותה אצל נשים בשנים של הבאת צאצאים עם שינוי בערך בגיל 30 כאשר בזמן זה יש עליה בתמותה אצל הגברים. הממצאים מהניתוח הפתולוגי ודפוסי התמותה מציעים שקבוצת X אולי לא חוותה את הירידה התרבותית כפי שהוצע לפי ארכאולוגים, ושתקופת קבוצת X היוותה עליה תרבותית לעומת תקופות קודמות, מאורוטיק בנוביה התחתונה.[11]
קולנוע וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדינה דמיונית בשם "נוביה" מופיעה בסדרה "החממה" כמדינה המעוניינת בהסכם שלום עם ישראל. ולפי הסדרה "החממה" ב"נוביה" יש עיר הנקראת "נוביה סיטי"
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- place/Kush, place/Nubian-Valley נוביה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
נוביה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Daily Life of the Nubians, Greenwood Press, 2004
- ^ 1 2 3 4 Nubia | ancient region, Africa, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
- ^ 1 2 Ancient Nubia (ca. 5000 BC – 500 AD) • BlackPast, BlackPast, 2010-01-27 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 AFRICAN KINGDOMS - Kingdoms of Ancient African History, www.africankingdoms.com (ארכיון)
- ^ 1 2 3 The Editors of Encyclopaedia Britannica, Nubian languages
- ^ Grammar of Old Nubian, Lincom, 2002
- ^ Le méroïtique et sa famille linguistique, Peeters, 2010
- ^ Buzon, M., Biological and ethnic identity in New Kingdom Nubia: a case study from Tombos, Current anthropology
- ^ Butzer, K. W., Early hydraulic civilization in Egypt: a study in cultural ecology, Prehistoric archeology and ecology
- ^ Ancient Nubia: Egypt's Rival in Africa, University Museum of Archaeology and Anthropology, University of Pennsylvania, 1993
- ^ 1 2 3 Armelagos, G. J., Disease in ancient Nubia, Science
