נדידת עמים
התמצאות: הקוטב הצפוני נמצא במרכז ואפריקה, מקור ההגירה, בחלק העליון של התמונה.
מקרא: המספרים מייצגים זמן באלפי שנים לפני ההווה.
נדידת עמים היא תופעה חברתית היסטורית, המתרחשת לעיתים בעקבות מצוקה כלכלית או לחץ של עמים אחרים. נדידות עמים גרמו לשינויים דרסטיים בהרכב האוכלוסייה של היבשות השונות ועיצבו שינויים גדולים בתולדות מין האדם הן בפרהיסטוריה והן בהיסטוריה הרשומה.
על נדודי עמים בפרהיסטוריה נערכים מחקרים בעיקר בעזרת גנטיקה אבולוציונית בסיוע של מחקר בלשני שחלקו שרוי במחלוקת חריפה ועם הסתמכות מועטה בלבד על מחקר ארכאולוגי במובנו הרגיל.
נדודי עמים פרהיסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההגירה מאפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההשערה שמוצא האדם מאפריקה הלכה והתבססה עם התקדמות המחקר במאה העשרים. עקב עבודת המיפוי הגנטי ושיטות מחקר חדשניות של לואיג'י לוקה קאוולי ספורצה נחשפו מגמות ברורות של התפשטות ראשונית מאפריקה לפני כ-80,000 שנה. דומה שהקבוצות המהגרות היו קטנות ביחס ומנו לכל היותר מאות בודדות, שכן המגוון הגנטי של צאצאי יוצאי אפריקה מוגבל מאוד.
באופן כללי קיים קונצנזוס נרחב למדי שעיקר ההגירה הוא בקבוצה בת מאתיים איש לכל היותר שהיגרה דרך קרן אפריקה לחופו הדרומי של חצי האי ערב. צאצאי קבוצה זו המשיכו ואכלסו את חופיו המזרחיים של חצי האי לחופי המפרץ הפרסי. באזורים העשירים והפוריים של עמק הפרת והחידקל התבססה אוכלוסייה גדולה למדי, שצאצאיה יישבו את כל חופי אסיה הדרומיים, אינדונזיה, ואוסטרליה לפני כ-40,000 שנים. קבוצת אחרת היגרה צפונה ומזרחה, לתוככי הערבה האסיאתית. את אירופה אכלסו ככל הנראה משלושה כיוונים שונים - הגירה דרך מזרח הים התיכון לספרד ולאיטליה, הגירה מצפון-מזרח של צאצאי המהגרים לערבה האסייתית, והגירה של חקלאים לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון.
מאוכלוסייה זו שרדו שרידים גנטיים מעטים למדי, המרוכזים בעיקר בחבל הבסקים, ומתדלדלים ככל שמתרחקים ממנו. עיקר האוכלוסייה האירופית בת ימינו היא הינדו-אירופית במוצאה, כפי שיוסבר להלן. היבשות האחרונות שאוכלסו הן אמריקה הצפונית והדרומית.
אכלוס אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהערכה כיצד ומתי אוכלסו האמריקות קיימות נקודות מחלוקת רבות. רוב החוקרים מסכימים על קבוצה אחת - מהגרים בעלי שפה אינואיטית הקרובה ככל הנראה למשפחת השפות הטונגוזיות, ובפרט לצ'וקצ'ית, שהגיעו לחופי קנדה המערביים לפני כ-11,000 שנה, בתקופת עידן הקרח האחרון בו היה מעבר יבשתי שגישר על ים ברינג. קיימת מחלוקת באשר לשתי קבוצות נוספות: קבוצה שהעדויות לה שרויות במחלוקת חריפה, ותיקה הרבה יותר ומכונה אמרינדית. זו היגרה כמשוער לאמריקה לפני כ-35,000 שנים. מחלוקת מתונה קיימת באשר לקיום קבוצה שהקדימה את האינואיטים בכ-2,500 שנה והייתה כמוהם ממוצא טונגוזי.
שתי הקבוצות החדשות, עם קבוצת החלוץ הוותיקה או בלעדיה, השלימו את אכלוס אמריקה הדרומית עד פטגוניה לפני 10,000 שנים בלבד. נראה שבתהליך התפשטותן הן הכחידו את רוב המגה-פאונה שחיה באמריקות.
סין ומזרח אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסין ובכל מזרח אסיה אותרו ארבע קבוצות גנטיות גדולות, שהתערבבו מאוחר יחסית. אישוש לנקודת מבט זו מהוות השפות המדוברות בסין ובסביבתה, הנחלקות באופן ברור לארבע משפחות גדולות. תמונה זו, הגדולה, מבליעה בתוכה שפע של פרטים עדינים יותר שכמעט ונמחקו כתוצאה מהמגמות הכלליות, ויש לשער שקבוצות נוספות שהיו באזור נמחו לחלוטין מבחינה תרבותית, ורק שרידים גנטיים מעטים נותרו, טובעים במרחשת הסינית הגדולה שמזה למעלה משלושת אלפי שנים מקיימת מגמה חזקה של ערבוב אתני והשלטת תרבות יחידה.
עד לפני שנים מעטות ניסו חוקרים בסין, בסיוע ממשלתי נמרץ, לבסס תיזה על פיה בסין התפתח המין האנושי באופן בלתי תלוי, במישרין מההומו ארקטוס. דווקא תוצאות מחקר זה, שכלל מאות של ריצופים גנטיים מכל אזורי סין, הוא שביסס את התיזה ההפוכה, המקובלת בימינו. יאמר לשבחם של החוקרים הסינים שהם לא כפפו את תוצאות מחקרם מול הדוגמה שלאורה פתחו במחקר וגם לא ניסו להסתיר את תוצאות המחקר.
הן מבחינה גנטית והן מבחינה לשונית, הרוב בסין הוא סינו-טיבטי. בצפון סין ישנן עדויות מעטות להשפעות נוספות - מונגוליות, טורקיות ואפילו הינדו אירופיות - אבל אלו מעטות מאוד. בדרום סין ישנה שונות גנטית ולשונית גדולה הרבה יותר, וניתן להבחין בה באופן מובהק בקבוצה שמקורה תאילנדי, קבוצה שמקורה אוסטרונזי, וקבוצה נוספת, קטועה מאוד ומפוזרת מאוד, שמקורה אינו ברור די צרכו ושמשפחת השפות שהיא דוברת מכונה שפות מונג-מיין.
ניתן על כן לראות שלושה תהליכי אכלוס נפרדים של דרום סין, ותהליך אכלוס מצפון שעדיין נמשך. דוברי השפות הסינו-טיבטיות, שהתבססו בצפון סין לפני לפחות 6,000 שנה, ואולי יותר. בדרום היה גל ראשון של דוברי שפות מונג יין, גל זה קדום לפחות כמו זה הצפוני ואפשר שיותר. הוא טבע בשני הגלים הדרומיים הגדולים - הגירה מאזור תאילנד והגירה אוסטרונזית - שכנראה הגיעו אחריו. לבסוף, בתוך תחומי ההיסטוריה הרשומה, החלו הסינו-טיבטיים שבצפון בהתפשטות אתנית ותרבותית דרומה ואיחדו את סין כישות פוליטית, לשונית ותרבותית.
ההתרחבות ההינדו-אירופית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוד במאה ה-18 עמדו חוקרים על דמיון לשוני בין משפחות של שפות אירופאיות, ועל דמיון פחות ממנו בין המשפחות השונות. במרוצת המאה העשרים היו עשרות ניסיונות שונים לתת מבנה וסדר כרונולוגי באוסף השפות ההינדו-אירופיות, ניסיונות שרבים מהם הושפעו מאידאולוגיות לוקאל-פטריוטיות.
מחקר גנטי של קאוולי-ספורצה ואחרים סייע בניכוש רוב התיזות, ובימינו יש כמעט קונצנזוס למהדורה המודרנית של ההשערה הקירגנית, שממקמת עם פרוטו-הינדו-אירופי באזור שצפונה למרחב בין הים השחור לים הכספי. בסיוע בלשנות לשונית, שעדותה הופכת ברורה יותר לאחר הניכוש במחקר הגנטי, עולה התמונה הבאה: התפשטות של רועים חמושים ובעלי סוסים, שככל הנראה שלטו גם בטכנולוגיית המרכבה. עם פרוטו-הינדו-אירופאי זה התפשט ככל הנראה בכח הנשק, מה שמסביר את מחיקת התרבויות שקדמו לו, על אף שלאוכלוסיות המקור יש בדרך כלל עדויות גנטיות ברורות. ההסבר הסביר הוא שההודו-אירופיים הקדומים כבשו והשליטו את תרבותם, תוך ערבוב אתני עם העמים הכבושים.
התפשטות זו החלה לאחר המצאת הגלגל, שכן למילה גלגל בשפות ההינדו-אירופאיות יש מוצא משותף. לעומת זאת גילויים מאוחרים יותר, כמו ברזל, לא מופיעים עם שורשים משותפים. ההשערה הסבירה היא שההתפשטות ההינדו-אירופית החלה בתחום הזמן שבין 5,000 לפנה"ס ל-2,500 לפנה"ס.
ההגירה ההינדו אירופאית הגיעה בסופו של דבר רחוק מאוד: רוב השפות המדוברות בהודו, הפרסית, האלבנית, השפות הסלאביות, היוונית, הגרמאניות (כולל אנגלית והשפות הנורדיות) והלטיניות (לטינית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית ורומנית) כולן שפות ממוצא הינדו-אירופי.
מספר קבוצות הינדו אירופיות נמחו מעל במת ההיסטוריה, חלקן על ידי הינדו אירופאים אחרים. החיתים, שביססו אימפריה חזקה באסיה הקטנה, נמחו תרבותית כליל על ידי הכובשים הטורקים - אם כי גנטית יושבי אסיה הקטנה הם בבירור יותר חיתים ממוצא הינדו-אירופאי מאשר טורקים. הכיבוש הזה, אפוא, היה כיבוש תרבותי ולשוני בעיקרו. הטוכארים לעומת זאת, עם הינדו אירופי שהרחיק עד מערב סין, נמחה לגמרי תרבותית וכנראה גם פיזית על ידי כובשים מונגולים.
נדודי עמים בהיסטוריה המתועדת[עריכת קוד מקור | עריכה]
גויי הים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחלקו המזרחי של הים התיכון בשלהי תקופת הברונזה, במאה ה-13 לפנה"ס מתחילות עדויות לצרות מהים שבמערב. האיום שלא ניתן לו שם החל בפשיטות על היוונים המיקנים, שבתקופה זו הגדילו את ביצוריהם, חפרו בארות עמוקות והציבו צופים למרחבי הים. האיום התפשט מזרחה, לערי המדינה החיתיות, ובמשך מאה שנים פשיטות גויי הים הלכו וגברו. עם תחילת המאה ה-11 לפנה"ס הפשיטות היו להגירת ענק חמושה בת עשרות אלפים, עם נשים וילדים. ההגירה התרחבה דרומה, לקראת מערכה גדולה במצרים בין פרעה רעמסס השלישי לגויי הים. בזכות תעודות מצריות יש בידינו שמות של חלק משבטי גויי הים, כמו הפלשתים המופיעים גם בתנ"ך, הקשקש והת'כר. ככל הנראה היו אלו פליטים נואשים וחמושים מסרדיניה, סיציליה וחצי האי האפניני. לא ידוע מה הניע אותם לנטוש את ארצותיהם ולעלות בעשרות אלפיהם על ערי מזרח הים התיכון, אך ייתכן שאחד הגורמים לכך הוא לחץ מצד עמים נודדים אחרים. רעמסס השלישי ניצח במערכה, ערך טבח רב והקים מצבה מפוארת לתיעוד ניצחונו במקדש האבו. אך תרבויות מזרח הים התיכון עמדו חרבות ומחיר הניצחון היה כבד למצרים, שאיבדה סופית את מעמדה כמעצמה בעולם העתיק.
תוך 50 שנים בלבד, מ-1,200 לפנה"ס עד 1,150 לפנה"ס, החריבו גויי הים את רוב ערי המדינה של המזרח התיכון הקדום. ביוון המיקנית חרבו פילוס, ספרטה, אתונה ומיקנה עצמה. החיתים, שהיו כה אדירים עד שהתחרו על השפעה אזורית עם מצרים העתיקה בשיא כוחה ועושרה, חזו בחורבן בירתם חתושש ועריהם כרכמש ואליחה. הפיניקים גם הם איבדו את בירתם, אוגרית, ואת חצור. בממלכת ישראל חרבה לכיש וחרבה מגידו. באזור כולו גודל האוכלוסייה הצטמק ושטחים חקלאיים רחבים ננטשו. החלו ימי הביניים הקטנים.
החורבן שהשיתו גויי הים מסמן את תום תקופת הברונזה לחופי הים התיכון המזרחי. גויי הים שלטו בטכניקת חישול הברזל, ופליטים מהאימפריה החיתית, שהייתה אולי הראשונה לשלוט בסודות חישול הברזל הפיצו את הטכניקה למרחוק. עידן הברזל החל, אך כמאתיים שנים יעברו עד שיבנו ערים חדשות והכתב יעלה מחדש.
ההונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאות השלישית והרביעית לספירה החל לחץ מתמשך של פושטים רכובים על סוסים ומאומנים בשימוש בקשת מעל גב סוס. פשיטות אלו התרחבו בהתמדה (השווה להגירת גויי הים) עד שהתגבשו לפלישה מאורגנת תחת הנהגת אטילה ההוני.
מוצאם וזהותם של ההונים אינם ידועים בוודאות, למעט מקורם בערבה האסיאתית האדירה. קומץ מילים שתועדו על ידי בני התקופה מעיד על שפה הינדו-אירופית. עדויות אחרות מצביאות על מוצא טורקי. גישה דיאלקטית מודרנית רואה בהונים ערב רב משבטים שונים, בהם הינדו-אירופים מצפון איראן של ימינו, מונגולים ממזרח הערבה האסייתית וטורקים ממרכזה. ייתכן ושפה הינדו אירופית כלשהי שימשה לכולם לינגואה פרנקה.
פלישת ההונים פגעה קשה באימפריה הרומית, אך את עיקר החורבן חוללו בכך שגרמו לשבטים גרמאניים רבים לנוס משטחיהם באזור הים השחור ומזרח אירופה ולנוע מערבה.
נדודי העמים הגרמאניים ומפלת האימפריה הרומית המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – נדידת העמים
עם נהירתם של שבטי הונים מאסיה אל מזרח ומרכז אירופה נדחקו השבטים הגרמניים שחיו עד אז באזורים אלו מערבה, תוך כדי החלשת האימפריה הרומית והשמדתה לבסוף, והקמתם של ממלכות גרמניות על שטחי האימפריה. במסעות ההרס כל עושרם של התרבויות הקודמות - הרומית, היוונית וכו' אבדו, והחלו ימי הביניים.
המונגולים, העמים הטורקים וקץ ביזנטיון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקולוניאליזם האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – קולוניאליזם
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניקולס סנט פלר, הניו יורק טיימס, חוקרים גילו למה התפשטותם של בני אדם באוקיינוס השקט נעצרה ל-2,000 שנה, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2016- נדידת עמים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
